אור גדול שכח

מזבח אוכל גזילות, היינו שלא יאמרו מזבח מותר לאכול גזילות, וכמו דאיתא בסוכה (ר"פ לולב הגזול) אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה משל למלך בשר ודם שהי' עובר על בית המכס אמר לעבדיו תנו מכס למוכסין אמרו לו והלא כל המכס כולו שלך אמר להם ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן מן המכס אף הקב"ה אמר אני ה' שונא גזל בעולה ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל, מזה נראה דלפי הסברא גזול הי' ראוי להיות כשר למזבח משום דהכל שלו ורק מפני הטעם שממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל אסרה התורה גזול למזבח, וזהו שאמר רב יהודא ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, והיינו שאם יראו שנכשיר למזבח גזל לאחר יאוש לא ידעו שהוא כשר משום דהוא לאחר יאוש רק יאמרו דמזבח מותר לאכול גזילות ויבואו להכשיר למזבח גם גזל גמור אף קודם יאוש ומש"ה גזרו ואמרו דנודעה אינה מכפרת, ואתי שפיר לשון הגמ' דקאמר אפ"ה גזור כו', דגזירה ממש היא שלא יבואו לידי איסור להכשיר למזבח גזל גמור אף לפני יאוש ועפ"ז אתי נמי שפיר הא דפריך בגמ' לרב יהודא מאי איריא חטאת אפילו עולה נמי, ולא נצרך לומר כמ"ש הרשב"א דהא לישנא לאו דוקא והו"ל למימר כל שכן עולה, דהוא תמוה כנ"ל דא"כ דקארי לה מאי קארי לה, רק הא לישנא דוקא, דזה שמצד הסברא ראוי הי' שגזל יהי' כשר למזבח משום דהכל שלו, הנה בעולה דכליל היא הסברא הזאת מסתברא, יותר מבשאר קרבנות הנאכלין, וזהו דכתיב שונא גזל בעולה, היינו לא מיבעי' בקרבנות הנאכלין אלא אפילו בעולה דכולה כליל הקב"ה שונא גזל. שוב מצאתי במהרש"א בסוכה שם (בש"ס החדשים דפוס ווילנא) דכתב ג"כ דנקט הכתוב עולה משום דרק בעולה יש לומר הסברא דהכל שלו משא"כ בקרבנות הנאכלין דפשיטא בהו שגזל פסול למזבח עיי"ש. וא"כ בכל מקום דבא להשמיענו פסול של גזל למזבח יש להשמיענו זה יותר בעולה מבשאר קרבנות הנאכלין לרבותא דאף בעולה דכולה כליל והכל שלו אפ"ה גזל פסול, ולפ"ז שפיר פריך בגמ' לרב יהודא, כיון דלרב יהודה יאוש כדי קני ודבר תורה בין לא נודעה ובין נודעה מכפרת, א"כ הא דתנן במתני' דחטאת הגזולה שלא נודעה לרבים מכפרת לאו חידוש הוא והעיקר מה שבא התנא להשמיענו הוא הדיוק דדוקא לא נודעה מכפרת אבל נודעה אינה מכפרת וא"כ מאי איריא חטאת אפילו עולה נמי, דלענין פסול גזל למזבח עולה יותר רבותא מחטאת וכנ"ל והו"ל להתנא להשמיענו זה הדין דנודעה אינה מכפרת בעולה לרבותא, ומשני לא מיבעי' קאמר, היינו דנהי דעיקר החידוש בהמתני' הוא זה מה שנודעה פסולה למזבח, מ"מ כיון דדבר תורה מכפרת ואינה פסולה רק משום גזירה שלא יבואו לטעות להכשיר גזל גמור גם לפני יאוש למזבח, הנה בעולה יותר קרובים לטעות מאשר בחטאת וא"כ לענין הגזירה חטאת יותר רבותא מעולה, ולא מיבעי' קאמר לא מיבעי' עולה דכליל היא, ואם נכשיר עולה גזולה שנודעה לרבים לא ידעו שהכשר שלה הוא משום דיאוש כדי קני רק יטעו ויאמרו דהכשר שלה הוא משום דמזבח מותר לאכול גזילות דהכל שלו ויבואו להכשיר גם גזל לפני יאוש למזבח ולכן בודאי גזרו בה ופסלוה, אלא אפילו חטאת דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי לי', והוי אמינא דחטאת גזולה שנודעה לרבים ן לפסול משום גזירה דבחטאת דאין כולה למזבח שהכהנים אוכלין את בשרה ולא שייך לומר בה הסברא דהכל שלו אין לחוש שמא יטעו ויאמרו דהכשר שלה הוא משום דגזל כשר למזבח ואין לגזור בה, אפ"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, דאפילו בחטאת חששו שמא יטעו ויאמרו דהכשר שלה הוא משום דמזבח מותר לאכול גזילות ויבואו להכשיר גזל אף לפני יאוש והא דאמרו בגמ' אוקמוה רבנן ברשותו כי היכי דליחייב עלה פירש"י וז"ל, אוקמוה רבנן ברשות גנב אם הקדישה שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמוה ברשותי' לענין כפרה וקנס הוא דקנסוה והפקר ב"ד הפקר הוא וקדשה עכ"ל, והתוס' ד"ה כי הקשו על פירש"י ופירשו פירוש אחר וז"ל, פירש בקונטרס דקנסוהו רבנן וקשה דמי לא עסקינן דאפילו שחטה אחר בחוץ דחייב אלא כיון דלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותי' שלא יהו כהנים עצבין וממילא מחייב השוחטה בחוץ עכ"ל. והנה להתוס' לא מחייבי כרת בשחטוה בחוץ אלא בחטאת ולא נודעה דאוקמוה ברשותי' לענין כפרה כדי שלא יהו כהנים עצבין, אבל בשאר קרבנות או בחטאת שנודעה דלא אוקמוה ברשותי' לענין כפרה לא מחייבי כרת בשחטוה בחוץ והברייתא דתני בחוץ כה"ג ענוש כרת ע"כ מיתוקמי דמיירי רק בחטאת ולא נודעה. אמנם לרש"י הא דאוקמוה ברשותי' לענין כפרה והא דאוקמוה ברשותי' לענין כרת הם שני דברים שאינם תלויין זה בזה, וכדמוכח מלשון רש"י שכתב אוקמוה רבנן ברשות גנב כו' כי היכי דאוקמוה ברשותי' לענין כפרה כו', אלמא דהם שני דברים מיוחדים, ולרש"י הברייתא דתני בחוץ כה"ג ענוש כרת מיתוקמא דמיירי בכל הקרבנות ואף בחטאת שנודעה לרבים דבכל הקרבנות ובכל ענין חייב הגנב כרת בשחטה בחוץ משום דקנסוה רבנן ואוקמוה ברשותי' אם ישחטנה בחוץ, ואף דלענין הקרבה בפנים לא אוקמוה רבנן ברשותי' אלא בחטאת שלא נודעה, מ"מ לענין חיוב כרת אם ישחטנה בחוץ אוקמוה רבנן ברשותי' בכל הקרבנות ואף בנודעה משום קנס, וס"ל לרש"י דאף דלענין חיוב כרת בשחט בחוץ בעינן שיהא ראוי לפתח אוהל מועד, עכ"ז מהא דחייב כרת בשחט בחוץ אין הכרח שיתכשר בפנים, דבשחט בחוץ קנסוהו רבנן להגנב ואוקמוה ברשותי' למפרע ואיגלאי מלתא דהי' ראוי לפתח אוהל מועד וחייב כרת, אבל כל זמן שלא שחט בחוץ לא אוקמוה רבנן ברשותי' וממילא אינו כשר בפנים, ורק בחטאת שלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותו לענין כפרה שלא יהו כהנים עצבין: וראיתי בהגהות הש"ס (בש"ס החדשים דפוס ווילנא) בחידושים מספר מים חיים להפר"ח שכתב על התוס' הנ"ל שהקשו על פירש"י דמי לא עסקינן דאפילו שחטה אחר בחוץ דחייב, וכתב ע"ז הפר"ח וז"ל, קשה טובא דרש"י פירש דקנסוהו ולפיכך הפקירו ב"ד וממילא דכל השוחטו חייב חטאת ודו"ק שצ"ע עכ"ל, ולפי מה שנתבאר לק"מ, דכיון דמפירש"י מוכח דהא דאוקמוה רבנן ברשותו לענין לחייבי כרת לא סגי להכשירו בפנים וכנ"ל, א"כ מוכח דרק בתנאוי שאם ישחטנה הגנב בחוץ אוקמוה רבנן ברשותי' למפרע כי היכה דליחייב עלה, אבל כל זמן שלא שחטה בחוץ לא אוקמוה רבנן ברשותי' ומש"ה לא סגי בזה שיוכשר גם בפנים, וא"כ ר בשחטה הגנב בחוץ חייב ולא בשחטה אחר ושפיר הקשו התוס' אמנם קושיית התוס' על רש"י באמת בפשוט לאו קושיא היא, דכמו דנראה להתוס' לדוחק לומר דהברייתא דקתני בחוץ כה"ג ענוש כרת מיירי, רק בשחטה הגנב ולא בשחטה אחר, כן דוחק הוא ג"כ לומר דברייתא זו מיירי רק בחטאת שלא נודעה ולא בנודעה ולא בשאר קרבנות והברייתא הא סתמא קתני, ולהכי לרש"י הי' ניחא לפרש את הברייתא בכל הקרבנות ואף בנודעה, וכיון דבפנים אינה מכפרת, רק חטאת ולא נודעה א"כ מהיכי תיתי יתחייבו כרת בחוץ על כל הקרבנות ואף בנודעה וע"כ דמחמת קנס הוא ולהגנב קנסוהו רבנן ולא לאחר והברייתא דקתני בחוץ כה"ג ענוש כרת קאי על הברייתא דקתני גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר וכו' דמיירי בגנב עצמו ולא באחר, ואין כאן דוחק כלל לפירש"י. והתוס' דהקשו על רש"י נראה דתפסו לדוחק לומר דהא דאוקמוה רבנן ברשותי' הוא לא בהחלט רק על תנאי אם ישחטנה הגנב בחוץ ולפיכך פירשו דקאי על חטאת ולא נודעה ואוקמוה רבנן ברשותי' בהחלט בין לענין כפרה ובין לענין לחייב כרת בחוץ בין שחטה הגנב ובין שחטה אחר: נמצא דבין לרש"י ובין להתוס' הנה לעולא גם להמסקנא לבתר דמשני הגמ' אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי