אור גדול שט

משום דלא הי' נכלל בהכלל דלא מיירי מאיסור התלוי בזמן לחוד, ואשה"ט דברי הרמב"ם דלא הוקשה לו רק משביעית וחמץ ולא משאר דבר, [ואין להקשות דמאי קשי' לי' מחמץ כיון דנראה מהרמב"ם דהחמירו בחמץ משום דיש לו היתר לאחר הפסח הא לולא זה לא היו מחמירין משום כל מחמצת לחוד א"כ שוב בפשיטות אפ"ל דהברייתא ס"ל בזה כר"י דחמץ לאחה"פ אסור מה"ת ואי"ל מתירין מש"ה לא החמירו, דז"א קו' וב' תשובות בדבר, חדא דאפשר דאין הטעם משום ההיתר לאחה"פ רק משום כל מחמצת לחוד, רק דכוונת הרמב"ם דאיננו בכלל אלו לתנא דברייתא משום דחמץ יל"מ להכי איננו נכלל באלו די"ל דמש"ה החמירו בה ואיננו נכלל מש"ה אף דאין זה עיקר הטעם רק משום כל מחמצת עכ"ז כיון דחלוק מאלו בזה דיל"מ איננו נכלל בזה דיש מקום לומר דמש"ה החמירו בה אבל עיקר הטעם משום כל מחמצת לחוד ואף לר"י אסור מש"ה רק משום דהתנא דברייתא ס"ל בזה כר"ש דמותר לאחה"פ להכי לא כללו באלו, אבל באמת עיקר הטעם משום כל מחמצת כדמוכח מהא דאסור שלב"מ, הא חדא, ועוד דאף אם נימא כדמשמע מפשטות דברי הרמב"ם דההיתר דאחה"פ גורם החומרא ולא הא דכל מחמצת לחוד רק דהא והא גרמא עכ"ז שפיר י"ל דבאמת הו"מ הרמב"ם לתרץ הכי וחדא מתרי תירוצי נקט דכיון דהוכרח להא דמתירין שוב בפשוט בהא לחוד מתיישב ול"צ יותר], ושוב כשסיים ליישב הברייתא חזר לדין וכתב והוא הדין לחדש וכו' והקדש ומע"ש לפסוק כר"ש דכל דבר שיש לו מתירין לא בטל, ובאמת הוא דלא כהברייתא דאתיא כרבנן, והוא נכון מאוד בביאור דברי הרמב"ם בחיבור ובפי' המשנה. שוב אחר כתבי מצאתי בשעה"מ (פט"ו ממאכלות אסורות) שנדחק ג"כ ליישב הקו' דמע"ש והקדש יעו"ש ומה שכתבתי נראה לפענ"ד נכון. הן אמת דלפמ"ש דכל קו' הרמב"ם על הברייתא, יש לדקדק קצת דא"כ אמאי טרח לתרץ הא בפשוטו אפשר לומר דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ כדאיתא בעירובין (ריש פ"ג) ובקידושין דבשלמא לפי הכ"מ והלח"מ דקאי על ר' יוחנן ור"ל אפשר לומר דס"ל להרמב"ם כמ"ש בעלי הכללים בשם הגאון בת' ובשם הר"ן ורשב"א ומהרי"ק דדוקא בתנאים אמרינן הכי ולא באמוראים ושפיר טרח לתרץ אבל לפמ"ש דקאי על הברייתא א"כ בפשוט יש לומר כנ"ל, עכ"ז לגודל החומר והקו' הנ"ל נראה לי כמ"ש והא דלא תירץ בפשיטות יש לומר כמ"ש מהרי"ק (סי' י' ענף ד') דגם בדברי התנאים אין אומרים כן אלא ע"י הדחק והיכא שאין לנו תירוץ אחר אבל אם היינו יכולים לתרץ בענין אחר היינו מתרצים ותדע שכן הוא שהרי בכמה מקומות בתלמוד מקשה ותו ליכא והאיכא וכו' ולא משני אין למדין מן הכללות משום דאית לי' שינוי' אחרינא אינו רוצה ליכנס בזה הדוחק עכ"ל המהרי"ק, ויעוי' מנחות (ו' ב') דכיון דתני כל ולא תני חוץ כולהו משמע, דליכא למימר משום מאי שייר דהאי שייר דנראה דטעמא דר"ש בחטאת שייך נמי באשם, וא"כ שייר נמי אשם, וכן במנחות נראה דטעמו דר"ש שייך נמי במנחת קנאות ואפ"ה דייק מכל יעושה"ט, א"כ ה"נ קשיא לרבא שפיר מהברייתא דמנ"ל למדחק בברייתא דלאו דוקא, והא דמקשה משביעית אפשר באמת דקו' דשביעית היינו לר' יוחנן ור"ל דהם אמוראים [ואשה"ט דחלקן לב' קו' דהקו' דחמץ אינו אלא לאחר שתירץ משביעית דבל"ז הי' מוכח דלאו דוקא.]. ואיך שיהי' עכ"פ חזינן להרמב"ם בחיבורו ובפי' המשנה דתפס להאי כללא דר' יוחנן ור"ל וברייתא דכלל מוחלט הוא לדידהו, וא"כ קשיא טובא איך כללו דכל האיסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם ונותן טעם במינו הוא ס' הא איכא תרומה דבעי ק"א וערלה וכלאי הכרם דבעו ר"א במינו, וע"כ כשי' הרמב"ם דנותן טעם דתרומה הוא בק' וערלה וכלאי הכרם הוא בר', ואשה"ט דהוא כלל מוחלט. והיא ראי' נכונה מאוד לשי' הרמב"ם וכמעט דמבואר הוא ברמב"ם בחיבורו ובפי' המשנה דע"ז דמזה הוציא שיטתו דמש"ה בהאי כללא ביאר שיעור הנותן טעם דתרומה וערלה וכלאי הכרם, וזהו מקור מקומו טהור של שי' הרמב"ם המחוורת מאוד. וליתר השיטות ע"כ לדחוק וליישב דלא תקשי מכללא דר' יוחנן ור"ל והברייתא דיתרצו ע"ז אין למדים מן הכללות אף במקום שנאמר בהן חוץ ויסברו דאף באמוראים אמרינן כן וכמו שהביאו בספרי הכללים בשם הריטב"א והרז"ה ועוד ראשונים, ומדברי הריטב"א ע"ז (דף ס"ט) נראה דס"ל דכל שאינו אוסר במשהו קרי לה בנו"ט אף דבעי ק' או ר' והוא דחוק כיון דבאינו מינו ל"ב כולי האי מכלל דקים לן דליכא טעמא בבציר מהכי, וכל נו"ט דמינו לא קרי לה נו"ט רק משום שכנגדו באינו מינו יהיב טעמא וא"כ כיון דבבציר מהכי לא יהיב טעמא באינו מינו גופי' אמאי קרי לה בנותן טעם במינו. ולכאורה יש להקשות על הרמב"ם דתפס להאי כללא בדוקא, דאכתי מה יענה להא דאיתא בחולין (דף צ"ח) דאמר ריב"ל כל איסורין שבתורה בס' או בק' דאף אם נימא דהאי כללא קאי לשלא במינו בכדי דלא תקשי מטבל ויין נסך, אכתי תקשה מתרומה וערלה וכלאי הכרם, ואין לומר דאדרבא בזה יתיישב ברווחא מאי דקשי' על הרמב"ם (מדף צ"ט) דמקשה למ"ד בק' ממתני' דגריסין שנתבשלו עם העדשים דבאין בהם בנותן טעם אף באין בהם להעלות בק"א מותר לאו בס' ולשי' הרמב"ם ע"כ מתני' דגריסין מיירי דטעמי' כהן ולית בי' טעמא דבכה"ג אי"צ שיעורא, וכמבואר (בסי' הקדום) והכרחתי מזה דמשמע לי' להש"ס מלישנא דריב"ל דאף בטעמיני' ולית בי' טעמא בעי שיעורא, ולהנ"ל מתיישב ברווחא יותר דע"כ מוכרח הוא מריב"ל מדכייל כללא לכל האיסורין שבתורה וקשי' דהא איכא ערלה וכה"כ וע"כ דהאי כללא קאי להיכא דטעמיני' ולית בי' טעמא דאף בערלה וכה"כ ל"ב יותר וא"כ שפיר מוכרח מריב"ל דאף בטעמיני' ולית בי' טעמא בעי האי שיעורא ומיושב ברווחא, דז"א דנהי דהא דריב"ל אפשר ליישב בהכי אכתי יקשה בהא דרי"ו חולין (צ"ז ב') דאמר כל האיסורין שבתורה משערין אותן כאלו הן בצל וקפלוט דיקשה דאיך כייל כללא דהא תרומה וערלה וכה"כ דהוו שיעורא אחרינא ובהא דרי"ו ליכא למימר דמיירי דטעמיני' ולית בי' טעמא דהא איהו בעצמו אמר חולין (צ"ז א') ליטעמי' קפילא וסגי אף דליכא שיעורא וכדהוכיח רבא מיני' דסמכינן אקפילא להקל וכמו שנתבאר (בסי' הקדום), ועוד דאף מריב"ל תקשה דהא ע"כ הא דקאמר כל האיסורין שבתורה היינו לבד מגיד דמבואר במתני' חולין (צ"ז ב') דמשערין כבשר בלפת דהוא ס' וכמ"ש התוס' חולין (צ"ז ב') ד"ה כל, וא"כ קשי' אהאי כללא דרי"ו וריב"ל דאמר בק' מגיד, וגם קשי' אכללא דקאמר בע"ז (דף ס"ט) דכל איסורין שבתורה בס' והא איכא תרומה וערלה וכה"כ. ויעו"ש בריטב"א מס' ע"ז דהביא דהקשו בהאי כללא דהא איכא כמה איסורין שהם במשהו כגון טבל ויי"נ ודשיל"מ, ותירצו דהאי כללא לא קאי רק על איסורין שאינם אוסרים במשהו רק בנו"ט וכ' הריטב"א דאינו מספיק דאכתי איכא תרומה וערלה וכה"כ (והוא עפ"י שיטתו הנ"ל דכל שאינו במשהו קרי לה בנו"ט] ע"כ תי' הוא דהאי כללא קאי לשלב"מ והרא"ה קלס זה מאוד וכ"ז לא יספיק לשי' הרמב"ם דאף באי"מ בעי ק"א ור"א בתרומה וערלה וכה"כ, וע"כ לשי' הרמב"ם דהני כללא דרי"ו וריב"ל וש"ס דע"ז לאו דוקא דאין למדין מן הכללות אף באמוראים, וא"כ מאי קשי' לי' בהני כללי דרי"ו ור"ל והברייתא דע"ז (ע"ג ב') טפי מהני כללא דרי"ו וריב"ל וש"ס דע"ז (דף ס"ט) הנ"ל ואי משום דבהני נאמר בהם חוץ הא לענין אין למדין מן הכללות אין נ"מ דאף במקום שנאמר בהם חוץ אין למדין, ונראה דאפשר דהני כללי לא קיימי רק היכא דלא תני שיעורא אבל גיד ותרומה וערלה וכה"כ וטבל ויי"נ ושביעית דתני לא מיירי, אבל רי"ו ור"ל וברייתא דפירשו חוץ מטבל ויי"נ אף דטבל תנן במתני' (ספ"ג דחלה) ויי"נ תנן במתני' ע"ז (דף ע"ג) אפ"ה פירשו להדי', שפיר קשי' לי' להרמב"ם דע"כ האי כללא לכל האיסורין אף דתני בהו שיעורא ושפיר מוכח מינה גם לתרומה וערלה וכה"כ דגם במינו הוי בנו"ט, משא"כ בכללא דרי"ו וריב"ל בחולין