אור גדול שז

גבי עכברא בשכרא דקאמר רבינא סבר לשעורי במאה וחד אמר לא גרע מתרומה דתנן תרומה עולה בא' ומאה והנה לכל השיטות הנ"ל יש לתמוה הרבה לשי' התוס' חולין (דף צ"ט) ורשב"א ורמב"ן הנ"ל דעיקר החילוק בתרומה בין מינו ואינו מינו יש לתמוה דא"כ מאה וחד נמי לא ליבעי דהא הכא הוי אינו מינו דבתרומה בכה"ג ל"ב ק"א, ומצאתי להתוס' רי"ד על ע"ז שהרגיש קצת בזה וז"ל ויש להקשות על מלתי' דרבינא דהא אינו עולה בק"א אלא ביבש דאינו נותן טעם אבל היכא דאיכא נותן טעם אפילו בק"א לא בטל וה"נ בדבר לח דיהיב טעמא עסקינן תשובה הכי סבר רבינא דטפי מס' לא יהיב טעמא ואפילו אי בעינן לאחמורי עלוי' נחמיר כתרומה דהיכא דהוי מין במינו אע"ג דאינו בנותן טעם בעינן א' ומאה עכ"ל, ודבריו אינם מספיקים דכיון דליכא טעמא מה"ת להחמיר וגם איננו ענין כלל להא דתרומה במינו דבעי ק"א דהוא מקרא מאת מקדשו ממנו, ובאינו מינו תליא בטעמא ומה ענין להחמיר בעכברא באינו מינו כתרומה במינו, ואף אם נדחוק כמ"ש (באות הקודם) דגבי עכברא הוי ג"כ במינו משום דהשכר או החלא נבלעין בתוך העכבר ונ"נ והדר נפלטין לחוץ, הנה מלבד דז"א אלא לשי' הר"ש ור"ת שבתוס' חולין (ק"ח ב') דלא סברי דאין הנאסר חמור מהאוסר אבל לשי' התוס' ויתר הראשונים אי אפשר לומר כן כמובן גם אף לשי' ר"ש ור"ת עכ"ז מה ענין זה לתרומה דהוא גזירת חכמים לאסור במינו משום את מקדשו ממנו אבל בשאר איסורים הא מה"ת ברובא בטל ורבנן אסרו עד שלא יתן טעם בשכנגדו באינו מינו אבל מה"ת להחמיר עוד יותר מאינו מינו ומ"ש עכברא בשכרא מכל האיסורים, וגם לשי' התוס' דבממשו גם באינו מינו בעי ק"א עכ"ז קשיא דהא גם בעכברא ליכא ממשו רק טעמו, והנה כפי הנראה שלזה כוונו התוס' בקושייתם בד"ה סבר וכמ"ש לעיל, אמנם תירוצם איננו מובן כלל דכתבו דכיון דטעמו חזק בשכר סבר לדמותו לתרומה בדבר יבש דהיינו להיכא דאיכא ממשו וכמ"ש לעיל, והנה זה הי' ניחא אי בממשו הא דבעינן ק"א הוא משום הטעם ולכך כאן דטעמו חזק הי' סובר דהוי כממשו אבל באמת הא אין הטעם מש"ה רק מגזירת חכמים ומהאסמכתא דאת מקדשו ממנו וא"כ מה שייך להחמיר משום טעמו חזק. ונצרך לומר בכוונתם דהא דמחלקין בין בלע ובין ממש היינו היכא דאין הטעם חזק דטעם כזה איננו כעיקר ממש, אבל בעכברא דטעמו חזק בשכר טעם כזה הוי כעיקר ממש והוא כאיכא ממשו, דבעינן ק"א והוא דחוק, וגם קשי' לכל השיטות דמה ענין לדמות האי דעכברא לתרומה כיון דבתרומה אינו משום טעמא רק משום גזירת חכמים דאסמכוהו אקרא דאת מקדשו ולא בשאר איסורים ומה ענין עכברא בשכרא לזה, סוף דבר האי סוגיא דע"ז מרפסא איגרא ואי אפשר להולמה כלל, אמנם לשי' הרמב"ם אשה"ט הסוגיא ברווחא דהא בתרומה הטעם דק"א הוא משום טעמא דהיכא דאי אפשר למיקם אטעמא חשו לטעם עד ק"א אבל ביותר מק"א לא חשו לטעם, וא"כ בעכברא דע"כ מיירי דאי אפשר למיקם אטעמא וכמ"ש התוס' שם ד"ה אמר רבא, סבר לדמותו לתרומה דחיישינן לנו"ט עד ק"א אבל ביותר מק"א שוב ל"ח לנתינת טעם, ושפיר יש לחלק בין עכברא לשאר איסורים כמ"ש התוס' הואיל וטעמו חזק בשכר ושפיר רצה לדמותו לתרומה ואשה"ט הכל ברווחא ובפשיטות בלי שום קישוי ודוחק אבל לכל שאר השיטות דבתרומה אין הטעם משום טעם רק משום חק וגזירת חכמים לא ידעתי להלום סוגיא זו אף בקושי ובדוחק ע"כ נראה דמסוגי' זו נראית ראי' נכונה וברורה לשי' הרמב"ם הנ"ל. עוד נראה ראי' לשי' הרמב"ם מהירו' דנדרים (פ"ו ה"ד) לפי הגירסא שהובאה ברא"ש בפסקיו לנדרים (פ"ו סי' ג') וז"ל זה הכלל הי' ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומע"ש הקדש וחמץ לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא מין במינו בכ"ש ושאינו מינו בנותן טעם וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה וערלה וכה"כ נתנו בהם חכמים שיעור בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, וכן הובא גירסא זו במאירי לנדרים שם (דף נ"ב), וכן הוא בשמ"ק נדרים (נ"ז ב') בשם הרא"ם דהוא הר"א ממיץ וז"ל ה"ג בשביעית ירו' בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, וכן הוא בר"ש (פ"ו דשביעית מ"ג) יעו"ש, ובר"ן ורשב"א ורמב"ן ונ"י שם גרסו נתנו בהם חכמים שיעור במינו ושלא במינו בנותן טעם, והנה מכל זה נראה דאין שום חילוק בין מינו לאינו מינו דלא מיבעי לגירסת הרא"ש והמאירי והרא"ם והר"ש דגרסי בין במינו בין שלא במינו דמבואר להדיא דשוין הן דתרוויהו בנותן טעם רק אף לגי' הר"ן ורשב"א ורמב"ן ונ"י דגרסי נתנו בהם חכמים שיעור במינו ושלא במינו בנותן טעם משמע ג"כ דהאי במינו קאי אלמטה דבמינו ושלא במינו בנותן טעם דבודאי דוחק גדול לפרש דהאי במינו קאי אלמעלה ושבקה, דנתנו בהם חכמים שיעור במינו ולא נקט השיעור דהוא בתרומה ק' וערלה וכה"כ ר', והדר תני דשלא במינו בנותן טעם דהוא דחוק דא"כ אמאי לא תני השיעור דמינו אלא נראה פשוט דהאי במינו קאי אלמטה דמפרש האי דנתנו חכמים שיעור דהשיעור הוא במינו ושלא במינו בנותן טעם, וא"כ מבואר דאין שום חילוק בין מינו לאינו מינו ותרווייהו בנותן טעם ולכאורה הוא תמוה מאוד דהא במינו בתרומה ק' ובערלה וכה"כ ר' אמנם לשי' הרמב"ם אשה"ט דהשיעור דנותן טעם בתרומה ק' בין במינו בין שלא במינו היכא דאי אפשר למיקם אטעמא כגון (דליכא כהן רק באיכא כהן דאפשר למיקם אטעמא אזי תלין בטעימה אבל לעולם השיעור הוא בנותן טעם וכן בערלה וכה"כ ר' ואשה"ט. וראיתי להקרבן עדה בירו' (פ"ג דנדרים ה"ד) הנ"ל בשיורי קרבן שם דכתב על גי' הרא"ש הנ"ל דהיא בודאי גי' מוטעת ולגי' הרשב"א פירש דהאי במינו קאי אדלעיל וכנ"ל ולא קאי על בנותן טעם דלמטה וכבר נתבאר דלשי' הרמב"ם צורך לדחוק וגם גירסת הרא"ש נכונה מאוד וכן הוא גי' המאירי והרא"ם וכנ"ל, אמנם גם לשי' התוס' שהובא ברשב"א דבבלע בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ג"כ יש ליישב הירו' דאפשר דאיירי בבלע ובדבר שיש לו מתירין אף בבלע לא בטל כמו שהסכימו הש"ך ופר"ח (סי' ק"ב) ודלא כהרמ"א שם. וראיתי להמאירי נדרים (דף נ"ח) שכתב תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאים יש להם שיעור תרומה במינו בא' וק' ושלא במינו בנותן, טעם וערלה וכלאים במאתים בין במינן בין שלא במינן, והוא תמוה מאוד ונראה דט"ס הוא וצ"ל וערלה וכלאים במאתים במינן ושלא במינן בנותן טעם, ואם איננו ט"ס נראה ליישב קצת דהוא כעין דאיתא חולין (קי"א ב') דקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח וקאמר מאי טעמא ואמר רבא דצנון התירא הוא ואפשר למטעמי' וקערה איסורא הוא ואי אפשר למטעמי' ופריך דליטעמי' קפילא וקאמר דליכא קפילא, וה"נ כוונת המאירי דתרומה התירא הוא לכהן ואפשר למטעמי' ולכך קאמר דבמינו ק"א ובשאינו מינו בנותן טעם ע"י טעימה משא"כ בערלה וכלאים דאיסורא הוא ואי אפשר למטעמי' ולהכי בין במינו בין שלא במינו במאתים כשי' הרמב"ם הנ"ל דהיכא דאי אפשר למטעמי' אף שלא במינו במאתים, ואף דאפשר, ע"י קפילא מיירי דליכא קפילא דכך הוא סתמא דמלתא וכעין דקאמר בקערה וצנון הנ"ל כעין דכתב הר"ן שם דבישראל ל"ב קפילא ובעכו"ם בעינן קפילא דוקא דלא מרע אומנתי' או מסלפ"ת, ויען כי אין כאן מקומן של דינים אלו קיצר בדבר, ונקט לה סתמא כעין הא דחולין (דף קי"א) הנ"ל. והנה הראינו מקום לסייע לשי' הרמב"ם הנ"ל, אמנם הרמב"ם בעצמו בלשונו הזהב הראה בעצמו מקור מקומו טהור לשיטתו הנ"ל להמדקדק היטב בדבריו (בפט"ו ממאכלות אסורות) ובפי' המשנה (פ' בתרא דע"ז) ודבריו באו בקוצר מאוד כדרכו בקודש ונצרך לביאור ומפרשי הרמב"ם לא יצאו בזה ידי חובת ביאור ע"כ מוכרח אני להאריך קצת בביאור דבריו, ומתוכן יתבאר ממילא המקור לשי' הרמב"ם. י) והוא דהנה הרמב"ם (בפט"ו ממאכלות אסורות ה"ו) כתב נמצאת למד שכל איסורין שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם