אור גדול שיח

ההיתר וממשו דכשנאסר תחלה ונתערב אינו יכול לאסור כ"ש ריח ההיתר שנאסר ונתערב דאינו יכול לאסור איננו מבואר כן בלשון הרי"ף והעיקר חסר, ע"כ נראה לומר באופן אחר דלעולם דס"ל להרי"ף כדעת הראשונים דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך ולפ"ז בהא דשחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש מוכרחין אנו לדברי מהרא"י בהגהת שע"ד שהובא בש"ך (ריש סי' ק"ח) הנ"ל, דריח השחוטה מוליך עמו גם ריח הכחושה, אך דזה מסתבר לי' להרי"ף מסברא דעכ"פ אין מריח הכחושה אלא משהו כיון דחזינן דבפ"ע אינו יכול לילך כלל רק ע"י ריח השמינה מסתמא אינו אלא משהו, וכמ"ש לעיל (אות ו') וא"כ לדידן דמין במינו בטל בס' אינו יכול לאסור ריח הכחושה, וריח השמינה שנאסרה תחלה כשנכנס להנבילה אף דריח שמן הוי כפחות מס' וכטעם ממש עכ"ז הא לדידן לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה א"כ ריח השחוטה דהתירא הוא ואינו יכול לאסור, והא דאיצטריך לי' להרי"ף אליבא דרב דסובר מין במינו לא בטל לטעם חתיכה נעשית נבילה ולא בפשוט דריח הכחושה גופי' שהולך ע"י ריח השמינה אוסר היינו עפ"י מ"ש הר"ן (ס"פ גיה"נ) להא דרב בחולין (דף ק') דהוצרך להא דחתיכה נעשית נבילה משום דהיכא דאין האיסור הולך בעצמו רק ע"י תערובת היתר לא אמרינן מין במינו במשהו א"כ ה"נ דריח הכחושה איננו הולך רק ע"י ריח השמינה לא הי' יכול לאסור אפילו לרב דמין במינו במשהו רק משום דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, וא"כ זהו שאמר הרי"ף דהא דרב שייכא בהא דחתיכה נעשית נבילה, וחתיכה נעשית נבילה אמרינן דתליא בהא דמין במינו לא בטל, והשתא לפ"ז יתיישב נמי זה שסיים הרי"ף וקי"ל דכל האיסורין שבתורה בס' [היינו בס' נגד האיסור לחוד סגי ולא בעינן ס' נגד ההיתר שנאסר תחלה רק נגד גוף האיסור עצמו ואין ההיתר מצטרף לאיסור שיאסור אף בפחות מס',] ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר [כעין הא דרב ורבה בב"ח הלכה כרבה בב"ח דאיננו מצטרף ההיתר עם האיסור רק דכל דאיכא ס' נגד גוף האיסור עצמו מותר, והוא כעין אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, אף דאיכא קצת מגוף האיסור ממש ג"כ אפ"ה מותר,] וכ"ש מריחא בעלמא [דליכא מגוף האיסור רק ריח דהא כשחוזר ונכנס להשחוטה אינו מוליך עמו רק ריחא בעלמא משהו מגוף האיסור,] דלא אסרינן לי' ואשה"ט הכל על נכון. י) עוד אפשר לומר ברווחא יותר דלהנ"ל עדיין דחוק קצת דמנ"ל להרי"ף דבאזיל השחוטה ומפטם להנבילה דכשחוזר ונכנס להשחוטה מוליך עמו גם ריח הנבילה עצמה וכמ"ש מהרא"י הנ"ל וכנ"ל דעכ"פ אינו מוליך אלא משהו דלמא גם ריחא דנבילה דמוליך עמו הוא כטעם ממש בפחות מס', ואף דלולא ריח השמינה ליכא ריחא מהנבילה הא לולא ריח השמינה גם משהו ליכא מהנבילה וכיון דע"י ריח השמינה נולד בה ריחא של עצמו ג"כ א"כ שוב יש לומר כמו דנתחדש עתה משהו יש לומר ג"כ דנתחדש בה עתה יותר ממשהו וכטעם גמור בפחות מס' ואף דשפיר י"ל מסברא דמסתבר דאינו אלא משהו, עכ"ז נראה לבאר ברווחא יותר ויתיישב ג"כ הא דהוצרך הרי"ף להא דחתיכה נעשית נבילה אף בלא סברת הר"ן הנ"ל דהיכא דאיסור והיתר מעורבים יחד בכה"ג לא שמעינן לר"י דמין במינו לא בטל [דסברת הר"ן אינה מוכרחת דאפשר דקושטא דמלתא נקט דנעשית נבילה ונפ"מ לאינו מינו דליבעי ס' נגד כולה, או דנפ"מ באה איכא ברוטב לבטל טעם הנבילה לא סגי עד דאיכא ברוטב לבטל כל החתיכה דאזי אמרינן סלק את מינו והרוטב מבטלה דאף אביי יש לומר דס"ל סלק וכמו שנראה מתוס' חולין (צ"ט ב') ד"ה והאמר וכ"כ הריטב"א ע"ז (דף ע"ג) דאפשר דאף אביי ס"ל סלק רק לתרוצי מלתי' דרב ניחא לי' יותר לתרץ בקדם וסלקו וא"כ אפשר דחתיכה נעשית נבילה דקאמר נפ"מ לענין זה דאף לשי' הרי"ף דדוקא במינו למ"ד מין במינו לא בטל אמרינן חתיכה נעשית נבילה עכ"ז לתרץ קו' האשכול מהא דרבא ע"כ צ"ל א' מב' התירוצים שכתבתי לעיל (אות ז') או דבנאסר ממינו אף לגבי אינו מינו אמרינן חתיכה נעשית נבילה להצריך ס' נגד כולה, או דעכ"פ לענין דנימא סלק להתיר גם מינו בעינן באינו מינו לבטל כולה וכנ"ל, וא"כ יש לומר דלקושטא דמלתא מש"ה קאמר הא דחתיכה נעשית נבילה אף דלענין לאסור החתיכות שהן מינה בלא"ה אוסר, וכן נראה מהמהרש"א חולין (דף ק') בתוס' ד"ה שקדם וסלקו, ויעו"ש בראש יוסף ג"כ. ולכאורה חשבתי להביא ראי' משי' ר"ת בתוס' זבחים (דף ע"ג) ומנחות (דף כ"ג) דסובר בתרומה מין במינו במשהו מהאי דב' כוסות (ע"ז דף ע"ג) אף דהתם נמי איסור והיתר מעורבין דהא הכוס תרומה מזוג במים וע"כ דלא ס"ל כסברת הר"ן הנ"ל אמנם באמת ז"א ראי' כלל דהתוס' חולין (דף ק') הקשו מיין נסך למאן דל"ב תחלה ותרצו דמיירי ע"י משהו דלא נעשית נבילה, והקשה על זה בתוהביה"א בשער התערובות (בית ד' שער א' צ"ז ב') בשם הרמב"ן מהאי דב' כוסות, ותי' הרשב"א שם עפ"י שי' ר"י בודאי לא ס"ל לר"ת כדמוכח ממאי דקשי' לי' ל"ל סלק דהיין נמי יצטרף כמובן וא"כ לר"ת ישאר קשי' הקו' הנ"ל וע"כ לומר דבאמת הכי הוא דגם המים שבמזיגת כוס התרומה נעשים נבילה ובעינן כמים שבאידך כוס לבטל גם המים דנעשים נבילה, ואפ"ה לא אמרינן דלהוי מין במינו לא בטל כתרומה לשי' ר"ת בתוס' חולין (ק"ח ב') ובר"ן שם בשמו דהנאסר אוסר מינו משום דיש לומר דהגם דאמרינן חתיכה נעשית נבילה דלהוי איסור אבל אינן כתרומה וכמ"ש רע"א זצ"ל בסוף ס' חי' רע"א לב"מ גיטין כתובות בליקוטים בחולין (ק"ח ב') יעו"ש, או אפשר דאף אם נימא דהויין כתרומה מיירי דנגד המים שבמזיגת כוס התרומה איכא ביין דחולין שיעור לבטל, רק דלשון הגמ' דנקט והשאר מים רבים ומבטלין משמע דרק