אור גדול שלא

בענין מצות לאו ליהנות ניתנו. בר"ה (כ"ח א') בגמ', אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה ואמר רבא המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימות החמה המודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. והרמב"ם (בהל' שופר פ"א ה"ג) הביא רק המימרא דהמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, ושאר המימרות דרבא הנ"ל השמיטן ולא הביאן בשום מקום והנה על מה שהשמיט הרמב"ם הדין דהמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, כתב ה"ה (בהל' שופר שם) דהמודר הנאה מחבירו לא הוצרך הרמב"ם להזכיר משום דכל שכן הוא מהמודר הנאה משופר, ואיני יודע מאי כל שכן הוא, הא המודר הנאה מחבירו יש לומר דאסור לתקוע לו משום דאפשר להתוקע ליטול שכר בעד תקיעתו וכשאינו נוטל שכר הוא מהנה להמודר, ואי משום דהנוטל שכר לתקוע אינו רואה סימן ברכה מאותו שכר, וכדאיתא בשו"ע או"ח (סס"י תקפ"ה) והוי כמקום שאין נוטלין שכר על זה, מ"מ הא איסורא ליכא בנוטל שכר, וכמ"ש המ"א שם, וא"כ לאו מלתא דפשיטא הוא דמותר ולאו כל שכן הוא מהמודר הנאה משופר: ועל דבר השמטת הרמב"ם הני מימרות דרבא מהזאה וטבילה הנ"ל, כתב השעה"מ (הל' שופר ה"ג) וז"ל נראה דרבינו סמך למה שפסק (בספ"א מהל' נדרים) דהאומר הנאת תשמישך אסורה עלי אסורה עליו וכבר כתבנו משם הר"ן דאע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו אפ"ה כיון דאיכא הנאת הגוף אסור דומיא דהמודר הנאה ממעיין וא"כ כיון שרבינו ז"ל פסק, לההיא דהנאת תשמישך עלי מינה נשמע להא דהמודר הנאה ממעיין דאסור מהאי טעמא כיון דאיכא הנאת הגוף עכ"ל. והוא דחוק מאוד מאוד, דהא הרשב"א פירש בהא דהנאת תשמישך עלי דאסורה עליו משום דאפשר באחריתי, דלא כהר"ן, ולהרשב"א ע"כ הטעם במודר הנאה ממעיין הוא משום דנהנה ממנו אחר המצוה, וכמ"ש השעה"מ שם, וא"כ אין כל דמיון מהנאת תשמישך עלי להזאה וטבילה, ואיך אפשר דהרמב"ם ישמיט דין המפורש בגמ' ויסמוך עצמו על, דין אחר שהשייכות ביניהם מסופקת, ומלבד זה, אטו רק את האיסור של ההזאה והטבילה בימות החמה השמיט הרמב"ם, הלא גם את ההיתר של ההזאה והטבילה בימות הגשמים השמיט, ואם רבא איכפל להשמיענו ההיתר מה ראה הרמב"ם להשמיט כל זה: והנראה לענ"ד דהרמב"ם דחה את המימרות דרבא הנ"ל מהלכה, וראשון ראשון אבאר בזה. הנה בנדרים (ל"ה ב') מיבעי' בגמ' הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא למאי נפקא מינה למודר הנאה וקאמר ת"ש דתנן מקריב עליו קיני זבין וכו' ואי אמרת שלוחי דידן קא מהנה לי' כו', והקשו התוס' שם דלמא מתני' מיירי דאמר כל הרוצה להקריב יבוא ויקריב דבכה"ג, אף אם נימא דהני כהני שלוחי דידן הוו, לא קא מהנה לי' וכדאמר שם (ל"ו ב') גבי תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו, דאף בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי ולדעתו של בעל הכרי לא קא מהנה לי' באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום עי"ש: עוד הקשו התוס' והר"ן שם (ל"ו ב') על הא דקאמר בגמ' דבאומר כל, הרוצה לתרום יבוא ויתרום לא קא מהנה לי', דבכה"ג ליכא שליחותא, והקשו מכתובות (ע' ב') גבי המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס ופריך ופרנס לאו שליחותי' קא עביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד ופריך וכי אמר הכי לאו שליחותי' קעביד והתנן מי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ומשני מי קאמר יזון כל הזן קאמר, אלמא דאי אמר כל השומע יזון שייך למימר שליחותי' קעביד, עיי"ש שנדחקו התוס' והר"ן לחלק בין אומר כל הרוצה ובין אומר כל השומע, ועיין בשיטה מקובצת בכתובות (שם) בשם הריב"ש שהביא החילוק הנ"ל והניח בצ"ע: ונראה דהרמב"ם הוציא מהקושיות הנ"ל סברא חדשה, דכמו אם מייחד המודר שליחותי' להמדיר מקרי זה דקא מהנה לי' המדיר להמודר, כן היכי דמעשה המדיר נחשב למעשה המודר בכה"ג אף דהמודר לא ייחד שליחותי' להמדיר מקרי זה ג"כ דקא מהנה לי' המדיר להמודר. וההסבר של הדבר הוא, דבשליחות יש שני דברים, מינוי השליחות ומעשה השליחות, ובמעשה השליחות פעמים שבעינן שמעשה השליח יהי' נחשב למעשה המשלח, כגון בדברים שעשייתם חובה על המשלח והוא עושה זה ע"י שליח דמה שעושה השליח נחשב שהמשלח עושה זה והמשלח יוצא. ע"י מעשה השליח את ידי חובתו, ופעמים שמעשה השליח לא בעינן שיהי' נחשב למעשה המשלח והשליחות אינה באה רק ליתן להשליח כח הבעלים לעשות בהדבר כל מה שהבעלים יכולים לעשות והשליחות עושה את השליח לבעל הדבר וע"י זה שוב כל מה שהשליח עושה בהדבר עשוי אבל מעשה השליח אינו נחשב כלל למעשה המשלח, ומש"ה בגוונא דמעשה השליח בעינן שיהי' נחשב למעשה המשלח, אף דהמודר אינו מייחד שליחותי' להמדיר ומצד מינוי השליחות לא קא מהנה לי' המדיר להמודר, מ"מ כשהמדיר עושה את הדבר שאמר המודר ומעשה המדיר נחשב למעשה המודר, א"כ מצד מעשה השליחות בעצמו המדיר שליחותי' דהמודר קא עביד וקא מהנה לי' המדיר להמודר, משא"כ היכי דמעשה השליח לא בעינן שיהי', נחשב למעשה המשלח, דמצד מעשה השליחות בעצמו השליח לאו שליחותי' דהמשלח קא עביד, בזה תלוי במינוי השליחות אם נתייחדה מהמודר להמדיר אם לא, דאם המודר מייחד שליחותי' להמדיר, המדיר שליחותי' דהמודר קא עביד מצד מינוי השליחות וקא מהנה לי', ואם המודר אינו מייחד שליחותי' להמדיר, המדיר לאו שליחותי' דהמודר קא עביד לא מצד מינוי השליחות ולא מצד מעשה השליחות ולא קא מהנה לי': ולפ"ז אתי שפיר הגמ' דנדרים ויתיישבו ברווחא הקושיות של התוס' והר"ן הנ"ל, דהא דקאמר הגמ' דמתני' דתורם את תרומותיו מיירי באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום ובכה"ג אמרינן דהמדיר לאו שליחותי' דהמודר קא עביד ולא קא מהנה לי' הוא רק בתרומה, דהא דבתורם את של חבירו בעינן שליחות הוא רק כדי שיהא כח השליח ככח הבעלים, דמקרא אתם גם אתם ילפינן דכמו דתרומה נעשית על ידי הבעלים כן היא נעשית על ידי שליח הבעלים וכח השליח ככח הבעלים, אמנם כשהשליח תורם הוא אינו צריך לכוין כלל לשם הבעלים, דתרומה לאו חובת גברא היא רק חובת התבואה שהיא אסורה כל זמן שלא הופרשה ממנה התרומה, וא"כ בתרומה מצד מעשה השליחות בעצמו דהיא הפרשת התרומה אין לומר דהשליח שליחותי' דהבעלים קא עביד רק כיון שנתמנה מהבעלים לשליח שוב השליח תורם לנפשי' כאלו היתה התבואה שלו ולא לשם הבעלים כלל, ומש"ה גבי מדיר ומודר דוקא כשהמודר מייחד שליחותי' להמדיר אסור, משום דבכה"ג מצד מינוי השליחות המדיר שליחותי' דהמודר קא עביד וקא מהנה לי', אבל כשאומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, דהמודר אינו מייחד את שליחותי' להמדיר, מותר, דבכה"ג בין מצד מעשה השליחות בעצמו ובין מצד מינוי השליחות המדיר לאו שליחותי' דהמודר קא עביד ולא קא מהנה לי', וזה דוקא בתרומה וכיוצא בזה, משא"כ בקרבן דהוא חובת הבעלים וכל ההקרבה צריכה להיות לשם הבעלים, ואף דסתמא ג"כ כשר הוא משום דסתמא לשם הבעלים קאי, אבל אם הכהן המקריב אותו מכוין לא לשם הבעלים הקרבן פסול או שלא עלה לבעלים לשם חובה