אור גדול שיא

לגמרי, ולכך בריחא אף באינו מינו כיון דנרגש ולא נתבטל אסור אבל למ"ד מין במינו בטל אף דהאיסור לא נתבטל לגמרי עכ"ז איננו אסור עד שיתן טעם בהיתר להכי אף בריחא באינו מינו אף דנרגש עכ"ז איננו דומה לטעמא ואינו יכול לאסור, וא"כ א"ש דריחא בין במינו בין באינו מינו תלי' בהא דמין במינו בטל אי לא דלמ"ד לא בטל דסובר דלא בעינן שהאיסור יפעול פעולתו בההיתר רק דאדרבא לענין לבטלו בעינן שההיתר יפעול פעולתו בהאיסור לבטלו לגמרי להכי גם בריחא כל שנרגש ולא נתבטל אוסר, משא"כ למ"ד מין במינו בטל דלא בעינן לענין ההיתר שההיתר יפעול בהאיסור לבטלו לגמרי רק אדרבא לענין איסור בעינן שהאיסור יפעול בההיתר ליתן בו טעם ובלא"ה בטל להכי בריחא אף דנרגש עכ"ז כיון דאינו דומה לטעם מותר, וא"כ מיושבים הקושיות הנ"ל דשפיר מייתי מהא דהרודה וגם קו' מהרי"ל הנ"ל מאפילו גדי וטלה מיושב דאין לחלק לענין ריחא בין מינו לאינו מינו וכנ"ל. והי' מתיישב בזה נמי מה שתמהו כל הראשונים על שכתב בהא דפת שאפאה עם הצלי דאסור למיכלי' בכותח משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאף באלף לא בטל ותמהו עליו דהא דשיל"מ דוקא במינו אינו בטל אבל שלא במינו בטל והכא הא הוי שלא במינו, ועפ"י הנ"ל מיושב לנכון דכיון דבדבר שיש לו מתירין קי"ל דמין במינו לא בעל א"כ בדשיל"מ לא בעינן לענין איסור שהאיסור יפעול פעולתו בההיתר רק אדרבא לענין התירא בעינן שההיתר יפעול פעולתו בהאיסור לבטלו לגמרי וממילא לענין ריחא כיון דנרגש גם באינו מינו ולא נתבטל לגמרי שפיר אסור וכנ"ל דאם מין במינו לא בטל לענין ריחא אסור גם שלא במינו כיון דנרגש ולא נתבטל לגמרי אף דלא דמיא לטעם גמור עכ"ז אסור אמנם באמת כל זה ליתא, דהא אחר רבא (ק' ב' וק"ח א') ומנחות (דף כג) דאף למ"ד מין במינו לא בטל מ"מ כל שנתערב מין ומינו ודבר אחר אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דאף דנרגש הטעם ממין האיסור ג"כ אפ"ה כל שאין בהאיסור לבד בכדי ליתן טעם בהאינו מינו רק בצירוף ההיתר שפיר בטל אף דעכ"פ עתה בצירוף ההיתר מרגישין הטעם ממין האיסור ולא נתבטל טעם האיסור לגמרי אפ"ה כל שאין בהאיסור לבד בכדי ליתן טעם בההיתר אמרינן רואין את ההיתר ממין האיסור כאלו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, ומעתה בשלמא אם נימא דאף למ"ד מין במינו לא בטל מ"מ באינו מינו בעינן שהאיסור יפעול בההיתר ליתן בו טעם ובאם לאו אינו יכול לאסור א"ש דאף דמרגישין הטעם ממין האיסור מ"מ כיון דאין בהאיסור לבד בכדי ליתן טעם רק בצירוף ההיתר אינו יכול, לאסור ואמרינן רואין את ההיתר כאלו אינו ושפיר בטל כיון דאין בהאיסור בכדי ליתן טעם בההיתר, אבל אם נימא דלמ"ד מין במינו לא בטל לא בעינן אף באינו מינו לענין איסור שהאיסור יפעול פעולתו בההיתר ליתן בו טעם רק אדרבא לענין התירא בעינן שההיתר יפעול פעולתו בהאיסור לבטלו לגמרי א"כ במין ומינו ודבר אחר שההיתר אינו יכול לפעול לבטלו לגמרי אמאי בטל ואיך שייך לומר רואין כאלו אינו כיון דעכ"פ עתה אין ההיתר יכול לפעול פעולתו ועיקר היתרא תלוי בזה, אלא ודאי מוכח מזה דאף למ"ד מין במינו לא בטל מ"מ באינו מינו בעינן שהאיסור יתן טעם בההיתר אבל בלא"ה אף דנרגש ולא נתבטל לגמרי איננו אסור, ונסתר כל יסוד הבנין הנ"ל כמובן, ואף דהרמב"ן במלחמות חולין (סוף פ' גיה"נ) כתב דהרי"ף בעכו"ם סובר כחזקי' דל"ל רואין ובאמת למ"ד מין במינו לא בטל גם מין ומינו ודבר אחר אסור ויעוי' בב"י יו"ד (סי' קל"ד) שהב"י כ"כ בשם רבינו ירוחם בדעת הרי"ף והשיג עליו והנך רואה שגם הרמב"ן כ"כ עכ"ז ממאן דס"ל רואין וסלק מוכח דלא תלי' זב"ז ובפרט דרבא בחולין (דף ק') פי' גם לדרב גופי' דס"ל סלק, ואין להאריך עוד בזה אחרי שכל זה אינו אלא ע"ד פלפול קצת ורחוק מפשוטו, ולא העלתי כל זה רק עבור שעפ"ז עמדתי קצת על כוונת דברי הר"ן התמוהים מאוד כאשר יבואר. וחוץ לדרכינו אפשר ליישב עפ"י כל הנ"ל קו' הרשב"א בתוהביה"א בדיני יי"נ (בית ה' שער ה' דף ק"נ) דהקשה לאביי בע"ז (דף ס"ו) דס"ל דחמרא חדתא בעינבי הוי מין במינו מחמת דבתר טעמא אזלינן והקשה דכי הוי מין במינו מאי הוי דאכתי נימא סלק והחרצנים וזגים שאינם מינו יבטלו להחמרא וחי' דאביי ל"ל סלק וכ"כ הריטב"א ע"ז (דף ע"ג), והקשה הרשב"א ל"ל לרבא למפלג על חמרא חדתא בעינבי מטעם דאזלינן בתר שמא לימא משום סלק דאף אי אזלינן בתר טעמא עכ"ז מותר מטעם סלק לרבא דס"ל דאמרינן רואין וסלק ותי' דקושטא דמלתא קאמר יעו"ש ברשב"א, ולהנ"ל יתיישב בטוב טעם, דהנה עפ"י הסבר התוס' ע"ז (דף ס"ו) ד"ה מכלל הנ"ל דלהכי מין במינו לא בטל משום דטעם האיסור לא נתבטל משום ששוין בטעמא, א"כ יש לומר דכל החילוק בין מינו לאינו מינו הוא משום דבאינו מינו נתבטל האיסור לגמרי דנתבטל טעמו וכנ"ל, וממילא במין ומינו וד"א לא שייך לומר רואין וסלק כיון דלא נתבטל טעם האיסור אף דאינו יכול האיסור לבד ליתן טעם בההיתר מ"מ כיון דלא נתבטל טעם האיסור ממילא אינו בטל כמו במין במינו וכנ"ל, אמנם יש לומר דהסבר התוס' הנ"ל לא שייך רק אי בתר טעמא אזלינן לענין מין במינו, אבל אי נימא דלענין מין במינו אזלינן בתר שמא דכל ששוין בשמא אף דאינן שוין בטעמא אינו בטל וכל שאין שוין בשמא אף דשוין בטעמא בטל א"כ לא שייך הסבר התוס' הנ"ל וע"כ הא דמין במינו לא בטל אינו אלא מגזירת הכתוב בלא טעמא, וא"כ שפיר יש לומר דבאינו מינו בעינן שהאיסור לבדו יתן טעם ומין במינו וד"א אמרינן סלק דאין ללמוד דלא יתבטל האיסור מחמת דלא נתבטל טעמו ממין במינו דבמין במינו ג"כ אינו תלוי בהא למ"ד בתר שמא כמובן וא"כ שפיר יש לומר דאביי ורבא דנחלקו אי אמרינן סלק אי לא תלי' בהא דנחלקו אי אזלינן בתר טעמא אי בתר שמא דלאביי דאזיל בתר טעמא אמרינן בהא דמין במינו לא בטל כהסבר התוס' משום דלא נתבטל טעם האיסור וזהו טעם החילוק דבין מינו לאינו מינו דבאינו מינו נתבטל טעם האיסור ומש"ה נמי ס"ל אף במין ומינו וד"א דלא אמרינן רואין וסלק כיון דעדיין לא נתבטל טעם האיסור אסור, ומש"ה נמי בחולין (ק' א') נד אביי מתי' רבא משום דאיהו לשיטתו לא ס"ל רואין וסלק וכנ"ל, משא"כ רבא לשיטתו דבמין במינו אזלינן בתר שמא וא"כ אי אפשר לומר כהסבר התוס' וע"כ דהוא מגזירת הכתוב וא"כ שפיר יש לומר דבאינו מינו בעינן שהאיסור יתן טעם בהיתר אבל בלא"ה מותר אף דטעם האיסור לא נתבטל ומש"ה אף במין ומינו וד"א אמרינן רואין וסלק, וא"כ מיושב היטב קו' הרשב"א הנ"ל דבחמרא חדתא בעינבי הוכרח למפלג מטעם דאזלינן בתר שמא ולא מטעם רואין וסלק דכל כמה דלא נימא דאזלינן בתר שמא גם וסלק לא אמרינן דהא דאמרינן רואין וסלק נצמח מהא דבמין במינו אזלינן בתר שמא וכנ"ל וחדא באידך תלי' ואשה"ט, ואף דמהתוס' דע"ז (דף ס"ו) ד"ה מכלל הנ"ל מוכח דכתבו ההסבר בהא דמין במינו א בטל גם לרבא דאזיל בתר שמא יעו"ש בגליון הש"ס לרע"א זצ"ל שתמה בזה והניח בצ"ע וא"כ שפיר יש מקום לכל הנ"ל, וגם אין להקשות דהא מוכח במנחות (דף כ"ג) מר"י בעצמו דאמרינן רואין וסלק ז"א דלאביי לשי' דתי' בזבחים (דף ע"ט) הא דידי' הא דרבי' בלא"ה לק"מ כמובן, והדברים נכונים ע"ד פלפול קצת ונמשכתי קצת חוץ לענין ונחזור להנ"ל דעכ"פ דברי הרי"ף אין מקום ליישב בכ"ז וכנ"ל: והנה הר"ן בחולין (פ' גיה"נ) הקשה עוד על הרי"ף שם וז"ל ועוד דהא אביי דס"ל נמי כרב אע"ג דס"ל דכל איסורין שבתורה בס' אלמא כי אמר רב ריחא מלתא לאו משום, דס"ל מין במינו לא בטל, ודברים אלו אינם מובנים כלל דהא עד כאן לא כתב הרי"ף דתליא בהא דמין במינו לא בטל רק בע"י תערובות אבל אביי הא מיירי בבת תיהא דהריחא הוא בעיני' בלי תערובות א"כ כי הוי משהו נמי אסור אף אי מין במינו בטל, ומצאתי להשעה"מ (פי"א ממאכ"א) שכתב באמת כן ליישב הקו' ואני תמה דאין בזה כדי יישוב