אור גדול שכז

נודעה אינה מכפרת מטעם הנ"ל, ומ"ש הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות דבשחטה בחוץ חייב כרת משום דהעמידוהו ברשותו, משום חטאת הוא דכתב כן, וגם בהל' גזילה ואבידה לענין הגיזות וולדות בחטאת הוא עיי"ש. והנה אף דרע"א זצ"ל בעצמו קלס לדבריו וכתב שהם מאירים כספירים, אמנם כד נדייק בהם נמצא שאי אפשר להעמידם כלל, דלדבריו לרבא מהברייתא דגנב והקדיש וטבח בחוץ דחייב כרת אין הכרח לומר סברת אוקמוה ברשותו דהא יש לומר דהברייתא מיירי בעולה ושלמים דמדינא כשר, וכמ"ש רע"א זצ"ל בעצמו, ורק מהמתני' דקתני דחטאת הגזולה מכפרת מוכח דע"כ אוקמוה רבנן ברשותו, וגם זה הוא רק לפי מה שפירש הרשב"א בחידושיו, וכן משמע מהתוס' דפירשו כן, דהא דאמרו שלא יהו כהנים עצבין היינו דמשום זה אוקמוה רבנן ברשותו, רק בס"ד הי' סבור דדוקא לענין הכשר הקרבן בפנים אוקמוה ברשותו ולפיכך הקשה מהברייתא דתני דבשחט בחוץ חייב כרת ומסיק דאף לענין שחט בחוץ ג"כ אוקמוה ברשותו כדי לחייבו כרת, ולפ"ז מהמתני' לחוד בלא הברייתא מוכח ע"כ סברת אוקמוה ברשותו, אבל לפירש"י דהא שאמרו שלא יהו כהנים עצבין היינו דמשום זה הכשירו רבנן את הקרבן בעקירת דבר מן התורה וא"כ מהמתני' לחוד בלא הברייתא לא מוכח כלל סברת דאוקמוה ברשותו, עכ"פ לרבא רק מהמתני' מוכח סברת אוקמוה ברשותו ולא מהברייתא, א"כ כמו לעולא דכדי לפרש המתני' הי' די לו בהטעם שלא יהו כהנים עצבין על הא דלא נודעה מכפרת ולא הוצרך לטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות על הא דנודעה אינה מכפרת, ולא הוקשה לו כלל כיון דלא נודעה מכפרת משום שלא יהו כהנים עצבין ממילא ראוי להיות כשר גם בנודעה ויצטרך עוד טעם להא דנודעה אינה מכפרת, רק נודעה אינה מכפרת אליבא דעולא מדינא, א"כ הוא הדין לרבא נמי כיון דכל הוכחתו דאוקמוה ברשותו היא מהמתני' נימא ג"כ דלא נודעה מכפרת שלא יהו כהנים עצבין ונודעה מדינא פסול, דמה לי לעולא דהפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה ומה לי לרבא דהפסול הוא משום דחטאת פסולה לא לשם בעלים, הא לשניהם נצרך לומר דבלא נודעה אוקמוה ברשותו, א"כ כמו לעולא אמרינן דנודעה מדינא פסול ה"ה נמי לרבא נימא דנודעה מדינא פסול ומהיכי תיתי לחדש לרבא לומר דכיון דאוקמוה ברשותו בלא נודעה ממילא ראוי להיות כשר גם ובנודעה ונודעה אינה מכפרת משום שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. ועוד לדבריו מניין לנו באמת לרבא דעולה ושלמים אינן מכפרין בנודעה הא בגמ' אמרו בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת דדוקא חטאת כשר בלא נודעה, משום דבחטאת שייך שלא יהו כהנים עצבין, אבל עולה אף לא נודעה אינה מכפרת, א"כ הוא הדין לרבא כיון דלדידי' עולה ושלמים מדינא כשר נימא נמי דהא דקתני במתני' חטאת הוא דוקא חטאת דמדינא פסול ולהכי רק לא נודעה מכפרת ונודעה אינה מכפרת אבל עולה ושלמים דמדינא כשר אפילו נודעה מכפרת ומניין לנו לרבא לומר כלל הטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, אם לא שנדחוק ונאמר דלרבא מהא דקתני במתני' חטאת נלמוד דהברייתא דשחט בחוץ חייב כרת מיירי בכל הקרבנות אפילו בחטאת וא"כ שוב מהברייתא מוכח דבכל ענין אף היכא דלא שייך הטעם שלא יהו כהנים עצבין אוקמוה רבנן ברשותו ולפ"ז כיון דבכל ענין אוקמוה ברשותו שוב ראוי להיות כשר גם חטאת אפילו נודעה וע"כ דמשום שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, נודעה אינה מכפרת וממילא גם עולה ושלמים שייך למפסל מטעם זה אף דעולה ושלמים בכל ענין מדינא כשר, אמנם כמה דחוק הוא לומר כן עד שכמעט לא ניתן להאמר כלל, ומלבד כל הנ"ל רחוק הוא לומר דרבא יפרש הא דקתני במתני' מפני תיקון המזבח דהוא כולל שני תיקונים הפוכים, אחד שלא יהו כהנים עצבין תקנו