אור גדול שכג

קרני אור מאת בן הגאון המחבר אליהו פערילמאן חופ"ק גאראדיא שיטת הרמב"ם בסוגיא דחטאת הגזולה. בגיטין (דנ"ה א) במתני' העיד ר' יוחנן בן גודגדא כו' ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח, ובגמ' אמר עולא דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מאי טעמא יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהו כהנים עצבין כו' ורב יהודא אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מאי טעמא יאוש כדי קני ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת אלא לרב יהודא מאי איריא חטאת אפילו עולה נמי לא מיבעי' קאמר לא מיבעי' עולה דכליל אלא אפילו חטאת דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי לי' אפ"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות מתיב רבא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ותני עלה בחוץ כי האי גוונא ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' כו' כרת שעל ידי דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותו כי היכי דליחייב עלה אמר רבא הא וודאי קא מיבעי' לי כי אוקמוה רבנן ברשותו משעת גניבה או משעת הקדישה למאי נפ"מ לגיזותי' וולדותי' מאי הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדישה שלא יהא חוטא נשכר, ע"כ. והנה שיטת הרמב"ם בסוגיא זו סתומה מאד ודבריו נראים כסותרים זה את זה וסותרים את הגמ', רבו בהם ההשגות והקושיות והתמיהות מהראשונים והאחרונים, וכל דברי המפרשים, שעמלו למצוא דרך הרמב"ם, דחוקים ואינם מספיקים, וכדי לבאר הכל, אביא בזה את כל ההלכות השייכות לסוגיא הנ"ל וכל הנאמר בהן בהל' איסורי מזבח (פ"ה ה"ז) כתב הרמב"ם וז"ל, הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ואין צ"ל שאינו מתקבל ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואפילו הי' חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה, ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מתכפרת אע"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכן העולה. ובהל' מעשה הקרבנות (פי"ח הי"ד) כתב וז"ל, גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב, ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עליה כרת, משעה שהקדישה, והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה. ובהל' גזילה ואבידה (פ"ב ה"ח) כתב וז"ל, גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הבעלים הרי היא ברשות הגזלן משעה שהקדישה בלבד כדי שלא יהא חוטא נשכר וכל ולדותיה וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים. והנה בהל' איסורי מזבח (שם), על מה שכתב הרמב"ם ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואפילו הי' חטאת, השיג הראב"ד וכתב אין כאן אפילו, והיינו, כמ"ש הכ"מ שם, דהא בגמ' מוכח דחטאת גזולה יותר ראוי להכשיר מעולה וא"כ לענין הכשר הקרבן לא היה לו לומר ואפילו היה חטאת, רק אדרבא היה לו לומר הקרבן כשר ואפילו היה עולה, ומה שכתב הכ"מ שם לפרש, דהאי דכתב הרמב"ם ואפילו הי' חטאת קאי אריש ההלכה, והיינו דלפני יאוש הקרבן פסול ואפילו הי' חטאת, הוא דחוק מאוד ולא משמע כן כלל בלשון הרמב"ם. גם נראה דלפני יאוש פשיטא דכל הקרבנות פסולים ואין רבותא בחטאת יותר מבעולה, ובגמ' נאמר זה רק בלאחר יאוש דמפני תיקון המזבח נודעה פסולה ובזה שפיר יש לאשמועינן רבותא בחטאת דאפילו בחטאת שהכהנים אוכלין את בשרה שייך