אור גדול לב

דהלכה כר' יוחנן וכרבים, ואף דכ"ז דחוק טובא, עכ"ז הוא מרווח אצלי הרבה יותר ממה שכתבו המהרי"ק וכ"ח ופר"ח להליץ בעדם, ובדברי הפר"ח שם שעשה ג' חילוקים בקטול אספסתא, בין סתם לשדי לחיותא ובין שדי לנהרא, והניח בקושי' הדיוקים אהדדי, דאי מיירי בצינעא אמאי אמר ברישא שדי לחיותא ולא אמר סתם קטול אספסתא, וסיים שהיא קושיא גדולה, תמיהני דאדרבא בזה מיושב הדיוקים, דרבא סתמא איירי בכל ענין בין צינעא בין פרהסיא ולכך קאמר ב' החלוקות, שדי בנהרא יהרג בכל ענין אף בצינעא, ושדי לחיותא יעבור בכל ענין אף בפרהסיא, וקטול אספסתא סתמא הניח למנקט משום דזה איכא חילוק בין צינעא לפרהסיא וא"כ אשה"ט ולק"מ], ואיך שיהי', ברור ופשוט דכוונת השאילתות להוכיח דמימרא דאספסתא דמחלק בין הנאת עצמו להעביר אינו על צינעא רק על פרהסיא, אבל לא עלה על דעתו כלל על שעת הגזירה, ועל שעת הגזירה נראה מסידור דבריו ודברי בה"ג דאין שום חילוק בין להעביר להנאת עצמו, דידוע דכל דבריהם באו בדקדוק גדול ודייקי בלישנא טובא, ומדסידרו האי דשעת הגזירה בתר להנאתו מכלל דשעת הגזירה אף להנאתו יהרג, דאי לא, הו"ל לאקדומי האי דשעת הגזירה ולבתר הכי לחלק בין להעביר להנאת עצמו והוי קאי האי חילוקא גם על שעת הגזירה, והוא ראי' ברורה מלשונם וסידור דבריהם אשר לא דבר ריק הוא. ומ"ש השאילתות שם בטעמא דשעת הגזירה כיון דגזירה למעקרה למילתא הוי קה"ש וקרינן בי' ולא תחללו את שם קדשי, וכ"ה הלשון בבה"ג, אין פירושו כמ"ש ההעמק שאלה שם דבשעת הגזירה גם צינעא הוי כבפרהסיא ועיקר הטעם משום פרהסיא, ומזה הוציא דשעת הגזירה איננה חמורה מפרהסיא, רק די"ל דהכוונה דכיון דעכו"ם מתכוונין לעקור צריכין לעמוד כנגדם דזהו קידוש השם לעמוד כנגדם בשעה שרוצים לעקור, וכן ראיתי שהביאו בשם הר"ן בחידושיו לסנהדרין שכתב לטעמא שבשעה שעכו"ם חושבין לבטל ישראל מן התורה צריך לעשות חזוק כנגדן שלא לקיים מחשבתן ומוטב שיהרגו כמה ישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל בזמן שהן רוצין לבטל אותה מישראל ככלל, וא"כ שפיר י"ל דשעת הגזירה חמורה מפרהסיא, דאף להנאת עצמן יהרג. ואף אם נימא דכוונתו כמ"ש ההעמק שאלה משום דבשעת הגזירה הוי פרסום וגם צינעא הוי פרהסיא, י"ל דהוכרח לזה משום דהא קידוש השם לא שייך רק בפני עשרה כדילפינן מונקדשתי בתוך בני ישראל וא"כ מנא ילפינן על שעת הגזירה בצינעא שיהא נהרג, לכך הוכרח לזה דמתפרסם אז וגם צינעא הוי כפרהסיא ונכלל שפיר בונקדשתי ולא תחללו, אבל מ"מ י"ל דעדיפא מפרהסיא דאף להנאת עצמן יהרג, דאין עיקר הטעם משום פרהסיא, רק דהוכרחו לומר דהוי פרהסיא בכדי שתהא נכלל בונקדשתי ולא תחללו וכנ"ל, אמנם העיקר נראה דאין כוונתו משום פרסום דאין מזה רמז כלל בלשונו, רק דכוונתו כמ"ש לעיל. וראיתי שהביאו בשם חידושי הר"ן סנהדרין אחר הלשון שהעתקתי לעיל בשמו כתב וז"ל, ואם נשמע להם אפילו בחדרי חדרים הדבר מתפרסם מפני שמצאו שהועילה גזירתם, לפיכך יהרג וזהו קידוש השם ואהבת המקום הכוללת לכל בני ישראל. מזה נראה קצת שהר"ן עצמו מסתפק בזה אם הטעם מפני שהדבר מתפרסם ונכלל בונקדשתי, או דנכלל בואהבת את ה' בכל נפשך דדינו כע"ז ולפ"ז שוב אין צורך לומר הטעם משום פרהסיא דמתפרסם, כנ"ל מלשון הר"ן. ועכ"פ איך שיהי', הדברים ברורים דדעת השאילתות ובה"ג בשעת הגזירה אף להנאת עצמו יהרג, וכן נראה דעת הטוש"ע וכמ"ש הב"ת, ודלא כהט"ז וש"ך שהשיגו עליו, ומה שדקדק הט"ז מדכתב הרמב"ם לבטל דתם, לאו ראי' היא, דגם אם כוונתו להנאת עצמו כל שהוא עבירה הרי הוא לבטל דתם, והפר"ח כאן כפי הנראה הוא שתי מהדורות, והדפיסו שניהם בחדא דקדק כהט"ז ובחדא דקדק כהר"ן. והנה ראיתי שהביאו בשם הר"ן לסנהדרין שהביא ראי' מירושלמי פ"ד דשביעית (ה"ב), דאיתא שם כשהי' המלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה חד משמד הוי עבר חמיתון רמיין כובעתא (פי' שהיו מגדישין ככובעין כן פי' הר"ן דלא כהפ"מ.) אמר לן האיסטו (פי' הסטאה זו שאתם סטים מן הדת) שרא לכן מירדי (מותר לכם לחרוש בתמי') שרא לכון רמיין כובעתא (מותר לכם להגדיש ככובעין בתמי'). והם עשו כן מפני אונס המלכות כדקאמר בתחלה. ומקשה הירושלמי הא בפרהסיא אף על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ומתרץ לא אתכוין משמדתכון לא איתכוין אלא למגבי ארנונין, א"כ מבואר דאף בשעת הגזירה להנאת עצמו מותר, גם הפר"ח הביא ראי' זו מדנפשי', וכבר קדמו הר"ן בחידושיו לסנהדרין, וראיתי להקובץ שתירץ עפ"י דברי הלח"מ (הל' ג') דבשעת הגזירה לא מקרי רק אם הגזירה על ישראל לבד, א"כ י"ל בירושלמי דהגזירה היתה על הכל, יעוי' מ"ש להלן אי"ה להוכיח דלא כהלח"מ א"כ נסתר תירוצו, ועוד דיעוי' רמב"ם פ"א מהל' שמיטה ויובל (הל' י"א) וז"ל, משרבו האנסין והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מתנות (וס"א מזונות) לחיילותיהן התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד, וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בהן ה"ז עושה עכ"ל, עכ"פ מבואר דהטילו מלכי עכו"ם על ישראל דמשמע על ישראל לחוד, וא"כ קשיא כנ"ל. אמנם באמת לא ידעתי התחלת קושי', די"ל דהמלך לא אנס כלל לחרוש ולזרוע רק לשלם המס ואם הי' משלמין לו המס בלי חרישה וזריעה לא איכפת לו, או אם היו נותנין מזונות לחיילותיו בלא חרישה וזריעה לא איכפת לו, רק משום שאין להם המס התירו חכמים לחרוש ולזרוע, וכן נראה מתוס' סנהדרין א א') ד"ה משרבו, וא"כ לא הוי שעת הגזירה כלל, ודמיא הא דריב"ש (סי' שע"ג) דכיון דהגזירה לא היתה על זה מותר לעבור בכדי שלא תהא סכנה, והבאתיו לעיל וגם הבאתי שם כעין זה מיו"ד (סי' קנ"ז סעיף ב') בש"ך בשם הנ"י ומהרי"ק, וה"נ כוותי'. ובזה נראה לבאר מ"ש הרמב"ם בהל' שמיטה הנ"ל, וכן מי שכפאו אנס כו', ויעו"ש בכ"מ דנדחק מאי אתא לאשמעינן, ולפי הנ"ל הא ברישא מיירי דאין אונסין אותם על המלאכה דאל"כ הא הוי שעת הגזירה וכנ"ל רק דמיירי דאין כופין רק על המזונות ומש"ה התירו, אבל ביחיד בעלמא אף באנס ע המלאכה כיון דאינו שעת הגזירה ולהנאת עצמו מותר, [וגם הא דכתב בחנם, יעו"ש בכ"מ דבשכר לא דלמא אתי להערים, ואפשר דבשכר לא הוי להנאת עצמו דהא בשכר ימצא כמה פועלים עכו"ם, וע"כ דכוונתו להעביר וא"כ בפרהסיא יהרג אבל בחנם הוי להנאת עצמו ואף בפרהסיא יעבור]. ובלא"ה נראה דאין קו' מהירושלמי, דהירושלמי בב' המקומות בשביעית ובסנהדרין לא הביא רק הא דפרהסיא ולא הא דשעת הגזירה, וא"כ נראה דאינו סובר כלל להא דשעת הגזירה, משא"כ לגמ' דילן דשעת הגזירה אף בצינעא יהרג שפיר י"ל דאף להנאת עצמו יהרג. ומרמיזות דברי הגר"א יו"ד (סי' קנ"ז ס"ק ז'), נראה דס"ל דאפשר דכיון דבשעת הגזירה אף בצינעא יהרג א"כ דמיא לג' עבירות דכיון דאף בצינעא יהרג לא מהני הנאת עצמן, כמ"ש הרמב"ן במלחמות וה"נ בשעת הגזירה ומש"ה לרש"י לשיטתו דס"ל כפי דעת הגר"א דאף בג' עבירות מהני הנאת עצמן אף דגם בצינעא יהרג, מש"ה ס"ל נמי דבשעת השמד מהני הנאת עצמן, משא"כ לדידן דבג' עבירות לא מהני הנאת עצמן י"ל דהכי נמי שעת השמד לא מהני כיון דשוין לענין צינעא. אמנם עוד הקשה הרמב"ן ריש כתובות מהא ולדרוש להו דאונס שרי, דהא הוי שעת הגזירה, והובא בשמ"ק ריש כתובות ובחידושי הרשב"א לכתובות, ואי"ל משום קרקע עולם דהא הרמב"ם לא מחלק בזה ג"כ דהא משמע אף לבטל מצוה מן המצות בשב ואל תעשה נמי יהרג, וזהו קושיא עצומה ואפשר דשעת הגזירה לא מקרי אלא אם הוא על כלל ישראל כולן, אבל כאן לא היתה הגזירה רק על בתולות ולא על כלל ישראל, וכן נראה מלשון חידושי הר"ן סנהדרין שהעתקתי לעיל, דשעת גזירה לא מקרי רק על כלל ישראל,