אור גדול שי

ובע"ז (דף ס"ט) דלא מיירי רק באיסורין דלא תנן בהו שיעורא, וא"ש הכל כנ"ל. הנה ביארנו שי' הרמב"ם בתרומה וערלה וכה"כ שי' חדשה שלא הרגישו האחרונים זולת הרלב"ח בת' (סי' פ"ח), ושכן פי' הרע"ב והראב"ד שהובא בריטב"א ע"ז (דף ע"ג) וכן נראה שי' המאירי וסילקנו כל יתדות הדרכים משיטתו גם הראינו פנים מסבירות ששיטתו נראית מחוורת טובא, ואגב נתבארו שאר שי' הראשונים בזה וזהו מה שרצינו לבאר בזה בס"ד שבח ותהלה לד' ית' וית': סימן סא. קונטרס בענין ריחא מלתא ברי"ף חולין (פ' גה"נ), וז"ל אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור דאזיל האי ומפטם לי' להאיך והדר האיך ומפטם לי' להאי ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר ריחא לאו מלתא היא, הא מלתא פסקו בה רבוואתא כלוי וכו' ואיכא מאן דפליג וכו' ואנן לא איסתברא לן אלא כדפסקו קמאי כו' ועוד דכד דייקת למימרי' דרב משכחת לי' דשאיך בההיא מימרא דילי' דאמר בהדין פירקא אוקים רב אמורא עלי' ודרש כיון שנתן טעם בתתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן ואמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל דאר"י אין דם מבטל דם ורבנן פליג עלי' דר"י וקי"ל דכל איסורין שבתורה בס' ואפילו נתערב גופו של איסור בדבר של היתר וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן לי' עכ"ל הרי"ף והנה בדברי הרי"ף הללו נתקשו בה הראשונים והאחרונים טובא ואין פותר ומן שמיא אנהירינהו לעיינין בעזהי"ת לעמוד בזה על, עומק כוונת הרי"ף אמת לאמיתו בס"ד ומקום הניחו לי להתגדר בזה כאשר יבואר. א) הנה כולם הבינו בכוונת הרי"ף דסובר רב דס"ל ריחא מלתא עכ"ז אינו אלא משהו רק דרב לשיטתו דסובר מין במינו במשהו וא"כ לדידן דקי"ל מין במינו בטל בס' ממילא ע"כ לית הלכתא כוותי' דרב בהא, וע"ז תמהו הרז"ה בפסחים, והר"ן במקומו בחולין, מהא דאמרינן כתנאי בהא דהרודה פת חמה ונתנה עפ"י חביות יין של תרומה דנחלקו ר"מ ור' יהודא ור' יוסי דר"מ אוסר ס"ל כרב דריחא מלתא, והתם הא הוי בשאינו מינו, וראיתי להראב"ד בס' תמים דעים (סי' רמ"ה) בהשגותיו להרז"ה כתב דלא כתב הרי"ף דאינו אלא משהו רק במינו כיון דאינו נרגש וגם ממשו ליכא אינו אלא כמשהו אבל באינו מינו כיון דנרגש וניכר כנותן טעם דמי יעו"ש, והנה הרמב"ן שהוא סניגור גדול בעד הרי"ף ונושא כלי זיינו ללחום מלחמתו כתב במלחמות בפסחים על הקו' הנ"ל דאינו יודע לו טענה לפוטרה אף דראה לדברי הראב"ד הנ"ל דהרי הביאו שם לענין לכתחלה בהא דפריך הגמ' מאין צולין ב' פסחים, אלמא דלא נתיישב אצלו החילוק דבין מינו לאינו, מינו ובאמת שיש להעיר על דברי הראב"ד הנ"ל דהא השיעור דס' במינו הוא משום דשכנגדו באינו מינו יהיב טעמא ולכך אף במינו דליכא טעמא עכ"ז הצריכו במינו שיעור ביטול בשאינו מינו, וא"כ ממילא בהא דריחא ג"כ אם נימא דמלתא היא והוי כנותן טעם באינו מינו משום דנרגש ממילא יש לאסור אף במינו דאינו נרגש משום דכשנגדו באינו מינו נרגש אף למאן דלא סבר מין במינו במשהו כמו בכל האיסורין בפחות מס'. והנראה בדעת הראב"ד דס"ל כמ"ש הש"ך (יו"ד סי' צ"ח ס"ק ל') בהא דתבלין ובכל דבר דעבידי לטעמא דאפילו באלף לא בטל אינו אלא בשלא במינו אבל במינו סגי בס' ולא משערינן בהו כמו בשכנגדו באינו מינו וא"כ א"ש ה"נ בריחא דבאינו מינו כיון דנרגש הו"ל כתבלין משא"כ במינו, אבל לדעת הפר"ח ביו"ד שם וכן דעת המנח"י (כלל פ"ה ס"ק ס"ב) דגם במינו משערין כמו בשכנגדו באינו מינו א"כ ממילא נסתר תי' הנ"ל וזהו דעת הרמב"ן במלחמות הנ"ל שאף שראה לדברי הראב"ד בכ"ז לא נראה בעיניו וכתב שאינו יודע לו טענה. עוד הקשה המהרי"ל בת' (סי' קפ"ו) מהא דמקשה לרב מברייתא דאין צולין ב' פסחים כאחד אפילו גדי וטלה ואי נימא מפני תערובות טעמים מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה, ולדברי הרי"ף הנ"ל דריחא אינו אלא משהו מאי פריך דלמא הברייתא אתיא כר"י דס"ל מין במינו לא בטל וא"כ הוי רבותא דלא מיבעי גדי וגדי דהוי מין במינו דבמשהו דאף דיעבד אסור רק אף בגדי וטלה דהוי מין בשאינו מינו דאינו אסור בדיעבד אפ"ה אסור לכתחלה, ולדברי הראב"ד בתמים דעים הנ"ל גם זה מתיישב דבאינו מינו כיון דנרגש הוי כנותן טעם אמנם כבר כתבתי מה שיש להקשות על זה וגם הוכחתי מהרמב"ן דלא נראה לו כן רק דלהרי"ף דאינו אלא משהו מותר באינו מינו א"כ קשיא קו' מהרי"ל הנ"ל. וראיתי להשעה"מ (פי"א ממאכלות אסורות) שכתב ליישב קו' הראשונים הנ"ל דלא קאמר הרי"ף שהוא כמשהו רק במינו אבל לא שלא במינו כיון דנרגש יעו"ש והנך רואה כי לא נעלם זה מעיני הראשונים ז"ל והוא מבואר בתמים דעים להראב"ד ז"ל, ועכ"ז לא נראה להם להמליץ כן בעד הרי"ף וכבר נתבאר טעמם בזה. שוב ראיתי דכן מבואר ברשב"א בתוהביה"א בדיני התערובות (בית ד' שער א' בדפוס ברלין דף ק"ה ב') וז"ל ולדידי ק"ל בטעמי' דרב האיך אפשר לאסור מין במינו בריחא בעלמא והרי הוא בעצמו מדאורייתא שרי חד בתרי ואי משום דרב ס"ל כר"י כו' וכיון שכן אפילו מדרבנן ליבטול דריחא לגבי גופו של בשר מיעוטא דמיעוטא היא ואפילו אחד מאלף לא הוי, וניחא לי דאלו הוי דכוותי' בשאינו מינו הוי טעמי' נרגש ונטעם כאלו נתערב ממשו של איסור יתר מא' בס' עכ"ל הרי מבואר כדברינו ממש דמשערינן במינו כמו כשנגדו בשאינו מינו וכדעת הפר"ח והמנח"י הנ"ל, נתבאר דמחלוקת הש"ך, עם הפר"ח ומנח"י הוא מחלוקת הראב"ד והרשב"א, וזהו דעת יתר הראשונים הרמב"ן והר"ן ועוד ראשונים שמיאנו בתי' הראב"ד הנ"ל. ב) ולכאורה הי' נראה ליישב הקושיות הנ"ל ע"ד פלפול קצת, עפ"י מ"ש התוס' ע"ו (ס"ו א') ד"ה מכלל דהא דמין במינו ל"ב במשהו היינו משום דאין הטעם בטל כלל אפילו באלף כיון שהטעם שוה יעו"ש, א"כ נראה דיש לומר דזהו ההסבר של הפלוגתא דמין במינו בטל אי לא דלמ"ד מין במינו בטל סובר דאינו אסור רק כשהאיסור נותן טעם בהיתר אבל כשאין האיסור נותן טעם אף דטעם האיסור לא נתבטל ג"כ כגון במינו דטעמם שוה דלא נתבטל טעם האיסור וגם אינו נותן טעם בההיתר שפיר בטל ברוב, ולמ"ד מין במינו לא בטל סובר דלא נתבטל האיסור ברוב רק כשנתבטל טעמו ולכך במינו אף דאינו נותן טעם בההיתר עכ"ז כיון דגם טעם האיסור לא נתבטל אסור ואיננו מותר רק כשנתבטל טעם האיסור כגון שנתערב באינו מינו, ומעתה לפ"ז יש לומר דריחא באינו מינו דנרגש תלי' ג"כ בזה דאם בעינן שהאיסור יתבטל ולכך במינו אף דאינו נותן טעם מ"מ כיון שלא נתבטל טעם האיסור אסור ה"נ בריחא דנרגש באינו מינו ולא נתבטל אסור, אבל אי לא בעינן שטעם האיסור יתבטל רק שהאיסור יתן טעם בהיתר ולכך במינו אף שלא נתבטל טעם האיסור מ"מ כיון שאינו נותן טעם בהיתר נתבטל ואינו אסור רק כשהאיסור נותן טעם בהיתר, להכי בריחא אף דנרגש באינו מינו עכ"ז איננו דומה לטעם ואינו יכול לאסור דאף דלא נתבטל האיסור כיון דנרגש, מ"מ אינו אוסר את ההיתר עד שיתן טעם וריחא אף דמלתא היא עכ"ז איננו דומה לטעם ושפיר בטל, וא"כ אתיין שפיר דברי הרי"ף דרב דאמר ריחא מלתא היא בין במינו בין שלא במינו אזיל לשיטתו דסובר מין במינו במשהו וסובר דלא בעינן שהאיסור יתן טעם בהיתר רק בהיפך דלהתיר בעינן שהאיסור יתבטל