אור גדול שיד

לעיקר חידושו דהרי"ף דרוצה לחדש דרב לשי' וממילא לדידן לית הלכתא כוותי' דרב לא הוצרך להך דיוקא דאדרבא בלא הדיוק א"ש טפי בפשיטות ומשום הדיוק הוצרך עוד להנחה ומהרי"ף משמע דמהדיוק הוציא עיקר החידוש ואיננו מובן כלל, ע"כ הי' נראה אף להבנת הראשונים בכוונת הרי"ף דעיקר חידושו דרב לטעמי' משום דריחא אינו אלא משהו רק דלרב לשי' מין במינו במשהו אפ"ה יש לומר דע"כ לא כתב הרי"ף דריחא אינו אלא משהו רק בכחוש כיון דחזינן דבשניהם כחושים אף רב מתיר אלמא דכחוש אין לו ריח כלל רק הכא כיון דשחוטה שמן מפטם לי' תחילה ריח השחוטה להנבילה עד שאח"כ חוזר ומוליך עמו ריח הנבילה הכחושה עצמה ג"כ וכמ"ש מהרא"י שהביא הש"ך (ריש סי' ק"ח) וכנ"ל עכ"פ בזה מסתבר לי' להרי"ף דריח הנבילה אינו אלא משהו בעלמא עד שבפני עצמו אינו יכול לילך כלל רק ע"י ריח השמינה וא"כ שפיר יש לומר דבשמינה ובכל דבר שיש לו ריח מעצמו מודה הרי"ף דריחא הוי כפחות מס' וכטעם גמור חשבינן לי' רק רב דמיירי בכחושה בזה ס"ל להרי"ף דאינו אלא משהו רק דרב לטעמי' דס"ל מין במינו במשהו ואף דחתיכה נעשית נבילה וא"כ איכא גם ריח השמינה השחוטה שנאסרה כשנכנסה להנבילה וחוזרת ונכנסת להשחוטה יש לומר דס"ל להרי"ף כשי' רבינו אפרים שהביאו הראשונים בחולין (דף ק') דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה רק בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורין והא דרב דקאמר חתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות היינו טעם הנבילה שנבלע בחתיכה ראשונה ואסרה אותו הטעם גופי' חוזר ואוסר את שאר החתיכות מטעם מין במינו במשהו, ולשי' רבינו אפרים ע"כ דלא כהר"ן דסובר דהיכא דטעם אחר של היתר מעורב בו לא אמרינן מב"מ במשהו ולשי' רבינו אפרים ע"כ דגם בכה"ג אמרינן מין במינו במשהו וא"כ א"ש הכא דריח הנבילה לחוד הכחושה המשהו שהולך ע"י ריח השחוטה השמינה שנכנס להנבילה וחוזר ומוליך עמו גם ריח הנבילה הכחושה עצמה דסובר הרי"ף מסברא דאינו אלא משהו וכנ"ל זה הריח לחוד חוזר ואוסר להשחוטה אבל ריח השחוטה שנכנס להנבילה וחוזר להשחוטה אינו יכול לאסור כיון דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה כשי' רבינו אפרים א"כ זה הריח היתר הוא רק ריח הנבילה הכחושה אוסר וע"כ משום דרב לשי' דסובר מין במינו במשהו, והא דאייתי הרי"ף מהא דרב בחולין ולא הביא ממימרות המפורשות הנ"ל דרב קאמר להדיא דמין במינו במשהו היינו בכדי דלא נימא כסברת הר"ן דהיכא דהמשהו איסור אינו בעצמו רק עם תערובת היתר אינו אוסר במשהו וא"כ בהא דריחא דריח הנבילה הכחושה א"י לילך מעצמו רק ע"י ריח ההיתר של השחוטה אי אפשר לומר בזה משום דרב לשי' דמין במינו במשהו, לכך אייתי מהא דחולין דמוכח לשי' רבינו אפרים הנ"ל דגם בכה"ג ס"ל לרב דמין במינו במשהו ושפיר יש לומר בהא דריחא דרב לשי', וכוונת הרי"ף בהאי ועוד אינו להוכיח דריחא לאו מלתא היא בכל גווני רק להוכיח דעכ"פ בגוונא דקאמר רב לית הלכתא כוותי', וכעין לתי' הראב"ד שהבאתי לעיל (אות א') דג"כ לא לכל גווני רק למין במינו אף דהרי"ף בכל גווני פוסק דלאו מלתא היא אף באינו מינו עכ"ז זו הראי' אינו אלא למין במינו וה"נ לדידי זו הראי' אינה רק לגוונא דקאמר רב דהיינו בנבילה כחושה, וא"כ ממילא מיושבין כל הקושיות הנ"ל דאם ריחא מילתא בשמינה לגמרי בכחושה הוי עכ"פ משהו משא"כ אי ריחא לאו מלתא, וא"ש הא דמייתי מהרודה דבדבר דשייך ריחא שוב הוי כטעמא, וגם קו' מהרי"ל הנ"ל דבב' פסחים בלא"ה מוכרח דאיירי בשמינות דאל"כ לא מקשי הגמ' מידי וכמו שהקשו התוס' וכיון דאיירי בשמינות שוב הוי כטעמא וא"ש הכל, וזהו שכתב הרי"ף כד דייקת למלתי' דרב דהיינו דמיירי בכחושה דבזה ודאי מסתבר דאף כשהולד ע"י ריח השחוטה עכ"ז אינו הולך אלא משהו וא"כ רב לטעמי' וא"ש דמדייק זה ממימר' דרב בגוונא דנקט, כן נראה לי לדייק מלישנא דהרי"ף אף להבנת הראשונים בכוונתו. ועוד הי' אפשר לומר כעין אופן הנ"ל אפילו אם נימא דחתיכה נעשית נבילה דלא כשי' רבינו אפרים וכשי' הר"ן דלולא זה לא הוי אמרי' דמין במינו לא בטל כיון דהיתר מעורב בו, ואפ"ה שפיר קאמר הרי"ף דבנבילה כחושה רב לטעמי' אף דריח השחוטה השמינה כשנכנס להנבילה נעשית ריח השחוטה עצמה נבילה ושוב כשחוזרת להשחוטה אוסרת ריח השחוטה השמינה עצמה דנעשית נבילה וריח שמינה הוי כטעם ממש וכפחות מס' בהיתר וכנ"ל אפ"ה שפיר תלוי בהא דמין במינו במשהו עפ"י מה דהוכחתי בקונטרס מענין ביטול תרומה (אות ח') דנגד הא דנעשית נבילה בבישול זה ל"ב ס' וסגי לה ברובא ולהכי לא כתבו רשב"ם ור"ת בתוס' חולין (ק"ח ב') לדידן דמין במינו בטל ל"מ קפילא באי"מ עד דאיכא ס' משום הבליעה דנכנס באי"מ והדר נפלט דהוי מינו דא"א למיקם אטעמא, וכן בהא דכילבית באילפס (חולין דף צ"ז) דמהני טעימת קפילא ול"א דנכנס מהקדירה בכילבית ונעשית נבילה והדר פליט וניבעי ס' וע"כ דכה"ג סגי ברובא משום דל"ש הגזירה אטו אינו מינו דבכה"ג לא משכחת באינו מינו רק במינו להכי אוקמוהו אדאורייתא בזה דסגי ברובא ול"ב ס' וכ"כ הגר"א זצ"ל (סי' צ"ח ס"ק כ') ויעו"ש בקונטרס שהארכתי בזה וא"כ ה"נ נגד ריח השמינה דנעשית נבילה ל"ב ס' וסגי ברובא, ונגד ריח הנבילה עצמה איכא ס' דהא היא כחושה, אבל לרב באמת אסור מתרי טעמי מחמת ריח הנבילה עצמה אף דכחושה היא ואינו אלא משהו מ"מ הא לדידי' מין במינו במשהו, וגם מחמת ריח השחוטה דנעשית נבילה דאף דאין לגזור משום אינו מינו מ"מ לדידי' מדינא איננו בטל ברוב לא משום גזירה רק מדינא דמין במינו במשהו, וא"ש הכל כעין אופן הנ"ל אף לשי' הר"ן דלא כשי' רבינו אפרים, אמנם לפ"ז סוף דברי הרי"ף באו סתומין ביותר דסיים דאנן קי"ל כל איסורין שבתורה בס', הא משום הא לא ארי' דה"נ נגד ריח השחוטה דנעשית נבילה ליכא ס', רק דהכא גם ס' ל"ב נגד זה וכנ"ל משום דל"ש הגזירה אטו אי"מ לכך ברובא סגי וא"כ זה העיקר חסר בדברי הרי"ף ודבריו קצרין ביותר, ע"כ נראה יותר פן הא' הנ"ל דס"ל כשי' רבינו אפרים הנ"ל וכנ"ל כל זה כתבתי אף להבנת הראשונים בכוונת הרי"ף דהבינו דכוונת הרי"ף דריחא אינו אלא משהו ורב לטעמי' דמין במינו במשהו. אמנם מה שנראה לי אמת לאמיתו בכוונת הרי"ף בס"ד הוא בהקדם עוד שי' הרי"ף התמוה מאוד ולא מצאו הראשונים יתד להתלות בו שי' הרי"ף שם, ולפע"ד שניהם צדקו יחדיו וכל אחד בא ללמד על חבירו ונמצא למד וכאשר יבואר בעזהי"ת, דהרי"ף הי' לו שי' אחרת בביאור דברי הגמ' דלפי שיטתו וביאורו הי' לו עמוד חזק לסמוך עליו במה שעמעמו עליו הראשונים שם, ועפ"ז יתיישבו דבריו כאן כמין חומר דמעולם לא כיון הרי"ף דריחא אינו אלא משהו ורב לשי' דמין במינו במשהו, רק כך יהי' סגנון דברי הרי"ף, דכד דייקת למלתי' דרב משכחת לי' דשאיך בההיא מימרא דילי' דאמר בהדין פירקא אוקים רב אמורא עלי' ודרש כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואוסרת כל החתיכות כולן, וזה הוא, סיומא דמלתא, דדברי רב בשחוטה ונבילה שצלאן תלי בהא דקאמר דחתיכה נעשית נבילה, ושוב קאמר דבר אחר ואמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל, היינו דהא דחתיכה נעשית נבילה תלי' בהא דמין במינו לא בטל, א"כ ממילא לדידן דמין במינו בטל לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה, וכיון דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה ממילא ליתא להא דרב בשחוטה ונבילה שצלאן, זהו סגנון ביאור דברי הרי"ף כאן בדרך כלל, ואידך פירושא הוא ויתפרשו בכמה אופנים בעזר"ה, וממילא מובן דאין שום התחלה למה שדקדקתי דלמה לא הביא ממימרות המפורשות דקאמר רב דמין במינו לא בטל, וגם אין שום התחלה לקו' הראשונים על הא דמייתי מהרודה דהוי מין בשאינו מינו דמעולם לא קאמר הרי"ף דריחא אינו אלא משהו וכנ"ל בסגנון דברי הרי"ף בדרך כלל ומעתה נבוא לביאור הדברים בפרטות. ז) ונקדים דברי הר"ן בסוף הסוגיא דטפת חלב וז"ל אבל יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל למה לא פסק