אור גדול שכו

בגנב שהקדיש כה"ג אם נימא גבי' תקנת השבים הגיזה והולד הוא של הגנב וממילא גם הגיזה והולד הוי הקדש משום פשטה קדושה בכולה, ואם לא נימא גבי' תקנת השבים אז הגיזה והולד אינו של הגנב וממילא רק גוף הגניבה שהקדיש הגנב הוי הקדש אבל הגיזה והולד לא הוי הקדש דלא אמרינן בכזה פשטה קדושה בכולה וכנ"ל והרי הוא של הבעלים, וזהו כוונת הראב"ד שכתב, ואיכא למימר כיון דהקדישה הגנב ליכא תקנתא לגזלן, והיינו בהקדישה חוץ מהשבח שעליה דלהגזלן אחת היא בין אם נימא גבי' תקנת השבים ובין אם לא נימא גבי' תקנת השבים משום דבכל אופן לא לו יהי' השבח, דהא אם נימא גבי' תקנת השבים יהי' גם השבח של הקדש משום פשטה קדושה בכולה והוא הא לא רצה להקדישו ואם לא נימא גבי' תקנת השבים יהי' השבח של בעלים ולא של הקדש ואחת היא לו, וכיון דליכא תקנתא לגזלן ולא איכפת לי' דליהוי השבח של הבעלים ממילא לא שייך בכה"ג לומר תקנת השבים והרי השבח הוא של בעלים, וכוונת הראב"ד היא דלפ"ז יש לפרש הא דקאמר בגמ' כי אוקמוה רבנן ברשותו משעת גניבה או משעת הקדישה למאי נפ"מ לגיזותיה וולדותיה, דקשה הא משעת יאוש אף לפני ההקדש השבח הוא של הגנב מפני תקנת השבים גם בלא אוקמוה ברשותו וכמו שהקשו התוס' שם, ולפי הנ"ל יש לפרש דהנפ"מ הוא היכא דהקדישה הגנב חוץ משבחה דבכה"ג ליכא גבי' תקנת השבים דאין תועלת להגנב בתקנה זו כנ"ל ומש"ה אם אוקמוה רבנן ברשותו רק משעה שהקדישה בלבד השבח עד שעה שהקדישה הוא של בעלים, כן אפשר לפרש את הגמ', וכן נמי יתפרשו דברי הרמב"ם, דהא דכתב וכל ולדותיה וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים, היינו בשבת שעל גב גזילה והגנב הקדישה חוץ משבחה דאין כאן תקנת השבים ומש"ה השבח של בעלים, זהו מה שרצה הראב"ד לתרץ השגתו, ושוב דחה זה והקשה א"כ מאי חוטא נשכר איכא, והיינו דבגמ' קאמר מסתברא משעת הקדישה שלא יהא חוטא נשכר וכן הוא ברמב"ם ולפי הנ"ל אף אם יאקמוהו ברשותו משעת יאוש לא יהא חוטא נשכר ממ"נ, דהא בגזזה וילדה קודם שהקדישה גם בלא אוקמוה ברשותו איכא תקנת השבים ובשבח שעל גב גזילה נמי אם הקדישה עם השבח ג"כ איכא תקנת השבים דנפ"מ לענין תשלומין להבעלים, ונשאר לנו רק בשבח שעל גב גזילה והגנב הקדישה חוץ משבחה דבכה"ג ליכא תקנת השבים וכנ"ל, אמנם בכה"ג הא כל הנפ"מ בין אם נימא אוקמוה ברשותו משעת יאוש או משעה שהקדישה בלבד הוא רק אם יהא השבח של הקדש או של בעלים, א"כ מאי חוטא נשכר איכא אם נימא דאוקמוה ברשותו משעת יאוש והלא הכל של הקדש ויהי' של הקדש ולא של בעלים, כן נראה לי ביאור דברי הראב"ד ולענ"ד נכון הוא בע"ה: ונחזור לעניננו דעל הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה (שם) קשה השגת הראב"ד הנ"ל, ומה שכתב הראב"ד לתרץ השגתו דכיון דהקדישה הגנב ליכא תקנתא לגזלן, איך שיהי' הפירוש בדבריו ומלבד מה שדחה הראב"ד בעצמו את תירוצו, יש לדקדק עוד דלפ"ז למאי כתב הרמב"ם גנב או גזל והקדיש וטבח כו' הא האי וטבח שפת יתר הוא, דכיון דכל הטעם דהשבח עד שעת הקדש של בעלים הוא משום כיון דהקדישה הגנב ליכא תקנתא לגזלן, א"כ עיקר הטעם הוא זה שהקדישה ולא זה שטבח, אם לא דנימא דהאי וטבח שכתב הרמב"ם לרבותא כתב כן דלא מיבעי' בהקדיש ולא טבח דהשבח הוא של בעלים דליכא לא תקנת השבים ולא אוקמוה ברשותו אלא אפילו טבח אח"כ דרבנן אוקמוה ברשותו כדי לחייבו כרת אפ"ה השבח של בעלים דלא אוקמוה ברשותו אלא משעה שהקדישה בלבד, ולא משמע כן כלל: גם לשון הרמב"ם שם דכתב גנב או גזל והקדיש וטבח לאחר שנתייאשו הבעלים, אינו מדוקדק, דהו"ל למכתב גנב או גזל והקדיש לאחר שנתייאשו הבעלים וטבח, דהא האי לאחר שנתייאשו הבעלים קאי בעיקרו על והקדיש, דלפני יאוש