אור גדול שכב

משום דהי' אפ"ל כקו' הפליתי הנ"ל דנבילה ושחוטה, הוי אינו מינו ובחתיכה הנאסר מנבילה הוי שפיר מינו עם שאר החתיכות וכנ"ל ולהכי הוכיח מריש דברי רב דס"ל כר"י דנבילה ושחוטה הוי מין במינו, ול"ק מהירו' דמוכח דאף בנאסר מאינו מינו אמרינן חתיכה נעשית נבילה כיון דמוכח מגמ' דילן דלא כהירו' לפי הביאור הנ"ל דדוקא בנאסר ממינו אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, ועפ"ז יתפרשו נמי דברי הרי"ף בסוגיא דריחא כעין הסגנון שכתבתי לעיל ונבוא על סדר דברי הרי"ף דכד דייקת למלתי' דרב [היינו דהא מיירי בשחוטה שמן ונבילה כחוש דכל הריח הוא מהשמינה דאף דמתעורר ג"כ ריח הכחושה עצמה ע"י ריח השמינה עכ"ז אינו אלא משהו ואף לר"י דאית לי' מין במינו לא בטל עכ"ז יש להתבטל כאן ריח הכחושה כיון שהולך עם ריח השמינה דלא שמעינן לי' לר"י מין במינו לא בטל היכא דהאיסור אינו בעצמו רק איסור והיתר מעורבין וכמ"ש הר"ן ס"פ גיה"נ וכנ"ל באות ט') מזה מוכרח ע"כ] משכחת לי' דשאיך בההיא מימרא דילי' דאמר בהדין פירקא אוקים רב אמורא עלי' ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות [וכאן הוי סיומא דמלתא של השייכות דכיון דרב סובר חתיכה עצמה נעשית נבילה א"כ ריח השמינה הנכנסת בהנבילה נעשית נבילה ואוסרת להשמינה כשחוזרת כיון דמוליך עמו גם משהו מריח הכחושה עצמה וכמ"ש מהרא"י וכנ"ל,] ואמרי' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל דאר"י אין דם מבטל דם [פי' כמאן אמרה דאמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה כר"י דאמר מין במינו לא בטל ונבילה ושחוטה הוי מין במינו, ומש"ה בכיון גדול השמיט הרי"ף הני ג' תיבות מפני שהן מינה אף אם גורס אותן בכדי דלא נטעה לפרש כפירש"י דהקו' כמאן אמרה קאי על סיפא דמלתי' דרב מפני שהן מינה ולכך השמיטם הרי"ף בכדי להורות לנו ביאור דברי הגמ' דכמאן אמרה קאי על ריש מלתי' דקאמר חתיכה עצמה נעשית נבילה דהוא דוקא בנאסר ממינו וכנ"ל ומדוקדק ג"כ הא דהוסיף הרי"ף על לשון הגמ' להראות מקור דברי ר"י דמין במינו לא בטל דהוא האי דקאמר אין דם מבטל דם דזהו עיקר הכוונה בגמ' כאן להוכיח דס"ל כר"י גם בזה דנבילה ושחוטה הוי מין במינו דזה מוכח מהא דאין דם מבטל דם וכנ"ל, ומש"ה כיון דנאסר ממינה ומין במינו לא בטל אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה,] ורבנן פליגי עלי' דר"י וקי"ל דכל איסורין שבתורה בס' [כנגד גוף האיסור לחוד] ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר אפ"ה לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה להצריך ס' נגד כולה דלא אסרינן לההיתר כל שיש שיעור ביטול נגד האיסור אף אם מתחלה לא הי' שיעור ביטול] וכ"ש מריחא בעלמא [דריח הכחושה מתערבת עם ריח השמינה כשחוזרת] דלא אסרינן לי', והדברים נכונים ע"ד פלפול קצת, ואי הרי"ף לא הי' גורס הני ג' תיבות מפני שהן מינה הדברים פשוטים ביותר ובקוצר כעין שכתבתי (באות ח') לסיום דברי הרמב"ן ה"נ לריש דברי הרמב"ן יתפרש בנאסר ממינה דוקא ודוקא למ"ד מין במינו לא בטל, והכל ע"ד הנ"ל, אמנם יותר נכונים האופנים שכתבתי עפ"י סיום דברי הרמב"ן. ונקוט האי כללא בידך בביאור דברי הרי"ף דהרי"ף כוונתו לב' דברים נפרדים דמימרא