אור גדול שיב

רק דאין שום התחלת קו' ותמי' עצומה על הר"ן דנתקשה בזה וביותר תמיהני דהרי סמוך ונראה לזה הקשה הר"ן בעצמו על מ"ש הרי"ף בפת שאפאה עם הצלי דהוי כדבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטל ומש"ה ריחא נמי לא בטל ותמה הר"ן דהא רבא כי אמר ריחא לאו מלתא אפילו בפני עצמו קאמר דהא בת תיהא הכי היא והאיך אפשר דבפני עצמו לאו מלתא וכשנתערב בדבר שיש לו מתירין יאסור תערובתו, וא"כ מבואר בר"ן בעצמו דאם בדבר שיש לו מתירין הי' אסור, א"כ בבת תיהא שהיא בפני עצמו פשיטא דאסור א"כ אף לאביי, דל"ל מין במינו לא בטל מ"מ בדבר שיש לו מתירין מודה דלא בטל מין במינו וא"כ בבת תיהא שהיא בפני עצמו פשיטא דאסור וכדברי השעה"מ הנ"ל ואיך סותר הר"ן עצמו בתוך כדי דיבור. ע"כ נראה בביאור דברי דהאי ועוד שכתב הר"ן אינו אלא לחזק קו' קמייתא דהקשה תחלה מהא דמייתי מהרודה דהוי מין בשאינו מינו אלמא דאין הטעם משום מין במינו במשהו דהא אפילו באינו מינו קאמר דריחא מלתא היא ובאינו מינו ודאי דלא תליא בהא דמין במינו במשהו, וע"ז כתב ועוד היינו אפילו אם תרצה לדחוק דריחא אפילו באינו מינו תליא בהא דמין במינו במשהו וכמו שרציתי לצדד (באות הקודם) ע"ז הקשה עוד דהא אביי דס"ל נמי כרב באינו מינו עכ"פ כדמוכח בע"ז שם דמקשה לי' רבא מתנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו פת דהפת מותרת משום שאינו טעם כמון רק ריח כמון ואביי הוצרך לתרץ דשאני התם דמיקלא קלי' איסורא, וגם קאמר שם כתנאי בהא דהרודה פת חמה ונתנה עפ"י חביות יין של תרומה לאביי מי נימא תנאי היא דר' יהודא דמתיר דלא כוותי' דמוכח מכ"ז דלאביי אסור אף בתערובת בשלב"מ אף דאינו סובר מב"מ במשהו, דאם לאביי בתערובת מותר א"כ מאי מקשה עלי' מתנור שהסיקו בכמון של תרומה דלמא שאני התם דהוי ע"י תערובת ומש"ה מותר, וגם מאי קאמר לאביי מי נימא תנאי היא דר"י דמתיר בהא דהרודה דלא כוותי' דהא שפיר י"ל דאביי כד"ה אף לר' יהודא דע"כ לא התיר ר' יהודא התם רק משום דע"י תערובת, אף דר' יהודא אית לי' דמב"מ לא בטל וא"כ ממילא אית לי' דאסור ריחא בתערובת אפילו באי"מ כפי הס"ד הנ"ל מ"מ הא הכא לאביי קיימינן ואביי גופי' קאמר זבחים (דף ע"ט) הא דידי' הא דרבי' וא"כ לדידי' ר"י אליבא דנפשי' ס"ל דמב"מ בטל ויעו"ש בתוד"ה הא דידי' דהא דאמרי' בכולי' ש"ס דר"י אית לי' דמב"מ ל"ב היינו משום דסמכינן אשינוי' דרבא אבל לאביי אית לי' דמין במינו בטל וא"כ שפיר יש לומר דמש"ה התיר ר' יהודא משום דע"י תערובת, אלא ודאי דאף ע"י תערובת איננו תלוי בהא דמין במינו לא בטל, וא"כ שפיר מוכח דהאי דרב איננו תלוי בהא דמין במינו לא בטל, ואף דלפ"ז לא הי' הר"ן להא דאביי ס"ל כל איסורים שבתורה בס' דאף אם אביי הי' ס"ל דמין במינו במשהו אכתי הי' קשי' דמאי פריך לי' ממתני' דכמון ומר"י דלמא אתי' כ"ז כתנאי דמין במינו בטל כיון דפלוגתא דתנאי הוי' במין במינו, מ"מ לרווחא דמלתא הקשה הר"ן ביותר דאביי גופי' ס"ל דבטל וא"כ כולהו תנויי כוותי' אתי' ולא נצטרך לומר דפליג, כן נראה לי ביאור דברי הר"ן לגודל החומר. ונתבאר מכל זה דאין מקום לצדד בשיטת הרי"ף דגם תערובת ריחא באינו מינו תליא בהא דמין במינו לא בטל וכנ"ל דמלבד דקשי' על זה מהא דרואין וכנ"ל (באות הקודם) אף גם נסתר מסוגיא דבת תיהא לאביי וכמו שנתבאר בכוונת הר"ן, והקו' מהא דהרודה על שי' הרי"ף מרפסא איגרא וכמו שנתבאר, וגם קו' מהרי"ל הנ"ל קשיא. שוב אחר משך זמן מצאתי דאתי לידי במטה יהונתן (הנדפס בשו"ע יו"ד שעם ביאורי הגר"א דפוס ווילנא משנת תר"מ בסי' ק"ח) שיישב דברי הרי"ף הנ"ל כעין שכתבתי לעיל (אות ב') ובכלל דברי דברי המטה יהונתן הנ"ל ות"ל שעמדתי ע"ז מסברא דנפשאי והרחבתי הדברים