אור גדול של

ג"כ לקונסו ולאוקמי ברשותי' לחייבו אם ישחוט בחוץ לפני יאוש, משום דבעינן ראוי לפתח אוהל מועד ולפני יאוש אי אפשר לעשות ולתקן שיהי' ראוי בפנים וכנ"ל, אמנם בשחט לאחר יאוש שפיר אוקמוה רבנן ברשותי' אף דההקדש הי' לפני יאוש, כיון דלאחר יאוש הוא ואפשר לאוקמי ברשותי' לענין אם יקריב בפנים שוב קנסוהו רבנן לגנב ואוקמוה ברשותי' אם ישחוט בחוץ כי היכי דליחייב כרת עלה, ואין כל נפ"מ אימת הי' ההקדש בין לאחר יאוש ובין לפני יאוש, כיון דעתה הוא לאחר יאוש אוקמוה רבנן ברשותי' בין אם יקריב עתה בפנים ובין אם ישחוט עתה בחוץ כי היכי דליחייב כרת עלה, ולפ"ז שוב הקו' מב"ק (ס"ח ב') הנ"ל שהקשו על הר"ת לק"מ, דהא התם ע"כ בטבח לפני יאוש ומש"ה שפיר פריך התם לפני יאוש מי קדיש, דבשוחט לפני יאוש לא אוקמוה רבנן ברשותי' וכנ"ל, וגם קו' התוס' בגיטין הנ"ל לא קשה כלל, דהרמב"ם לשיטתו (בפ"ב מהל' גזילה ואבידה ה"ב) דלפני יאוש לכ"ע הגיזות והולדות של הנגזל, ובעיא דרבא היא בהקדיש לפני יאוש ושחט לאחר יאוש, דבשחט לאחר יאוש אוקמוה רבנן ברשותי' אף דההקדש הי' לפני יאוש, ובעי רבא כי אוקמוה רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדישה למאי נפ"מ לגיזותי' וולדותי', והיינו לגיזותי' וולדותי' של לפני יאוש, דגם משעת הקדישה הוא דלפני יאוש וכנ"ל וא"ש: ומעתה כל דברי הרמב"ם בסוגיא זו כספר הפתוח ברורים ומדוקדקים, דהרמב"ם פסק כעולא דיאוש כדי לא קני וכפי מסקנת הגמ' אליבא דעולא דכדי לחייבו כרת אוקמוה רבנן ברשותי' בין אם ישחטנה בחוץ ובין אם יקריבנה בפנים, ואף אם הקדישה לפני יאוש אוקמוה רבנן ברשותי' אם ישחטנה בחוץ לאחר יאוש או יקריבנה בפנים לאחר יאוש, אבל אם ישחטנה בחוץ לפני יאוש או יקריבנה בפנים לפני יאוש לא אוקמוה רבנן ברשותי' וכנ"ל. וזהו שבהל' איסורי מזבח (פ"ה ה"ז) כתב מתחלה, דלפני יאוש הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה, דזה שכתב והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה, הוא טעם, דאף דבהקדיש לפני יאוש ג"כ קנסוהו ואוקמוה ברשותי' אם ישחטנה או יקריבנה לאחר יאוש, אפ"ה בהקריב לפני יאוש לא אוקמוה ברשותי' משום דאין עושין תקנה שיתבטל בכך דבר המפורש בקרא, ואח"כ כתב, ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר, והיינו אף אם ההקדש הי' לפני יאוש רק אם ההקרבה היתה לאחר שנתייאשו הבעלים הקרבן כשר, משום דאוקמוה רבנן ברשותי', ולא הזכיר הרמב"ם כאן בפירוש דהוא משום דאוקמוה רבנן ברשותי', משום דבמתני' דחטאת הגזולה לא נזכר זה ורק מהברייתא ידעינן זה, מש"ה דין המשנה העתיק הרמב"ם סתם כמו שהיא וסמך עצמו על מה שפירש זה בהל' מעשה הקרבנות במקום שכתב דין הברייתא, ואח"כ כתב, ואפילו הי' חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה, והיינו הלא מיבעי' קאמר דאיתא בגמ', רק בגמ' קאמר זה אליבא דרב יהודא על הא דנודעה אינה מכפרת ולענין הגזירה שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכסברת התרצן דלענין הגזירה בעולה יש יותר לגזור מבחטאת, ולעולא להמסקנא אמרינן אותו הלא מיבעי' עצמו על הא דלא נודעה מכפרת דלענין חשש גזל למזבח בעולה יש יותר להקל מבחטאת, ואח"כ כתב, ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מתכפרת אע"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, והיינו אע"פ דלאחר שנתייאשו הבעלים אם שחט בחוץ חייב כרת אף בנודעה לרבים משום דבכל ענין אוקמוה ברשותי' וממילא ע"כ אוקמוה ברשותי' ג"כ לענין הקרבה בפנים, אפ"ה כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות אמרו דנודעה לרבים אינה מתכפרת, וסיים וכן העולה, והיינו דלעולא להמסקנא נקטינן כסברת המקשן בגמ' שהקשה מאי איריא. חטאת אפילו עולה נמי, דלענין לפסול משום חשש גזל למזבח חטאת פשוט יותר מעולה, מש"ה יש להשמיענו דכמו שחטאת הגזולה שנודעה לרבים אינה מתכפרת כן העולה הגזולה שנודעה לרבים אף דכליל היא והכל שלו ג"כ לא הקילו בה ואמרו שאינה מתכפרת. ובהל' מעשה הקרבנות (פי"ח הי"ד) כתב, גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עלי' כרת משעה שהקדישה, והיינו שכדי לחייבו עלי' כרת העמידוהו ברשותו משעה שהקדישה אימת שהוא בין הקדישה לאחר יאוש ובין הקדישה לפני יאוש, ואח"כ כתב, והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה, דבשחטה אחר יאוש חייב כרת אף דההקדש הי' לפני יאוש ובאופן כזה העמידוהו ברשותו באם ישחטנה בחוץ אחר יאוש, דכדי לחייבו כרת בשוחט בחוץ בעינן שתהא ראוי' בפנים וכשהעמידוהו ברשותו אם ישחטנה בחוץ ע"כ העמידוהו ברשותו גם אם יקריבנה בפנים וזה אפשר הי' לתקן רק על לאחר יאוש, אבל לפני יאוש אינה קדושה ואי אפשר הי' לתקן להכשירה לפני יאוש בפנים וממילא אין לחייבו כרת ג"כ בשחטה בחוץ לפני יאוש. ובהל' גזילה ואבידה (פ"ב ה"ח) כתב, גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הבעלים, והיינו בהקדיש לפני יאוש רק טבח לאחר שנתייאשו הבעלים ומש"ה כתב האי אחר שנתייאשו הבעלים אחר וטבח ולא אחר והקדיש, הרי היא ברשות הגזלן משעה שהקדישה בלבד כדי שלא יהא חוטא נשכר וכל ולדותי' וגיזותי' משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים, והיינו עד שעת הקדש שהי' לפני יאוש וכדינא דרבא וכנ"ל. ואתי שפיר הכל הדק היטב, ולענ"ד נראה שכוונתי לאמתתם של הדברים בשיטת וכוונת הרמב"ם בע"ה. וצריך אני להוסיף דהא דכתב הרמב"ם בהל' גניבה (פ"ב ה"ו) וז"ל ואם הקדיש ואח"כ טבח או מכר כו' משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' בד"א כשהקדיש לאחר יאוש אבל אם הקדיש לפני יאוש אינו קדוש ואם טבח או מכר משלם תשלומי ד' וה' עכ"ל, הנה יען שאין שם מקומו להכי נקט מלתא דפסיקא דזה שאם הקדיש ואח"כ טבח או מכר לעולם אינו משלם תשלומי ד' וה' הוא דוקא כשהקדיש לאחר יאוש אבל אם הקדיש לפני יאוש אינו קדוש ואם טבח [היינו אם טבח לפני יאוש או גם לאחר יאוש אמנם באופן שהוא לא לקרבן ולא להתחייב כרת משום שחוטי חוץ] או מכר משלם תשלומי ד' וה', ולא נחית שם לפרש ולבאר שגם בהקדיש לפני יאוש משכחת לה דאינו משלם תשלומי ד' וה', כגון אם שחט בחוץ לאחר יאוש או הקריב בפנים לאחר יאוש דבכה"ג העמידוהו ברשותו משעה שהקדישה אף בהקדיש לפני יאוש וכנ"ל, וסמך עצמו בזה על שאר המקומות הנ"ל שביאר כל זה. גם אפשר דסתם כאן משום דהברייתא דגיטין שם קתני גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ותני עלה בחוץ כי האי גוונא ענוש כרת, ומדתני עלה בחוץ כי האי גוונא ענוש כרת ולא תני בקיצור וענוש כרת, דהא הלשון וטבח משמע דלא בקרבן מיירי, מוכח דהברייתא דגנב והקדיש ואח"כ טבח וכו' מיירי דטבח בגוונא דאין לחייבו כרת, וא"כ הא דקתני גנב והקדיש וכו' ע"כ דהקדיש דוקא לאחר יאוש ולא לפני יאוש, דבטבח לא לקרבן וגם בגוונא דאין לחייבו כרת לא העמידוהו כלל ברשותי' וכנ"ל, והרמב"ם העתיק דין הברייתא ומיירי ג"כ בטבח בגוונא דלא העמידוהו כלל ברשותי' וסתם ולא פירש כמו בהברייתא כדרכו בכמה מקומות ומש"ה שפיר כתב בד"א כשהקדיש לאחר יאוש וכו'. איך שהוא ובדברי הרמב"ם אלה אין בהם כדי סתירה למה שהעלתי לעיל בשיטתו והוא ברור לענ"ד: