אור גדול שו

ורק מדרבנן הצריכו ס' משום דשכנגדו באינו מינו יהיב טעמא אבל מינו הנאסר משום נ"נ לא שייך למגזר משום אינו מינו דלעולם לא משכחת באינו מינו באותו קדירה ולכך לא בעינן ס'. וכעין סברא זו מבוארת בש"ך (סי' צ"ד ס"ק ה') על הא דפסק המחבר שם דבתחב ב"פ הכף חולבת בקדירה של בשר ולא נודע בינתים דצריך ב"פ ס' משום דיש לחוש דבפעם א' נשאר מעט חלב עד שנעשה נבילה, אבל נודע בינתים כבר נתבטל ואינו חוזר וניעור אף דבשאר איסורים חוזר וניעור מ"מ הכא דליכא טעמא אינו חוזר וניעור ואף דבשאר איסורים אף במינו דליכא טעמא חוזר וניעור היינו משום דשכנגדו באינו מינו יהיב טעמא וזה לא שייך הכא והיינו משום דכיון דכל האיסור משום נ"נ דלא משכחת באינו מינו באותו קדירה לכך לא גזרו אף דלענין ס' לית להו האי סברא ובעי ס' רק לענין חוזר וניעור מ"מ שפיר י"ל לשי' ר"ת ור"ש דאית להו האי סברא נמי לענין ס' כדמוכח לשיטתם מהא, דמהני טעימה וכנ"ל מהאי דכילבית, וא"כ א"ש דדוקא למ"ד מין במינו לא בטיל דהוא מדינא כתבו דצריך ב"פ ס' [וקצת י"ל בזה מ"ש רש"י חולין (דף צ"ז) אהא דכילבית באילפס דארי"ו ליטעמי' קפילא דכתב רש"י דאשמועינן דמותר לסמוך דנתקשתי (בסי' הקדום) דמאי בעי רש"י בזה ולהנ"ל יש לומר קצת דלרש"י דס"ל מין במינו לא בטיל א"כ המעשה דר' יוחנן איננו אליבא דהלכתא לדידן משום דהנבלע בכילבית דנ"נ אוסר את כל הקדירה מטעם מין במינו ומה דסיפר רבין זה המעשה אף דאינו להלכה דדוחק לומר דגם רבין דבתרא יסבור דלא כהלכתא רק כרי"ו דמין במינו בטיל, ולכך כתב רש"י דרבין אשמועינן דמותר לסמוך ולכך אף דבגוף המעשה לית הלכתא כרי"ו דאזיל לטעמי' מ"מ סיפר זה המעשה להוציא ממנו הך דמותר לסמוך,], וא"כ א"ש ראיית רש"י מהא דקאמר על הא דאי"ב בנו"ט לאו בס' דטעימה לא מהני בבציר מס', [שוב מצאתי בביאורי הגר"א זצ"ל ליו"ד (סי' צ"ח ס"ק כ') שכ"כ להדיא דבכה"ג אי"צ ס' כיון דל"ש הגזירה ואוקמוה אדאורייתא דברובא בטל יעושה"ט ונהנתי יעו"ש דהביא מקור לזה מהגמ'], או אפשר דבאמת המעשה דכילבית באילפס לשי' רש"י ור"ש ור"ת מיירי בקדם וסלקו, וראיית רש"י מהא דקאמר לאו בס' היינו דמאי מקשה דלמא אתיא מתני' כת"ק דלקמן (ק"ח ב') דס"ל אפשר לסוחטו מותר ול"א חנ"נ וכ"כ הכו"פ (סי' צ"ב סס"ק ב'), ואם נימא דבעינן ס' יתיישב ג"כ מה שנתקשו המהרש"א והמהרמ"ל בתוס' (ק' א') ד"ה בשקדם דנדחקו התוס' לשי' רבינו אפרים דאינו סובר חנ"נ הא דקאמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה כו' דהא לא בא רק למפלג על רבה בב"ח, דגם לשי' ר"ת יקשה דהא לא מוכח מרבה בב"ח דפליג ע"ז היכא דנתנה טעם בתחלה בחתיכה אחרת יעו"ש, אמנם לפי הנ"ל יתיישב דמוכח מרבה בב"ח דצריך שתתן טעם ברוטב אבל בטעמי' קפילא ולית בי' טעם מותר אף דלית בי' ס' ואי הי' סובר חנ"נ ע"כ בעי ס' ולא סגי בקפילא דאף דלית בי' טעם מ"מ הרוטב שנכנס בנבילה נ"נ ואוסר לשי' ר"ת ואשה"ט.], ומ"מ הוכרח רש"י לחלק בין איתא לאיסורא בעיני' משום דרי"ו אית לי' הלכה כסתם משנה ואיהו סובר אפשר לסוחטו אסור א"כ חנ"נ ואיך יפרנס הך מתני' להכי הוכרח לחלק בין איתא לאיסורא בעיני' ובין ליתא וכנ"ל. נמצא לפ"ז דלפי מה שביארנו בשי' רש"י ס"ל דתרתי בעינן מינו ואיתא לאיסורא בעיני' וכשחסר חד מהני ל"ב ק"א. ואון מצאתי לשי' זו מת' הרשב"א (ח"א סי' תס"ג) שהשיב להרא"ש שם וז"ל שלפי שהחמירו בתרומה ואסרו עד מאה וסמכוה אקרא הקילו בה במקומות שלא להחמיר עלי' כ"כ וכגון קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנו"ט ונו"ט היינו ס' וכן הקילו בשאינו מינו וכו' עכ"ל, והנה נראה להדיא מדבריו מדכתב וכן הקילו בשאינו מינו דמעיקרא בקדירה איירי במינו ומפרש דהאי דקדירה מיירי אף אם בישל בה ממינו אפ"ה סגי בס' והיינו משום דבבלע לא בעי ק"א, ושוב קאמר דכן הקילו בה בשאינו מינו דלעולם לא בעי ק"א אף בממשו, והוא מבואר ממש כפי שהעלתי בשי' רש"י הנ"ל דתרתי בעינן להצריך ק"א ממשו ומינו אבל בחסר חד מהני לא בעי ק"א. הן דיש לתמוה לכאורה על הרשב"א דאיך מפרש האי דקדירה במינו דהא, קאמר עלה בחולין (דף צ"ז) בשלמא תרומה טעים לה כהן אלמא דמיירי שלא במינו דאפשר בטעימה, ואפשר דסובר הרשב"א דהאי דקדירה מיירי בכל ענין בין במינו בין שלא במינו ובמינו השיעור ס' כמו בכל דוכתא ובשלא במינו טעים לה כהן ובגמ' מקשה משלא במינו דמיירי ע"י טעימה דדומיא דהכי נמי בבב"ח דהוי שלא במינו וכמ"ש שם התוס' ד"ה אבל בסוה"ד. וקצת נראה מדברי התוס' ע"ז (ס"ט א') ד"ה סבר דפירשו ג"כ האי דקדירה אף במינו דהקשו שם אהא דסבר לשעורי בק"א אמר לא גרע מתרומה והקשו נהי דתרומה נינהו בדבר לח בטלה בס' כדאמר קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ולכאורה כוונתם על שלא במינו אמנם יש לדקדק דלמאי הביאו מברייתא דקדירה ולא הביאו ממשנה מפורשת דערלה פ"ב והובא נמי בחולין ההיא דגריסין שנתבשלו עם עדשים, ונהי נמי דנפרש דמיירי בהוסר הגריסין וכמ"ש התוס' חולין (דף צ"ט) עכ"ז הא מוכח דהוא בנותן טעם דהיינו ס' ול"ב ק"א, ע"כ נראה דכוונתם אף במינו דמשמע להו האי דקדירה אף במינו וכמבואר בת' הרשב"א הנ"ל, ואף דהתם בע"ז מיירי שלא במינו ולמאי הוצרכו להוכיח