אור גדול שלב

וא"כ מעשה הקרבת הקרבן ע"י הכהן נחשב למעשה הבעלים לשמם ולחובתם, בזה גבי מדיר ומודר אם הני כהני שלוחי דידן הוו, אף באומר כל הרוצה להקריב יבוא ויקריב אסור, דאף דבכה"ג מצד מינוי השליחות הכהן המדיר לאו שליחותי' דהבעלים המודר קא עביד, מ"מ מצד מעשה השליחות בעצמו, דהיא הקרבת הקרבן, הכהן המדיר שליחותי' דהבעלים המודר קא עביד וקא מהנה לי' ושפיר פשיט בגמ' מהמתני' דתנן ומקריב עליו קיני זבין כו' דהני כהני שלוחי, דשמיא ולא שלותי דידן הוו דאי סלקא דעתך שלוחי דידן קא מהנה לי', ולא הי' יכול לשנות ולומר דמתני' מיירי באומר כל הרוצה להקריב יבוא ויקריב וכדאמר גבי תורם את תרומותיו, דשאני קרבן דאף בכה"ג אסור וכנ"ל. וכן ניחא נמי בכתובות (ע' ב') הנ"ל גבי המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס, דמוכח בגמ' דבאומר כל השומע קולי יזון שייך למימר דשליחותי' קעביד, ויעויין בשיטה מקובצת בכתובות שם דבאומר יזון חייב הבעל לשלם להזן, והיינו דכיון דהבעל אמר בלשון ציווי יזון מש"ה כל הזן הוא מלוה להבעל והוי כאלו נותן להבעל עצמו, וא"כ אתי שפיר הא דקאמר בגמ' דבכה"ג שליחותי' קעביד, דאף באומר כל השומע קולי יזון ואף אם נימא דאומר כל השומע הוא כאומר כל הרוצה שאינו מייחד לי' שליחותי' ומצד מינוי השליחות ליכא למימר דשליחותי' קא עביד, מ"מ מצד מעשה השליחות בעצמו, זה שזן את האשה, דהזן מכוין שהוא עושה זה בציווי הבעל וכי הוא נותן זה להבעל ויוכל לתבוע הוצאותיו עפ"י דין מהבעל, הנה הזן כל מה שהוא עושה הוא עושה לשם הבעל ושפיר מקרי דשליחותי' קעביד מצד המעשה בעצמו: איברא דהפרישה ביו"ד (סי' רכ"א וסי' רל"ה) כתב, בהא דכתובות הנ"ל בהמדיר את אשתו דיעמיד פרנס, דהאיסור וההיתר תלוי בתרווייהו ביחוד השליחות ובהחיוב לשלם להפרנס, וכתב דבאומר כל הזן אינו מפסיד ובא אחד וזן חייב הבעל לשלם לו ואפ"ה מותר כיון דבלשון זה ליכא יחוד שליחות, ובאומר כל השומע קולי יזון אינו אסור רק באומר יזון ולא יפסיד דאז חייב הבעל לשלם להזן והוי יחוד שליחות וגם חיוב לשלם ואסור, אבל אם אמר יזון ולא אמר לא יפסיד פטור הבעל מלשלם ומותר, דאף דאיכא יחוד שליחות מ"מ כיון דפטור הבעל מלשלם מותר, עיי"ש. והט"ז שם (סי' רכ"א ס"ק ל"ו) השיג על הפרישה והביא ראי' מהגמ' דכתובות הנ"ל דבאומר כל הזן אינו מפסיד פטור הבעל מלשלם והעלה דיחוד השליחות והחיוב לשלם אחד הם דהיכי דחייב לשלם הוי יחוד שליחות והיכי דלא הוי יחוד שליחות פטור מלשלם והאיסור וההיתר תלוי רק בחיוב ופטור לשלם לו, עיי"ש. ועיין בפ"ת שם (סי' רל"ה ס"ק ג') שהביא בשם שעה"מ וכן הוא בחידושי רע"ק זצ"ל שם שכולם השיגו על הפרישה מהר"ן נדרים שם ומהשיטה מקובצת בכתובות שם והסכימו עם הט"ז, ויען כי ערבוב דברים ראיתי בכל זה ע"כ אציע מה שיש להעיר בזה, והוא: דהנה הר"ן בנדרים (ל"ו ב') ד"ה הכא נמי כתב וז"ל ומיהו דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל אי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי ואסור במודר הנאה דהא אמרינן בפ' המדיר כל השומע קולי יזון שליחותי' קעביד ומפקינן לה מדתנן בפ' התקבל דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הלכך דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום דלאו שליחות גמור הוא ומיהו כי אמרינן דלתרומה מהני דוקא דאמריה בהאי לישנא דהאי לישנא מציעתא הוה ומש"ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לתרומה מיהא מהני אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר דאפילו לגבי תרומה לא מהני דלאו לישנא מעליא הוא כשיבא ויתרום והכי נמי מוכח דהא האומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם דלאו שויי' שליח כלל עכ"ל, והנה אף שמפורש הוא בהר"ן דהאומר כל הזן אינו מפסיד דאינו חייב לשלם, ודלא כהפרישה הנ"ל, מ"מ מהא דכתב הר"ן אם אמר כל התורם אינו מפסיד גבי תרומה לא מהני דלאו לישנא מעליא הוא והוכיח זה מהא דהאומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם, מבואר דבאומר כל הרוצה לזון יזון חייב לשלם, דאם אינו חייב לשלם גם גבי תרומה לא הי' מהני הלשון דכל הרוצה לתרום יתרום, כמו דלא מהני כל התורם אינו מפסיד, ומדמהני גבי תרומה הלשון דכל הרוצה לתרום יתרום מכלל דבאומר כל הרוצה לזון יזון ובא אחד וזן חייב לשלם אף דלגבי מודר לא הוי שליחות וכדמחלק הר"ן בין אומר כל השומע לאומר כל הרוצה, אלמא דלגבי מודר האיסור וההיתר איננו תלוי בהחיוב והפטור לשלם רק דאפשר דיהי' חייב לשלם ויהי' מותר, כן מוכת מהר"ן, והוא דלא כהט"ז הנ"ל רק כעיקר סברת הפרישה הנ"ל דאינו תלוי זה בזה. אמנם לפ"ז יש להבין הא דכתב הר"ן דהא האומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם, מניין לו זה, דהא מזה דמוקים הגמ' בכתובות שם הא דיעמיד פרנס באומר כל הזן אינו מפסיד לא מוכח מידי להר"ן לפי מה שנתבאר דלהר"ן אפשר דיהי' חייב לשלם ולגבי מודר לא הוי שליחות, וגם אין לומר דהוכיח זה מהא דקאמר בכתובות שם דלא מיבעי' באומר כל הזן אינו מפסיד פשיטא דמותר אלא אפילו אומר לחנוני הרגיל אצלו איני יודע מה אעשה כיון דלדידי' אומר הוה אמינא דשלוחו הוא קמ"ל דאפילו הכי מותר, ואם איתא דבכל הזן אינו מפסיד צריך לשלם מן הדין, א"כ מאי לא מיבעי' שייך בזה דהא בחנוני היכא דצריך לשלם מן הדין פשיטא דאסור ובכל הזן אינו מפסיד מותר אף דצריך לשלם מן הדין, והיא ראיית הט"ז הנ"ל, דז"א דכיון דלהר"ן באומר כל הרוצה לזון יזון חייב לשלם מן הדין ואפ"ה מותר, א"כ תקשי אמאי לא קאמר בחנוני הרגיל אצלו רבותא בכה"ג דאומר כל הרוצה לזון יזון, וע"כ דגם בכה"ג שייך לשנויי לא מיבעי' קאמר, דאף דמן הדין חייב לשלם מ"מ כיון דלעלמא קאמר ולא לדידי' פשיטא דמותר ובאומר לחנוני הרגיל אצלו איני יודע מה אעשה הוי רבותא טפי, א"כ הוא הדין נמי באומר כל הזן אינו מפסיד וצ"ע. עכ"פ מוכח מהר"ן כעיקר סברת הפרישה הנ"ל דלגבי מודר האיסור וההיתר אינו תלוי בהחיוב והפטור לשלם, ורק באומר כל הזן אינו מפסיד מבואר בהר"ן דאינו חייב לשלם ודלא כהפרישה, אמנם טעמי' דהר"ן צ"ע וכנ"ל, וא"כ לא רחוקים הם דברי הפרישה שרצה להעמיס בדעת הטור דגם באומר כל הזן אינו מפסיד חייב לשלם ואפ"ה גבי מודר לא הוי שליחות ומותר. אמנם מהר"ן שעל האלפס בכתובות שם, וכן הוא בשיטה מקובצת שם מהריטב"א, משמע דכל הטעם דבאומר כל הזן אינו מפסיד מותר הוא משום דבכה"ג אינו חייב הבעל לשלם להזן וכהט"ז ועיי"ש בשיטה מקובצת דגם הריטב"א מחלק בין אומר כל הרוצה לאומר כל השומע, וע"כ דבאומר כל הרוצה לזון יזון ג"כ אינו חייב לשלם דלאו שליחות הוא ובתרומה שאני דגילוי דעת סגי, וא"כ לפ"ז בתרומה גם אם אמר כל התורם אינו מפסיד מהני כשבא אחד ותרם דאף דלאו שליחות הוא מ"מ גילוי דעת הוי דסגי גבי תרומה, ועדיין צ"ע בכ"ז: ונחזור להנ"ל דלהרמב"ם אין כל חילוק בין אומר כל השומע לאומר כל הרוצה, דבתרווייהו מצד מינוי השליחות אמרינן דלאו שליחותי' קעביד, והנפ"מ הוא רק במעשה השליחות עצמו, דבתרומה שאני דבמעשה השליחות עצמו שהיא הפרשת התרומה ג"כ לאו שליחותי' קעביד, משא"כ בקרבן וביעמיד פרנס דמצד מעשה השליחות. עצמו שליחותי' קעביד דבקרבן הוא מקריב לשם הבעלים ולחובתם ובפרנס הוא זן לשם הבעל לתבוע אח"כ ממנו בדין: וכיון שכן שפיר השמיט הרמב"ם הא דאמר רבא בר"ה שם המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, דהנה הר"ן בר"ה שם כתב דהוא דוקא כגון שהתוקע תוקע מאליו להוציא המודר אבל כל שאמר לו המודר