תיקון המזבח ופסולה, משא"כ לפני יאוש דהקרבן מדינא פסול פשיטא דכל הקרבנות שוין ולא שייך לומר בזה ואפילו הי' חטאת, ועוד פירוש הכ"מ לא יועיל לסיום דברי הרמב"ם שם דלענין פסול הקרבן בנודעה סיים וכן העולה, ובגמ' מבואר דלענין פסול הקרבן בנודעה עולה פשוט יותר מחטאת, וכמו שדקדק רע"א זצ"ל בחידושיו לגיטין בהליקוטים שם. עוד הקשה הכ"מ שם מדכתב הרמב"ם סתם ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואח"כ בנודעה שאינה מכפרת כתב הטעם כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, משמע מזה דפסק כרב יהודא דיאוש כדי קני, וזה סותר למה שפסק הרמב"ם בהל' גניבה דיאוש כדי לא קני, ועוד דפשטא דמתני' אתיא כעולא והו"ל למפסק כוותי', והנה הלח"מ בהל' מעשה הקרבנות (שם) כתב על קו' הכ"מ מהל' גניבה דלאו קושיא היא, משום דאף דיאוש כדי לא קני בכ"ז בגנב שהקדיש לאחר יאוש הוי יאוש ושינוי השם. אמנם נראה דלא נעלם זה גם מהכ"מ וכוונת הכ"מ בקושייתו היא מהא דהקרבן כשר ע"כ מוכח דהרמב"ם פוסק הכא דיאוש כדי קני בלא שינוי השם, דאל"כ הו"ל להיות הקרבן פסול מדינא משום דין מצוה הבאה בעבירה, שהזכירו הרמב"ם בהל' איסורי מזבח (שם ה"ט), ואף דהכ"מ בעצמו בהל' לולב (פ"ח ה"א) כתב בשיטת הרמב"ם דלית לי' פסול של מצוה הבאה בעבירה, אפשר שכתב זה רק לגבי לולב ולא לגבי קרבן, דעיקר ילפותא של מצוה הבאה בעבירה גבי קרבן הוא, ועיין בלח"מ בה' לולב שם, ועל מה שכתב הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות הנ"ל ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עליה כרת משעה שהקדישה, הקשה הכ"מ דהא על הא דאימתי העמידוהו ברשותו קאמר בגמ' למאי נפ"מ לגיזותיה וולדותיה משמע דלא נפקא לן למידי אחרינא ואיך כתב הרמב"ם דנפ"מ לחייבו עליה כרת ועוד דלענין לחייבו עליה כרת מה לי אם העמידוהו ברשותו משעת גניבה או משעת הקדישה כיון שהעמידוהו ברשותו הקדישה סגי לחייבו כרת אם ישחטנה והניח בצ"ע. והלח"מ שם כתב דכוונת הרמב"ם במאי דכתב מאימתי העמידוהו ברשותו באמת היא לענין הגיזות וולדות ומה שכתב כדי לחייבו כרת לא קאי על מאימתי ודחוק הוא מאוד, חדא דאין שם מקומו לענין גיזות וולדות, ועוד דאי כוונת הרמב"ם כאן לענין הגיזות וולדות ובא להשמיענו דלא העמידוהו ברשותו משעת גניבה א"כ הו"ל להרמב"ם לומר משעה שהקדישה בלבד, וכמ"ש בהל' גזלה ואבדה (שם), דמלשון מלבד שפיר משתמע דעיקר הדיוק הוא דמשעת גניבה לא העמידוהו ברשותו, ומדכתב הכא סתמא משעה שהקדישה משמע דהרבותא היא בזה שהעמידוהו ברשותו משעה שהקדישה והוא קשה דמאי נתכוון בזה וכקו' הכ"מ הנ"ל. והלח"מ שם הוסיף, עוד להקשות על הרמב"ם הנ"ל דממה שכתב ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עליה כרת כו' מוכח דפסק כעולא, דלדידי' איצטריך בגמ' לאוקמי הא דחייב כרת בשחט בחוץ שהוא משום דהעמידוהו ברשותו, וכן מוכח מהא דהביא הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה האי אוקימתא דהעמידוהו ברשותו לענין הגיזות וולדות והיינו אליבא דעולא, וזה סותר למ"ש הרמב"ם בהל' איסורי מזבח הנ"ל דמשמע שם דפסק כרב יהודא וכנ"ל. ובהל' גזלה ואבדה (שם) על מה שכתב הרמב"ם וכל ולדותיה וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים, השיג ע"ז הראב"ד וכתב קטיר קא חזינא הכא דהא אסיקנא דכל שבח שלאחר יאוש אפילו שעל גב גזילה הוא של גזלן מפני תקנת השבים כו', והיינו איך כתב הרמב"ם דכל ולדותי' וגיזותי' עד שעת הקדש של בעלים, הא ולדותי' וגיזותי' משעת