ההקדש אינו חל, וא"כ הו"ל להרמב"ם למסמך ולכתוב האי לאחר שנתייאשו הבעלים אחר והקדיש ולא אחר וטבח: עוד קשה טובא לשון הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות הנ"ל שכתב ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עלי' כרת משעה שהקדישה והוא שטבחה לאחר יאוש כו', וקשה דהו"ל למכתב והוא שהקדישה לאחר יאוש וכמו שסיים שם אבל לפני יאוש אינה קדושה, והוא תמוה ונפלאתי שלא מצאתי למי שירגיש בזה: והלח"מ בהל' גזילה ואבידה (פ"ב ה"א) כתב ליישב הסתירה שבדברי הרמב"ם, דבהל' איסורי מזבח פסק כרב יהודא ובהל' מעשה הקרבנות והל' גזילה ואבידה פסק כעולא, וכתב הלח"מ דהרמב"ם מפרש דאף לרב יהודא יאוש ושינוי השם אינו קונה אלא מדרבנן מפני תקנת השבים וכיון שמדרבנן קונה ממילא דבר תורה שמכפרת אמנם כיון שהקדישה ליכא גבי' תקנת השבים וכמ"ש הראב"ד שוב צריכינן גם לרב יהודא להא שאמרו אוקמוה רבנן ברשותו וגם דינא דרבא דקאמר מאימתי אוקמוה ברשותו לענין הגיזות וולדות שייך ג"כ אליבא דרב יהודא כמו אליבא דעולא עיי"ש. וכל דבריו אינם אלא תמיה גדולה. דמלבד דכל יסודו מדברי הראב"ד הנ"ל אינו וכמו שנתבאר לעיל, הנה כל דבריו מעיקרם מופרכים, דאם לרב יהודא יאוש ושינוי השם אינו קונה אלא משום תקנת השבים ובהקדישה ליכא תקנת השבים א"כ איך אמר רב יהודא דבר תורה מכפרת, ואי דבתחלה הוי ס"ד דגם בהקדישה איכא תקנת השבים ורק אחר שאמר רבא מסתברא משעת הקדישה נתחדשה הסברא דבהקדישה ליכא תקנת השבים, א"כ לפי המסקנא באמת גם לרב יהודא דבר תורה אינה מכפרת וא"כ גם לרב יהודא לפי המסקנא לא צריכין להא דנודעה אינה מכפרת להטעם שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ואדרבא צריכינן טעם להא דלא נודעה מכפרת כמו לעולא, ובהרמב"ם הל' איסורי מזבח שם הלא מבואר ההיפך, וא"כ אחר כל הלחץ והדחק לא העלה ארוכה לדברי הרמב"ם כלל וכל דברי הלח"מ בזה נפלאו ממני: ובחידושי רע"א זצ"ל לגיטין בהליקוטים האריך בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל והעלה דרבא לא ס"ל דין מצוה הבאה בעבירה, אמנם ס"ל דגנב שהקדיש לאחר יאוש, אף דההקדש חל משום דע"י ההקדש הוי שינוי השם או שינוי רשות, מ"מ הגנב אינו קונה ע"י זה וההקדש הוי הקדש שאין לו בעלים, ומש"ה עולה ושלמים דכשר שלא לשם בעלים מדינא כשר, וחטאת דפסול שלא לשם בעלים ע"כ דמשום דאוקמוה רבנן ברשותו הוא דמכפרת, והרמב"ם פסק כרבא ולפיכך לענין הכשר הקרבן כתב ואפילו הי' חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה, היינו אפילו חטאת דמדינא אינה מכפרת דאין לה בעלים מ"מ כיון שהכהנים אוכלין את בשרה, היינו מה שאמרו בגמ' כדי שלא יהו כהנים עצבין, אוקמוה רבנן ברשותו וכשר, ואח"כ בנודעה כתב דאינה מכפרת כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, היינו דכיון בלא נודעה אוקמוה רבנן ברשותו ממילא הי' ראוי להיות כשר גם בנודעה אמנם כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות אמרו דנודעה אינה מכפרת, וסיים וכן העולה, היינו אף דעולה מדינא כשר אפ"ה נודעה **(שוב אחר העלתי כל הנ"ל מצאתי בכסף נבחר (כלל קל"ב) שהביא ממרכבת המשנה שנחית ג"כ לחלק בין שחרר האם ושייר הולד לשחרר הולד ושייר האם דהולד לגבי האם הוי אבר שאין הנשמה תלויה בו והאם לגבי הולד הוי אבר שהנשמה תלויה בו, אמנם הוא כתב דמש"ה באומר הרי את שפחה וולדך בן חורין הוי כמקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו דפשטה קדושה בכולה וכן גם הכא פשטה צד העבדות בכולה עיי"ש. ולא ידעתי מה שייך בעבדות פשטה קדושה בכולה, אדרבא בחירות אפשר לומר תשעה קדושה בכולה ולא בעבדות. והנכון לענ"ד כמה שכתבתי:)**