דרב שייכא בהא דחתיכה נעשית נבילה והא דחתיכה נעשית נבילה שייכא בהא דמין במינו לא בטל ופרטי הדברים כבר נתבאר לבאר בכמה גווני כפטיש יפוצץ סלע ותן לחכם ויחכם עוד, ומאוד נפלאתי על כל הראשונים והאחרונים שלא הרגישו בזה ומקום הניחו לי בס"ד לכוין האמת לאמיתו בכוונת והאמת עד לעצמו ואיצ"ו לראיות כי סגנון לשונו מורה על כוונתו וגם שיטתו בהא דחתיכה נעשית נבילה מלמד ע"ז ובפרט דהקו' העצומות המרפסות איגרא הן עדים נאמנים לביאור הנ"ל דלכוונתו האמיתית אין להם התחלה וכנ"ל שבח ותהלה לד' ית' וית' שעמדנו על אמיתת כוונת בעזרהי"ת וית'. יד) ובדרך אגב נראה דיש ליישב קצת עפ"י הדברים הנ"ל סתירת דברי הר"ן דהכא בסוגיא דריחא על מה שהביא הרי"ף דברי רב דקאמר כיון שנתנה טעם בחתיכה ביאר הר"ן דטעם לאו דוקא דכיון דסובר מין במינו במשהו אפילו לא נתנה טעם נמי, ובס"פ גיה"נ ביאר דדוקא ע"י טעם אמרי' דנעשית נבילה אבל במשהו לא אמרינן נעשית נבילה, ואף. דבאמת לק"מ דכאן הביא שי' הרמב"ן דביאר כן דטעם לאו דוקא וכמו שהביא הרשב"א בחידושיו בחולין (דף ק') משמו, ובסו"פ גיה"נ כ' שי' עצמו דכן דרך הר"ן למורגל בו וכן דרך כל הראשונים בטובא דוכתי אמנם עפ"י הדברים שנתבאר לעיל יש מקום ליישב דבשי' הרי"ף הוכרח לפרש דלאו דוקא טעם משא"כ בס"פ גיה"נ שכ' בשי' עצמו, דהנה בטעם הדבר שכ' הר"ן ס"פ גיה"נ דדוקא בטעם אמרי' חתיכה נעשית נבילה ולא במשהו י"ל ע"פ מ"ש הר"ן בסוגיא דטפת חלב דמדינא ל"א חתיכה נעשית נבילה רק בב"ח ולא בשאר איסורים רק דבשאר איסורים גזרו חכמים משום לתא דבב"ח הלכך בעינן דוקא דומיא דבב"ח וכמ"ש הר"ן שם לענין מליחה דל"א נעשית נבילה משום דבעינן דוקא דרך בישול, וכמו כן לענין לח בלח וא"כ ה"נ לענין משהו דדומיא דבב"ח בעינן דנאסר ע"י טעם דוקא, והנה יעוי' בפר"ח יו"ד (סי' פ"ז) שהוכיח מהר"ן שם דבצלי בב"ח הוי כמו מליחה ואיננו אסור מה"ת דגם צלי איננו דרך בישול, וא"כ גם בצלי ל"א חתיכה נעשית נבילה משום דדומיא דבב"ח בעינן וכמ"ש הר"ן שם במליחה, והנה הרי"ף דכ' כאן האי מימרא דחתיכה עצמה נעשית נבילה היינו משום דבלא"ה לא הוי אמרי' מין במינו כיון דאיסור והיתר מעורבין וכמ"ש (בסוף אות ה') או משום דמיירי אף בגדי וטלה וכמ"ש (סוף אות י"ב) ולכך הוכרח להא דחתיכה נעשית נבילה דריח השמינה גופי' נעשית נבילה, והנה ריחא אינו אלא בצלי וגם הא מיירי בצלאן וא"כ איננו דומי' דבב"ח, וע"כ דסובר הרי"ף דל"ב דומיא דבב"ח, א"כ ממילא ל"ב נמי נו"ט דוקא רק אפילו במשהו נמי כיון דנאסר נעשית נבילה, לכך הוכרח לפרש בשי' הרי"ף דנו"ט לאו דוקא, וי"ל עוד דלשי' הרי"ף נסתר גם תי' התוס' דתרצו דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך ומשהו א"י לצאת מחתיכה לחתיכה דלפ"ז מוכח דתרי משהו ל"א ולשי' הרי"ף לפי הבנת הר"ן דריחא אינו אלא משהו א"כ מוכח דסבר דאמרי' תרי משהו וכמ"ש (באות י') בשם המקמ"ח וא"כ לשי' הרי"ף מוכח דלא כתי' התוס' ג"כ וע"כ דטעם לאו דוקא לשי' הרי"ף משא"כ בסו"פ גיה"נ כ' לשי' עצמו ושפיר י"ל דבעינן דומיא דבב"ח ולכך בעינן נו"ט, וכ"ז אינו אלא ע"ד פלפול קצת, והעיקר נראה דבפשוטו לק"מ וכנ"ל דבאמת שיטות חלוקות הן והכא תפס בלשונו שי' הרמב"ן ובס"פ גיה"נ כ' שי' עצמו, ואין להאריך עוד בזה: