אור גדול שח

מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בששים או במאה או במאתים חוץ מיין נסך מפני חומרת עכו"ם וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו ומפני זה במינן בכל שהן ושלא במינן בנותן טעם, פירות שביעית אעפ"י שבמינן בכל שהוא ושלא במינן בנותן טעם אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובת אסורה אלא חייב לאכול בקדושת שביעית, חמץ בפסח אינו בכללות אלו לפי שאין התערובת אסורה לעולם י לאחר הפסח תהי' מותרת לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו, והוא הדין לחדש ומוקצה ונולד והקדש ומעשר שני דהוי דבר שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור אבל ערלה וכלאי הכרם וכן תרומות נתנו שיעור, יראה לי שדבר שיש לו מתירין באינו מינו בנותן טעם לא יהי' חמור מטבל ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו, זהו תורף דברי הרמב"ם בקוצר (מהל' ו' עד הל' י"ג) הנצרך לענינינו. והנה. יש לדקדק הרבה בדברי הרמב"ם חדא מאי דהקשה הלח"מ והכ"מ והרלב"ח (סי' פ"ח) על הא דשינה הרמב"ם בטעם הטבל ממאי דקאמר הגמ' דהגמ' קאמר הטעם כהתירו כך איסורו והרמב"ם יהיב הטעם משום דאפשר לתקנו, ומ"ש הכ"מ והלח"מ וכעין זה כתב המרכבת המשנה דזה הטעם כולל יותר א"כ קשיא אמאי לא יהיב הגמ' האי טעמא ומה שתי' הרלב"ח תמוה ביותר דתי' דסובר כהתוס' דנצרך הטעם דכהתירו כך איסורו להיכא דאי אפשר לתקנו רק הרמב"ם כתב הטעם דדבר שיש לו מתירין בכדי למילף מיני' על דבר שיש לו מתירין דשלא במינו מותר, תמוה דלפ"ז איך השמיט טעמא דגמ' דנפ"מ לדינא היכא דאי אפשר לתקנו והו"ל למנקט שניהם אבל לא להשמיט מאי דנפ"מ לדינא, גם יש לתמוה על הרמב"ם דכתב על שביעית וחמץ בפסח שאינם מכללות אלו וכוונתו ליישב דלמה בע"ז (ע"ג ב') פרט ר' יוחנן חוץ מטבל ויין נסך ולא הזכיר נמי אלו וכמ"ש הלח"מ וא"כ מה הועיל הרמב"ם בתירוצו דאכתי תקשה למה לא חשיב מעשר שני והקדש, ומה שתי' הלח"מ על זה תמוה וכבר תמה עליו במרכבת המשנה ומה שתי' המרכבת המשנה משום דכל הני יש להם היתר בלא מעשה לאכלן בקדושת מעשר והקדש תמוה מאוד דבהקדש איך שייך, לאכלם בתורת הקדש, דסתם הקדש הוא הקדש בה"ב דקאי לפדי' דלא חזי כלל ואפ"ה לא בטיל משום דאפשר לפדותו וכמבואר להדיא פסחים (כ"ז ב') לענין עצי הקדש דל"ח כלל רק לפדי' ואפ"ה קאמר דאף באלף לא בטיל ובערלה (פ"ג מ"ג) בצמר המוקדשין דמקדשין בכל שהן משום דחזו לפדי' כמ"ש בפי' המשנה (שם) ובראב"ד (ספ"ג מהל' בכורות), ולדברי המרכבת הנ"ל לא איירי הרמב"ם רק בקדשים הנאכלין ולא בסתם הקדש דקאי לפדי' וזה בודאי אינו וכנ"ל, וגם במעשר שני מבואר ברמב"ם (ספ"ו מהל' מע"ש) דמעשר שני בטל ברוב באיזה מעשר שני אמרו בנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות דלהחזירו ולאכול א"א דנפלו מחיצות ולפדותו א"א כיון שנכנס לכך לא הוי דבר שיש לו מתירין, מבואר מזה דאלו לא הי' נכנס דאפשר לפדותו איננו בטל מחמת דאפשר לפדותו ולפדי' קאי כיון דנפלו מחיצות והוי דבר שיש לו מתירין וכן מבואר בב"מ (דף נ"ג) כשנטמא דאסור לאוכלו אפ"ה אינו בטל מטעם דאפשר לפדותו והוי דשיל"מ, וא"כ כיון דבמעשר שני והקדש איננו בטל אף באין לו היתר רק ע"י מעשה א"כ עדיין ישאר הקושי' ממעשר שני והקדש ומה הועיל הרמב"ם בתירוצו, ובכדי שנבוא לביאור נדקדק עוד בדברי הרמב"ם דלא נתקשה רק משביעית וחמץ בפסח, וכן הוא מבואר ביותר בפי' הרמב"ם במשניות (סוף ע"ז) על המשנה דיין נסך אסור ואוסר בכל שהוא ועל המשנה אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יעו"ש דלא הזכיר כלל מדברים שיש להם מתירין רק מחמץ בפסח ולמה לא הוקשה לו מחדש ואינך ומכל דבר שיש לו מתירין. ע"כ נראה, בפשוט עפ"י מ"ש, הרמב"ן במלחמות פסחים (דף ל') דרבנן פליגי על ר"ש בכללא דדבר שיש לו מתירין וסברי דגם דבר שיש לו מתירין בטל ורי"ו ור"ל וברייתא דתני' כוותייהו נמי כרבנן ס"ל להכי דייקו דוקא טבל אבל דבר שיש לו מתירין אחר בטל, וכן הוא בריטב"א ב"מ (דף נ"ג) והובא בשמ"ק שם דרבנן פליגי על ר"ש בדשיל"מ וכן הוא בריטב"א ע"ז בשם הרא"ה לתרץ קו' התוס' על הא דלא קאמר בטבל הטעם דדשיל"מ ומתרץ משום דזה דוקא לר"ש ולא לרבנן דפליגי עלי' ולכך קאמר טעם דאף לרבנן אסור וכן הוא בבעל העיטור ה' הכשר הבשר, (ד' ווילנא דף י' עמוד ד') (ומה שהקשו האחרונים על זה דהא ל"פ רק אאידך בבא דאיל"מ כבר קדמם להקשות כן האשכול פ' גיה"נ והל' תערובת אישור (עמוד 89) יעו"ש,] ונראה דזה התי' ס"ל להרמב"ם וביותר כיון דהרמב"ם מדייק דהאי כללא דוקא א"כ כיון דקאמר חוץ מטבל ולא הזכיר נמי מעשר שני והקדש מכלל דס"ל לרי"ו ור"ל ולברייתא דתניא כוותייהו כרבנן דר"ש דגם דשיל"מ בטל ולכך הוכרח הגמ' למיהב טעמא בטבל משום כהתירו כך איסורו משא"כ הרמב"ם להלכה לדידן דפסקינן כר"ש דדשיל"מ לא בטל אין צורך להאי טעמא ומש"ה כתב טעם הירו', ולכך לא קשי' לי' ג"כ מכל דבר שיש לו מתירין משום דלדידהו לא ס"ל ואנן לא פסקינן כוותייהו, ולא קשי' לי' רק משביעית דרבנן מקשי לי' לר"ש מינה כדאיתא נדרים (דף נ"א) אלמא דבשביעית כולהו מודו, וא"כ קשי' משביעית להאי כללא דר' יוחנן ור"ל וברייתא דתניא כוותייהו, וגם מחמץ בפסח הוקשה להרמב"ם ואין הקו' לר' יוחנן ור"ל כמ"ש הכ"מ והלח"מ דז"א דר' יוחנן ור"ל ס"ל בפסחים (כ"ט ב' דדינו כמו בכל האיסורין, ויעוי' בשעה"מ (פ"א מהל' חמץ הל' ה') וכל זה לשיטתו דהקו' גם מדשיל"מ אבל לפמ"ש א"א לומר כן, רק דמהברייתא דתניא כוותייהו תקשי לרבא דפסק בפסחים שם דבין במינו בין שלא במינו במשהו, והוא דהנה הרמב"ן כתב טעמא דרבא משום דשיל"מ ומשום חומרא דחמץ גזר שלא במינו אטו מינו ולהרמב"ם אי"נ לו טעם זה דכיון דבמינו גופי' אינו אלא גזירה דרבנן איך נגזור גזירה לגזירה שלא במינו אטו מינו, ולכך כתב הרמב"ם טעם אחר דמשום דהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בה אף שלא במינו, וא"כ כמו דלדידן דדבר שיש לו מתירין בטל באינו מינו ואפ"ה החמירו בחמץ באינו מינו משום דכ' התורה כל מחמצת, א"כ ה"ה לרבנן דר"ש דאף דבכל מקום דשיל"מ בטל אף במינו מ"מ בחמץ יש להחמיר בין במינו בין שלא במינו משום כל מחמצת, דמאינו מינו לר"ש נשמע לרבנן בין במינו בין שלא במינו כיון דלר"ש אין הטעם בשלא במינו משום מינו רק משום כל מחמצת א"כ שפיר יש לדייק משלא במינו לר"ש למינו ושלא במינו לרבנן ואין שום טעם לחלק ביניהם, וכיון דמהברייתא נשמע דלרבנן חמץ בפסח שוה לכל האיסורין דבין במינו ובין בשלא במינו בטל בנו"ט אלמא דלא החמירו משום דאמרה תורה כל מחמצת א"כ ממילא אף לדידן דפסקינן כר"ש דדשיל"מ אינו בטל במינו וממילא גם חמץ בפסח אינו בטל במינו משום דשיל"מ אבל שלא במינו עכ"פ יש לפסוק דבטל דאין להחמיר משום דאמרה התורה כל מחמצת דהא מוכח מהברייתא דתני' כוותייהו דרי"ו ור"ל דאין להחמיר משום הכי וכנ"ל דאף דהברייתא אתי' כרבנן מ"מ מרבנן בין במינו בין שלב"מ נשמע לר"ש שלב"מ דאין טעם לחלק בניהם, וזהו שהוקשה לו להרמב"ם מחמץ בפסח דוקא ולא משאר דשיל"מ דמשאר דשיל"מ לק"מ דהברייתא אתי' כרבנן משא"כ אנן להלכה פסקינן כר"ש וכנ"ל, אבל על חמץ בפסח שפיר קשי' על שלב"מ וכנ"ל, וע"ז שפיר תי' הרמב"ם דמדבר שאינו אסור לעולם רק בזמן ואח"כ תהא מותר מעצמו בלא שום מעשה מזה לא מיירי וא"כ שפיר י"ל דגם הברייתא ס"ל דחמץ בפסח בין במינו בין שלב"מ במשהו משום הא דכ' התורה כל מחמצת ואפ"ה לא הוציא זה מהכלל