המים מבטלין הלכך נראה יותר כמ"ש רע"א וכנ"ל כפן הראשון. ועפ"ז אפשר ליישב נמי הא דהוליד ר"ת מזה דין חדש דבתרומה מין במינו במשהו ולא תי' כפשוט דליכא ק"א וכמ"ש התוס' אף דיש לומר דס"ל כהרמב"ם וכמ"ש בקונטרס ביטול תרומה (אות ב') אמנם לפי הנ"ל יש לומר בפשוט כיון דלשי' ע"כ מוכרח דאיכא שיעור ביטול המים ממילא איכא נמי ק"א נגד היין וכיון דיין ומים אין טעמן ושמן שוה איסורין מבטלין זה את זה ואותו המבטל להמים מבטל להיין נמי דאין מצטרפין זה עם זה להצריך שיעור ביטול נגד שתיהן וכמ"ש בקונטרס ביטול תרומה (אות ת') על קו' המקמ"ח על שי' הר"ש יעו"ש, ובפרט לפי מה שהוכחתי כמ"ש רע"א זצ"ל דאף דנעשית נבילה מ"מ אינו שם האיסור הנאסר מחמתו והמים אין להם דין תרומה וא"כ הוי כאיסורין חלוקין ג"כ דאיסורין מבטלין זה את זה, ויש לומר בזה כוונת התוס' בע"ז (פ"ג ב') שכתבו תימא דהיין ג"כ יצטרף ותרצו דליכא ק"א, וכבר כתבו בעלי הכללים דכשכותבים תוס' תימא היא תמיהה קיימת בלא תי' דאף שכתבו תי' הוא מופרך מצד אחר וכמ"ש השל"ה (בסוף תורה שבע"פ) יעו"ש, ולפמ"ש הוא נכון דנסתר מהא דקי"ל דחתיכה נעשית נבילה וע"כ דאיכא ביטול נגד המים וא"כ איכא ק"א וכנ"ל, ואיך שיהי' עכ"פ כיון דלשי' ר"ת נעשים נבילה המים ג"כ א"כ אין כאן איסור והיתר מעורבין רק איסור לחודא וליכא ראי' אמנם משי' רבינו אפרים דלא ס"ל תחיכה נעשית נבילה מוכרח ע"כ דלא ס"ל סברת הר"ן ולשי' ר"ת ג"כ אינו מוכרח וכנ"ל] ויתיישב ג"כ קו' עצומה שהקשה השעה"מ (פי"א ממאכלות אסורות) על מ"ש הרי"ף לדחות ראיית החולקים דהלכה כרב מברייתא דתני רב כהנא דפת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלה בכותח וכתב על זה הרי"ף וז"ל ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הו"ל דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל וכ"ד שהיא א' מאלף כריחא בעלמא הוא ואפ"ה לא בטל והאי פת נמי הכין הוא ולאו משום דס"ל כרב עכ"ל מבואר מדבריו דסובר דלכ"ע אפילו למ"ד לאו מלתא עכ"פ משהו מיהו הויא, א"כ קשי' מאי קאמר לרב מי לימא תנאי היא מהא מתני' דהרודה דהא שפיר אמר לך רב דאתי אפילו כר"י דע"כ לא קאמר ר"י התם דלאו מלתא רק באינו מינו דאף דהוי כמשהו עכ"ז בטל משא"כ בהא דרב דהו"ל מין במינו במשהו כיון דסוף סוף לדעת הרי"ף ע"כ רב לטעמי' דמין במינו במשהו א"כ שפיר יש לומר דבאמת אינו אלא משהו רק משום דאזיל לטעמי' וכל התירוצים דלעיל לא יועילו לזה דכל התירוצים אינו רק דאינו מוכרח מדברי הרי"ף דלרב ריחא אינו אלא משהו רק דאפילו אם הוי כטעם גמור וכפחות מס' עכ"ז שפיר קאמר הרי"ף דרב לטעמי' וכפי התירוצים שנתבארו לעיל אבל מ"מ כיון דמוכרח דרב לטעמי' דמין במינו במשהו שוב אינו מוכרח ג"כ דיסבור דהוי כטעם כיון דלדידן אינו אלא כמשהו ה"נ י"ל לרב