שתהא מכפרת בלא נודעה, ועוד שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות תקנו שלא תהא מכפרת בנודעה, ולשון תיקון המזבח משמע תיקון אחד ולא שנים ומה גם שהם לשני הפכים דלא הו"ל למתני מפני תיקון המזבח אלא מפני תיקוני המזבח. ועוד מה שכתב רע"א זצ"ל דרבא לא ס"ל דין מצוה הבאה בעבירה, לא משמע כן בב"ק (דצ"ד א') דעל הא דתניא ראב"י אומר הרי שגזל סאה של חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ שנאמר בוצע ברך וגו' אמר רבא דלמא הוא משום מצוה הבאה בעבירה, וכן בר"ה (דכ"ח א') גבי התוקע בשופר של עולה או שלמים דמתחלה אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא ואח"כ הדר בי' ואמר אחד זה ואחד זה יצא מצות לאו ליהנות ניתנו, מבואר דאי לאו מצות לאו ליהנות ניתנו ס"ל לרבא דלא יצא והתם הטעם הוא משום מצוה הבאה בעבירה וכמ"ש הריטב"א שם. הן אמת דמסוגיא דר"ה הנ"ל לכאורה קשה להתוס' גיטין (דנ"ה א') ד"ה מאי וכן הוא בתוס' ב"ק (דף ס"ו) דכתבו דרב יהודא לא חייש למצוה הבאה בעבירה ובר"ה שם מבואר דרב יהודה ס"ל דהתוקע בשופר של שלמים לא יצא והוא משום מצוה הבאה בעבירה וכנ"ל, וע"כ דלהתוס' צרין לומר דפירשו בר"ה הטעם דלא יצא כפירוש השני שבריטב"א שם דכיון דאם לא יצא לא עביד איסורא מוטב הוא לומר שלא יצא [ועי' בטורי אבן שם שכתב זה מדעתו ולא הביא הריטב"א הנ"ל], וא"כ אין ראי' לרבא ג"כ מר"ה הנ"ל, גם מב"ק יש לדחות דאפשר דרבא קאמר שם רק בדרך דיחוי ולא ס"ל כן, או דדוקא לענין ברכה אמר זה ועיין בתוס' סוכה (דף ל' א') ד"ה הא. אמנם אף אם נניח דלרבא אפשר דלא ס"ל דין מצוה הבאה בעבירה, מ"מ לומר דהרמב"ם פסק כן הוא דחוק דבהל' איסורי מזבח (שם ה"ט) הביא הרמב"ם הדין של מצוה הבאה בעבירה וכנ"ל, גם מה שפירש רע"א זצ"ל בכוונת הרמב"ם בהא דכתב שם שהכהנים אוכלין את בשרה דכוונתו להא שאמרו בגמ' שלא יהו כהנים עצבין, לא נראה דא"כ למאי שביק הרמב"ם הלשון שאמר עולא שלא יהו כהנים עצבין ותפס הלשון שאמרו בגמ' אליבא דרב יהודא אפי' חטאת כו' ואידך כהנים אכלי לי', גם לומר דכל מה שכתב הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות הנ"ל ובהל' גזילה ואבידה הנ"ל הוא רק בחטאת בלבד, דחוק הוא מאוד. ומלבד כל הנ"ל, כל מה שהעלה רע"א זצ"ל אינו נוגע רק למקצת הקושיות שבדברי הרמב"ם ולא לכל הקושיות והדקדוקים שיש בדברי הרמב"ם השייכים להסוגיא הנ"ל כמבואר להמעיין. עתה, אחר שהבאתי את כל הדברים, שנאמרו בישוב דברי הרמב"ם, והראיתי על דחקם וחוסר סיפוקם, עתה אענה אף אני חלקי הנראה לענ"ד ואומר כי להרמב"ם שיטה אחרת בפירוש כל הסוגיא דגיטין הנ"ל, ואבאר. כל זה על סדר הסוגיא וכל דברי הרמב"ם יתיישבו על מכונס בע"ה. הנה על הא דפריך בגמ' אלא לרב יהודה מאי איריא חטאת אפילו עולה נמי, כתב הרשב"א בחידושיו וז"ל הא לישנא לאו דוקא דכל שכן עולה הו"ל למימר עכ"ל, והוא תמוה, דכיון דגם המקשן ידע דעולה הוא כל שכן מחטאת, א"כ קשה דקארי לה מה קארי לה, דהא פשיטא דיש לומר דלא מיבעי' קאמר ומאי הקשה, ועל הא דמשני בגמ' לא מיבעי' קאמר לא מיבעי' עולה דכליל היא אלא אפילו חטאת דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי לי' אפ"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, הקשה הרשב"א שם וכתב וק"ל מאי שנא גזל מרובה ומאי שנא גזל מועט עיי"ש. ולי נראה לדקדק עוד על לשון הגמ' דקאמר אפ"ה גזור כו', דמאי לשון גזור שייך כאן, הא זה שיאמרו מזבח אוכל גזילות הוא רק בזיון למזבח ולא איזה איסור, ולשון גזור אינו שייך אלא במקום שעשו חכמים גדר כדי שלא יבואו לידי איסורא, והו"ל למימר הכא, אפ"ה תקנו שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, דתקנת המזבח בעלמא הוא. ע"כ נראה דהרמב"ם מפרש הא דקאמר בגמ' שלא יאמרו