ביתר ביאור, וגם נתבאר דאין שום מקום ליישב בזה ואינם עולים אליבא דאמת, וכפי שנתבאר (באות הקודם ובאות זה) וכנ"ל. ד) ולי קשיא עוד על הרי"ף לפי הבנת הראשונים הנ"ל דרוצה להוכיח דרב ס"ל דמין במינו במשהו דלפ"ז קשי' טובא דל"ל להוכיח מהא דחולין (דף ק') דקאמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן וקאמר עלה הגמ' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל דאיננו מפורש בדברי רב להדיא ואינו אלא הוכחה דהוכיח הגמ' ממימרי' דרב, והדברים מתמיהים מאוד דאמאי סני לי' מימרות מפורשות דקאמר רב להדיא בע"ז (ע"ג ב') ובפסחים (כ"ט ב') דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל האיסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, דמבואר דקאמר רב בפירוש דמין במינו במשהו, ואמאי שביק הרי"ף רברבא מימרא מפורשת דרב ושקיל זוטרא ולא הביא רק מאי דדייק הגמ' ממימרא דרב, ודבר זה אף שאיננו קו' על גוף דבריו רק דקדוק עכ"ז הוא דקדוק עצום ומתמי' ונפלאתי מאוד על שלא מצאתי מי שידקדק בזה. והנה לכאורה הי' אפשר ליישב עפ"י מ"ש המרדכי (פ' בתרא דע"ז סי' תתנ"ד) דאפילו נבילה בשחוטה איכא למ"ד דהוי מין בשאינו מינו והוא מדברי רשב"ם שהובא בתמים דעים להראב"ד (סי' קמ"ו), וכוונתו הוא להא דאיתא במנחות (דף כ"ג ובכורות (דף כ"ג) דנבילה בטילה בשחוטה אליבא דר"י למאן דאזיל בתר מבטל דכל שאין המבטל יכול להיות כבטל הוי אינו מינו, והפר"ח יו"ד (סי' צ"ח ס"ק ז') תמה על זה דז"א אלא לענין טומאה ולא לענין איסור כמ"ש הרשב"א בת' (בח"א סי' רפ"ד), ואיננו קו' דהרשב"ם איננו משועבד לסברת הרשב"א ויסבור דגם לענין איסור אמרינן הכי וכן הוא דעת התוס' מנחות (כ"ב ב') וזבחים (ע"ג א') ד"ה ר"י יעו"ש, ומה שהוכיח הפר"ח מהא דחולין (דף ק') דמבואר דנבילה ושחוטה הוי מין במינו כבר עמדו עלי' התוס' במנחות וזבחים הנ"ל והוכיחו באמת מינה דסתמא דהש"ס דלא כרב חסדא יעו"ש, וא"כ אפשר לומר דמש"ה הרי"ף דרוצה לומר דרב דאוסר בנבילה ושחוטה שצלאן הוא משום דאזיל לטעמי' דסובר מין במינו במשהו הוצרך להוכיח ג"כ דנבילה ושחוטה הוי מין במינו ולכן לא הוי מצי להביא הני מימרות המפורשות הנ"ל בע"ז ובפסחים דקאמר רב להדיא דמין במינו במשהו דאכתי ליכא ראי' דנבילה ושחוטה הוי מין במינו דאפשר דס"ל כרב חסדא במנחות ובכורות הנ"ל דהוי מין בשאינו מינו להכי הוכרח להביא מהא דחולין (דף ק') דמבואר דלרב נבילה ושחוטה הוי מין במינו ושפיר יש לומר דרב לשיטתי' ואין להקשות דלפ"ז העיקר חסר מן הספר בדברי הרי"ף דהא ממאי דהביא הרי"ף האי דקאמר הגמ' על מימרא דרב דקאמר ואוסרת כל החתיכות כולן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל עדיין לא מוכח מינה דנבילה ושחוטה הוי מין במינו דאף לרב חסדא דנבילה ושחוטה הוי מין בשאינו מינו אינו אלא בנבילה עצמה עם שחוטה דאי אפשר להמבטל השחוטה שתעשה נבילה עצמה אבל חתיכת ההיתר שקבלה טעם מהנבילה ונאסרה ונעשית נבילה שפיר הוי מין במינו עם שאר חתיכות ההיתר משום דבזה שפיר המבטל יכול להיות כבטל דגם הם יוכלו לקבל טעם מהנבילה והוי מין במינו לכ"ע ועיקר הראי' מהאי סוגיא דנבילה עצמה עם שחוטה הוי מין במינו אינו אלא מקו' הגמ' דמקשה דא"כ דכר"י ס"ל מאי אריא שנתנה טעם בחתיכה אפילו לא נתנה טעם נמי משום דהנבילה עצמה תאסור כולן מפני שהן מינה דמזה שפיר מוכח דגם נבילה עצמה עם שחוטה הוי מין במינו וקו' הגמ' איננו מביא הרי"ף כלל ומלשון הגמ' שהביא הרי"ף איננו מוכח כלל דנבילה ושחוטה הוי מין במינו וא"כ אם כוונת הרי"ף להביא ראי' דנבילה ושחוטה הוי מין במינו א"כ העיקר חסר מן הספר דהי' לו להביא קו' הגמ' הנ"ל דמינה מוכח דנבילה ושחוטה הוי מין במינו