אור גדול שלג

תקע לי והוציאני אסור דשליחותי' קעביד ומהני לי' כדמוכח מהגמ' דנדרים הנ"ל דאם הני כהני שלוחי דידן הוו אף דודאי גוף הקרבן מצוה קעביד מיהו כיון דהאי כהן שלוחו בזה אסור עיי"ש, וכן הוא בשו"ע או"ח (סי' תקפ"ט), [והשעה"מ (הל' שופר פ"א ה"ג) כתב דדבר זה במחלוקת הוא שנוי והשוה זה להמודר הנאה מחבירו מלמדו מקרא מדרש והתם דעת הרא"ש שאפילו הנאסר אומר לו שילמדם מותר וכן הגיה הרמ"א ביו"ד (סי' רכ"א סעי' ב'), ותמה השעה"מ למה לא הגיה הרמ"א ג"כ באו"ח (סי' תקפ"ט) דיש חולקין ומתירין אף באומר תקע לי והוציאני, ועיין בגליון מהרש"א על היו"ד שם דהעיר ג"כ מאו"ח סי' תקפ"ט הנ"ל, ובאמת לק"מ דהא קי"ל דהתוקע צריך לכוין להוציא את השומע ושייך כאן שליחות, כמו שקורין להמוציא את הציבור שליח ציבור, ורק באינו מייחד לו שליחותי' מותר משא"כ במייחד לו שליחותי', ואינו דומה כלל למלמדו מקרא דהתם לא שייך שליחות כלל]. והנה הא דכתב הר"ן, דהיכא דלא אמר לו המודר תקע לי והוציאני והמדיר מאליו התכוין להוציא את המודר מותר, הוא לשיטתו ושיטת שאר הראשונים דהאיסור דשליחותי' קעביד תלוי רק במינוי השליחות דאם המודר מייחד לו שליחותי' אסור ואם אינו מייחד לו שליחותי' מותר ואינו תלוי כלל במעשה השליחות עצמו אם הוא נעשה לשם המודר אם לא, אבל לפי מה שנתבאר בשיטת הרמב"ם דאם המדיר מחויב להתכוין בשעה שהוא עושה את מעשה השליחות שהוא עושה זה לשם המודר ולחובתו מקרי זה דשליחותי' קעביד ובכה"ג אף דהמודר לא ייחד לו שליחותי' ומצד מינוי השליחות לא חשיב דשליחותי' קא עביד מ"מ מצד מעשה השליחות עצמו דהוא לשם המודר חשיב דשליחותי' קא עביד ואסור, א"כ לפ"ז כיון דקי"ל דלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע והמדיר בשעה שהוא תוקע מחוייב להתכוין שהוא תוקע להוציא את המודר, א"כ אף אם לא אמר לו המודר תקע לי והוציאני רק המדיר מאליו מתכוין להוציא את המודר אסור, דבכה"ג ג"כ מקרי דשליחותי' קא עביד, והא דאמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, ע"כ דרבא אמר זה לשיטתו, דס"ל שם דמצות אין צריכות כונה ולא השומע ולא המשמיע צריכין להתכוין לצאת ולהוציא, וכיון דהמודר לא אמר תקע לי וגם המדיר התוקע אינו מחוייב להתכוין להוציא את המודר ממילא שפיר אמר רבא דתוקע לו תקיעה של מצוה, אבל לפי מאי דקי"ל להלכה דלא כרבא רק בעינן שיתכוין שומע ומשמיע שוב לא משכחת לה דינא דרבא דאף בלא ייחד המודר שליחותי' להמדיר מ"מ כיון דהמדיר מחוייב לכוין את מעשהו לשם המודר מקרי זה דשליחותי' קא עביד ואסור, ומש"ה השמיטו הרמב"ם ואשה"ט: ובדבר השמטת הרמב"ם הני מימרות דרבא הנ"ל בהזאה וטבילה נראה, דהנה הריטב"א בר"ה שם כתב וז"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו פי' דאע"ג דאיכא שכר מצוה בהאי עלמא אין הנאה ההיא עם עשיית המצוה ממש שיהנה הוא בעשייתה בשעת עשיית המצוה אלא שהמעשה גורם לו טובה והא לא חשיבא הנאה באיסורי הנאה אלא כשההנאה מגוף הדבר האסור וכדאמרינן לקמן במודר הנאה ממעיין שאינו טובל בו בימות החמה שהוא נהנה מגוף המים וטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה מגוף המים ואע"פ שגורם לו הנאה להעלותו מטומאה לטהרה אין הנאה זו נאסרה שאינה מן המים וכן אמר שאם חלצה בסנדל של ע"ז חליצתה כשירה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"ג דאית לה הנאה טובא בחליצה דמשתריא לשוקא וגביא כתובתה וזכיא לנפשיה ובנכסיה ולא הוי ליבם שאינו הגון לה לית לן בה שאין הנאה מגופו דסנדל, עכ"ל, וכן הוא בחידושי הרשב"א סוכה (ל"א ב'), וכן הוא בהר"ן שם (ר"פ לולב הגזול) וקשה דאיך אפשר לומר, דלא חשיבא הנאה מאיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו של איסור אלא שגורם לו הנאה ממקום אחר לא חשיבא נהנה מאיסור הנאה, הא בעירובין (ל"א א') גבי הא דנחלקו רבנן ור' יהודא אי מערבין בבית הקברות דרבנן אסרי ור' יהודא מתיר קאמר בגמ' מאי טעמא דרבנן קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה מכלל דר' יהודא סבר מותר קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתי' אמר לך רבא אי סבירא להו דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ"ע מצות לאו ליהנות ניתנו והכא בהא קמיפלגי מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר מערבין אפילו לדבר הרשות כו', וברש"י שם ד"ה אסור לקנות בית באיסורי הנאה פירש והא הנאה היא דמישתרי בי' למיפק חוץ לתחום, עכ"ל, אלמא אף דהנאת העירוב הוא לא מגופו של האיסור וההנאה היא רק מה שהעירוב גורם דמישתרי למיפק בי' חוץ לתחום אפ"ה אי מערבין אפילו לדבר הרשות אסור לערב בבית הקברות ומוכח דאפילו גרם הנאה אסור באיסורי הנאה. שוב מצאתי באבני מילואים (סי' כ"ח ס"ק נ"ט) שהקשה זה והניח בצ"ע: ע"כ נראה דהרמב"ם באמת למד מסוגיא דעירובין הנ"ל דהא דאמר רבא בר"ה שם המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים והמודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים הוא רק אליבא הני תנאי דס"ל טבילה בזמנה מצוה וכן הזאה בזמנה מצוה, ועיין ביומא (ח' א'), ומש"ה אף דההזאה וטבילה גורמות לו להעלותו מטומאה לטהרה מ"מ כיון דטבילה והזאה בזמנה מצוה הוא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ומותר, וכן בסנדל של חליצה ע"כ נצרך לומר דהחליצה בעצמה מצוה היא, ועיין באבה"ע בפ"ת (סי' קס"ה סק"ז) ועיין באור גדול על המשניות סנהדרין (פ"ב מ"ב), ומש"ה אם חלצה בסנדל של ע"ז החליצה כשרה דמצות לאו ליהנות ניתנו ואף דע"י החליצה היא מישתריא לשוק, אמנם הרמב"ם דפסק דטבילה בזמנה לאו מצוה היא וכל שכן דהזאה בזמנה לאו מצוה היא, עיין ברמב"ם הל' יסודי התורה (פ"ו ה"ו) ובלח"מ שם, וא"כ טבילה והזאה דמיין לעירוב למ"ד מערבין אפילו לדבר הרשות דלא אמרינן בכה"ג מצות לאו ליהנות ניתנו, ומש"ה שפיר השמיט הרמב"ם מימרות דרבא בהזאה וטבילה הנ"ל דדחאן מהלכה כנ"ל, דכיון דלאו מצוה הוא רק רשות, א"כ המודר הנאה מחבירו אסור להזות עליו מי חטאת אף בימות הגשמים וכן המודר הנאה ממעיין אסור לטבול בו טבילה של מצוה אף בימות הגשמים, ואף דהזאה עצמה וטבילה עצמה בימות הגשמים לאו הנאה היא, מ"מ גורמות לו הנאה להעלותו מטומאה לטהרה והוי הנאה ואסור כיון שהן רשות ולא מצוה כנ"ל, והוא נכון: ולהראשונים דתפסו להא דרבא בהזאה וטבילה הנ"ל להלכה, נראה דע"כ נצרך לומר דפירשו בסוגיא דעירובין הנ"ל דלא כפירש"י דכל הנאת העירוב הוא זה שע"י העירוב מישתרי למיפק חוץ לתחום, רק פירשו דגוף העירוב הוי הנאה, דענינו של העירוב הוא דחשבינן דביתו של המערב הוא במקום העירוב ושם הוא מקום דירתו וחנייתו ודירה בכל מקום פשיטא דהוי הנאה, א"כ גוף העירוב עצמו דהוא כדירה הוי הנאה, וזהו שאמרו בגמ' מאי טעמא דרבנן קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה, והיינו כנ"ל דהעירוב הוי כקונה בית ולקנות בית באיסורי הנאה פשיטא דאסור דנהנה מגופו של האיסור, ומש"ה אם מערבין אפילו לדבר הרשות אין לערב בבית, הקברות דאף דגוף העירוב אינו אלא מצוה מ"מ כיון דהוא אינו חובה אלא רשות דמערבין אפילו לדבר הרשות וההנאה הוא מגופו של האיסור אסור, אבל אם אין מערבין אלא לדבר מצוה מותר לערב בבית הקברות משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אפילו בכה"ג, וכל זה רק בנהנה מגופו של איסור בעינן שתהא המלוה דוקא חובה ולא רשות, אמנם במזה מי חטאת בימות הגשמים וטובל במעיין טבילה של מצוה בימות הגשמים במודר הנאה מחבירו וממעיין מותר אף אם טבילה והזאה כזמנה לאו מעה, כיון דמגופו של איסור אינו נהנה כלל רק גורם לו