אור גדול שיט

רק דלטעמי' אזיל וא"כ אינו כתנאי, ולתי' הראב"ד שנתבאר לעיל (באות א') דמחלק להרי"ף בין מינו לאינו מינו דבאינו מינו הוי כטעמא כיון דנרגש משא"כ במינו תקשה נמי בהיפך מאי קאמר ללוי ודאי תנאי היא כיון דלפי האמת אף למ"ד ריחא לאו מלתא הוי כמשהו א"כ לוי דפליג על רב ע"כ דסובר מין במינו בטל א"כ שוב י"ל דלא פליג רק במינו אבל באינו מינו גם הוא מודה א"כ שפיר מצי סבר לוי אף כר"מ, וכמו שהקשה שם השעה"מ מקודם על תירוצו שכיון מעצמו לתירוץ הראב"ד הנ"ל ומה שתי' ע"ז משום דאי טעמא דלוי מש"ה הו"ל לאיפלוגי בעלמא לומר דכל איסורים בס' לא יספיק לפי הנ"ל כיון דסוף סוף ע"כ דתלי' בהכי כיון דגם למ"ד לאו מלתא משהו מיהא הוי', ולפמ"ש דאין להחמיר באינו מינו יותר ממינו ונתבאר לתרץ דברי הרי"ף דוקא בגונא דרב בשחוטה שמן ונבילה כחוש בזה דוקא קאמר הרי"ף דרב לטעמי' דמין במינו במשהו וכנ"ל א"כ לוי דקאמר אפילו נבילה שמן שפיר קאמר כתנאי וא"ש דלא קשי' האי דקאמר ללוי תנאי, אבל קמייתא קשי' טובא דמאי קאמר לרב מי לימא תנאי וכנ"ל. והנה לכאורה הי' אפשר לתרץ עפ"י מה שראיתי בספר מקור מים חיים להגאון מהרי"מ פאדווא אבד"ק בריסק זצ"ל (בסי' ק"ח) לפמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' צ"ב) דתרי משהו לא אמרינן אף גבי חמץ בפסח וע"כ הטעם דמה שקיבל משהו אין בו כח לאסור תערובת אחר במשהו והאחרונים הסכימו שם לשיטתו יעוי' בכו"פ (סי' צ"ב) א"כ ה"נ במלתי' דרב דהא כחוש אין לו ריח וכיון דריחא אינו אלא משהו א"כ מה שמקבל הכחוש הריח מהבשר השמן אינו אלא משהו ואח"כ דאמרי' דחוזר ומפטם להשמן ג"כ אינו אלא משהו והוי תרי משהו דלא אמרינן, והניח בצ"ע יעו"ש, והנה כ"ז הוא להבנת כל הראשונים והאחרונים בכוונת הרי"ף דריחא אינו אלא משהו אבל לפי שהעלונו בעז"ה בדעת הרי"ף ובכוונתו לק"מ כמובן דהא ריח השמינה שנכנס להכחושה מלתא היא כטעם גמור בפחות מס' ולא משהו ושפיר חוזר ואוסר, וא"כ ממילא מיושב קו' השעה"מ הנ"ל דשפיר מוכח דרב דריחא מלתא היא כטעמו וממשו בפחות מס', דאל"כ אף למאי דסובר רב כר"י דמין במינו לא בטל מ"מ לא הי' אוסר מטעם תרי משהו. וא"ש, אמנם באמת בגוף דמיון המקמ"ח האי דריחא לתרי משהו לבי מגמגם בה דהא הכא אמרי' דהשמינה מפטם להכחושה עד שגם הכחושה בעצמה נותנה ריח וכמ"ש מהרא"י שהביא הש"ך (ריש סי' ק"ח) וכמו שהוכחנו נמי כן בדעת הרי"ף מסיום דברי הרי"ף וכמו שנתבאר (באות הקודם), וא"כ אין כאן תרי משהו כיון דהכחושה בעצמה נותנת ריח, רק לומר הואיל וריח אינו אלא משהו א"כ כמו דמשהו הנבלע אינו יוצא ה"נ אף ריח השמינה דנכנסת להכחושה דאינו אלא כמשהו אינה יכולה לחזור להשמינה וא"כ ממילא כ"ש שלא יוליך עמו גם ריח הכחושה כיון דגם בעצמו אינו יכול לחזור איננו מוכרח דשפיר יש לומר כיון דהכחושה נתפטמה ע"י ריח השמינה שוב אית לה ריחא של עצמה דאף דריח השמינה אינו חוזר דמשהו הנבלע אינו יכול לצאת מ"מ ע"י ריח השמינה שנבלע בה ריח הכחושה הולכת בעצמה בלא ריח השמינה, וגם זולת זה נראה בפשוט דיש לחלק בין הענינים ואין לדמותן, וא"כ קו' השעה"מ קשיא טובא, עוד דקדק המקמ"ח שם על הרי"ף דאיך קאמר דרב לטעמי' דמין במינו במשהו דהא רב סתמא קאמר בשר שחוטה שצלאן עם בשר נבילה דמשמע אף בשר גדי עם בשר טלה דהוי מין בשאינו מינו. יא) וליישב את כל הנ"ל ברווחא נקדים שי' התוס' ע"ז (ס"ו ב') סוד"ה רבא אמר דבדבר האוסר במשהו אזי אף במעשה תנור ובליכא פיטום עכ"ז אסור דעכ"פ משהו מי איכא, והקשה על זה בצל"ח פסחים (דף ע"ז) דא"כ אמאי אמר רב דוקא באחד שמן הא אף בשניהם כחושים כיון דרב סובר מין במינו במשהו א"כ אף דליכא פיטום עכ"ז אסור דמשהו מיהו איכא, ותי' משום דרב קאי אף בב' מינים כגון גדי וטלה, ולשי' הרי"ף באמת יהא מוכרח דבכחושים אף משהו ליכא יעו"ש בצל"ח דדבריו נראין מוכרחין, וי"ל עוד דרב קאמר אף לרבנן דמין במינו בטל לכך נקט באחד מהן שמן. ועפ"י כל זה מרווח טובא מה שהוקשה להשעה"מ (פי"א ממאכ"א) הנ"ל על התוס' ג"כ כקו' הנ"ל שהקשה על הרי"ף דמאי קאמר לרב תנאי דלמא דוקא במינו קאמר רב משום דמין במינו במשהו, [ואין לומר דע"כ לא כתבו התוס' דריחא משהו אלא לפי מה דפסקו התוס' מקודם דריחא מלתא כרב להכי אף בליכא פיטום עכ"ז הוי משהו עכ"פ אבל אי נימא לאו מלתא ל"ש כלל לומר משהו ובפיטום ל"ל משהו דודאי נרגש רק אי מלתא אי לא, דז"א דהא כתבו שם דריח חזק כגון פת חמה וחבית פתוחה אסור לכ"ע אף ללוי א"כ לכ"ע ריחא מלתא בריח חזק ועכ"ז ס"ל ללוי בריה פיטום לאו מלתא אף דגם לדידי' עכ"פ משהו איכא כיון דבריח חזק מלתא, דהא ודאי אין להתעקש דדוקא אי ריח פיטום מלתא אזי אף בליכא פיטום הוי משהו עכ"פ משא"כ ללוי דז"א כלום דמאן מפיס לשקול הריחות ולדון ריח שאינו של פיטום מריח פיטום, ולבל לדון ללוי מריח פת חמה וחבית פתוחה וע"כ מוכרח דלכ"ע ס"ל דהוי משהו אף ללוי, ובהכי אתי' שפיר מ"ש הרמ"א (או"ח סי' תמ"ז סעי' א' בהג"ה וביו"ד סי' ק"ח סעי' א' בהג"ה) דבאיסור האוסר במשהו ריחא מלתא ונרשם ע"ז המראה מקום מתוס' ע"ז הנ"ל ולכאורה הא אינו מוכרח לדידן דפסקינן ריחא לאו מלתא דאפשר דלא כתבו כן רק לשי' דפסקו ריחא מלתא, אמנם לפי הנ"ל אשה"ט דמוכח כן מדבריהם אף לדידן, וא"כ ה"נ יש לומר לרב,] ומה שתי' דמשמע לי' להגמ' דרב קאמר לכ"ע אף לרבנן מדלא קאמר להדיא לר"י הוא דחוק, אמנם לפי הנ"ל א"ש ברווחא דאי רב דוקא לר"י קאמר מאי ארי' דנקט באחד שמן אף בשניהם כחושים נמי דעכ"פ משהו איכא, וע"כ דחדא מתרתי או דמיירי אף בגדי וטלה דהוי אינו מינו או דכוונתו אף לרבנן דמין במינו בטל, וא"כ א"ש דקאמר לרב תנאי, אמנם כל זה לשי' התוס' אבל לשי' הרי"ף לא יצדק כל זה לכאורה דלדידי' מוכרח לכאורה דרב במיני' ולר"י דמין במינו לא בטל ומוכרח באמת לדידי' דבשניהם כחושים אף משהו ליכא, ותמיהני על הבית מאיר ביו"ד (סי' ק"ח) דמדתי' הרי"ף ההיא פיסקא דפת שנאפה עם הצלי ודגים דאטוי בהדי בשרא דאיסורי' היינו משום דהוא לכתחלה הואיל ואפשר למיכלי' בלא חלב מוכח להדיא דאפילו בשניהם כחושים אסור לכתחלה שהרי לא לאמר שם שהי' הבשר שמן, ודבריו תמוהין דהא הרי"ף כתב עוד טעם משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל א"כ מוכח דשם הוי משהו וע"כ דמיירי בשמן דבכחושים מוכח מהרי"ף דאף משהו ליכא וכנ"ל דמוכח כן מהא דרב דלדידי' ע"כ דמיירי במינו ואזיל לטעמי' דמין במינו במשהו, וכל זה נראה מוכרח לכאורה, וגם זולת זה הוכחתו תמוה דא"כ להני רבוותא דהוכיחו מזה דהלכה כרב דריחא אף בדיעבד אסור א"כ דאף בכחושים ובאינו מינו ג"כ אסור בדיעבד וזה בודאי אינו וע"כ דהוכחתו אינו כלום אף דלא הוזכר דמיירי בשמן עכ"ז סתמא כפירושו דבשמן איירי וה"נ יש לומר להרי"ף, אמנם אחר העיון קצת שפיר אפשר דגם הרי"ף יסבור כהתוס' דבכחושים ג"כ איכא משהו ואדרבא לפ"ז יתיישבו דבריו ברווחא טובא וכאשר יבואר אי"ה. אך בתחלה נקדים עוד מה דיש להקשות לכאורה עדיין על שי' התוס' דבכחושים ג"כ איכא משהו דעדיין תקשה מהא דרב דלמאי נקט א' מהן שמן כיון דסובר מין במינו במשהו והא דתי' הצל"ח משום דמיירי אף בגדי וטלה דהוי אינו מינו עדיין קשי' דלפי הנראה דברי התוס' דעכו"ם הם דברי ר"ת וכמו שנראה מהרא"ש שם דלא כתב רק תחלת דברי התוס' וכתבם בשם ר"ת וכן בשערי דורא בדין ריחא מלתא הוגה ודברי ר"ת הם שם בתוס', וכן הצל"ח בקושייתו כתב ג"כ לשי' ר"ת דסובר דבכחושים ג"כ איכא משהו, ולשי' ר"ת בעצמו לא יצדק תי' הנ"ל דיעויין בחולין (ק"ח ב') בתוס' שהביאו שי' רשב"ם דהנאסר אוסר ג"כ מינו במשהו דנאסר מאינו מינו והר"ן בסוגיא דטיפת חלב הביא כן גם בשם ר"ת, א"כ קשי' דאף בגדי וטלה עדיין תאסר אף בכחושים משום דריח הגדי השחוט נכנס לטלה הנבילה ונעשה ריח הגדי השחוט נבילה וחוזר ונכנס להגדי ואוסר מטעם מין במינו במשהו דהא הנאסר אוסר מינו וכנ"ל, ואף אם נתרץ דרב רוצה לומר אף לרבנן לכך נקט בא' שמן, עדיין תקשה האי דפריך לוי מברייתא דאין צולין כיון דע"כ