למינו, נראה דאפשר דאזלי בשי' ר"ת ור"ש הנ"ל בחתיכה נ"נ וא"כ השכר שנכנס בעכבר נ"נ והוי מינו להצריך ק"א כתרומה להכי הוצרכו להוכיח דאף במינו בלח ל"ב ק"א ולהכי הוכיחו מקדירה דמיירי אף במינו וכמבואר בת' הרשב"א הנ"ל ולא מצו להביא ממשנה דגריסין דמשם אינו מוכח רק לאינו מינו ואף דשם נמי יש להקשות דהא טעם העדשים נכנס בגריסין ונ"ל ושוב הוי מין במינו עם העדשים ואפ"ה אין להוכיח מזה דבלח אף במינו בטל משום דאפשר לדחות דהמשנה אתיא כת"ק (דדף ק"ח) דל"ל חנ"נ וכנ"ל ולהכי הוכיחו מהאי דקדירה דסתמא קתני דמשמע אף במינו וכנ"ל. עכ"פ מדברי הרשב"א הנ"ל מבואר כפי מה שביארתי בשי' רש"י דתרתי בעינן ממשו ומינו, אמנם יען כי לא מצאתי שי' זו מבוארת בשום אחד מהראשונים הנני חוכך דדלמא כוונת הרשב"א בת' לב' שיטות שהביא בחי' בחולין (דף צ"ז) הנ"ל לשי' התוס' דמחלקי בין בלע ובין ממש ולשי' הרמב"ן דמחלק בין מינו ואינו מינו לכל שי' כדאית לי' וזהו כוונתו דהקילו בה במקומות שלא להחמיר עלי' כ"כ וכגון קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ונו"ט היינו ס' זהו לשי' התוס' שהביא הרשב"א בחי' הנ"ל דלא מחלקי בין מינו לאינו מינו רק בין בלע ובין ממש, וכן [לאידך שי' שהביא הרשב"א בחי' הנ"ל שהיא שי' הרמב"ן] הקילו בה בשאינו מינו וכוונתו לב' שיטות נפרדות ומאן דאית לי' קולא ראשונה לא סבר לה לשני' ושני' לא סבר לה לראשונה רק דעכ"פ לכל שי' כדאית לי' מצינו שהקילו בה, ואף דהלשון קצת דחוק בת' הרשב"א לפ"ז מ"מ אני חוכך לומר כן לפי שלא מצאתי לראשונים לשום א' שיסבור תרווייהו ביחד וגם הרשב"א בחי' לא הביא רק לב' שיטות הנ"ל, אמנם איך שיהי' הביאור בהא דת' הרשב"א עכ"ז בשי' רש"י חולין (דף צ"ט) נראה דשפיר יש מקום למה שביארנו בשיטתו דסובר דבעינן תרווייהו ביחד מינו וממשו. ט) והנה מתוך דברינו הנ"ל נתבאר דיש לנו ד' שיטות לבד שי' הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות) הנ"ל והוא שי' תוס' חולין (דף צ"ט) והרשב"א ורמב"ן דעיקר החילוק רק בין מינו לאינו מינו וג' שיטות בדברי רש"י, א' שי' התוס' חולין (דף צ"ט) דאו מינו או ממשו בעי ק"א, ב', שי' התוס' שהביא הרשב"א בחי' דאין חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין בלע לממשו, והג', הוא, מה שביארתי בדברי רש"י ואולי הוא שי' הרשב"א בת' הנ"ל דמינו וממשו תרווייהו ביחד דוקא בעי ק"א, והנה אף שאין בידינו להכריע עכ"ז לגלות אוזן המעיין נראה לפענ"ד דשי' הרמב"ם הוא השי' המחוורת דלכל השיטות הנ"ל לא אוכל לפרנס סוגיית הש"ס דע"ז (ס"ט א')