אור גדול שד

דהיכא דאיכא ממשו גם באי"מ בעינן ק"א וכל שלשה דיבורי התוס' הנ"ל בב"מ ובע"ז כולהו אזלי בשי' רש"י הנ"ל ויותר נראה דהתוס' הנ"ל אזלי בשי' התוס' שהביא הרשב"א בחידושיו בחולין (צ"ז ב') וז"ל מין בשאינו מינו דהתירא בטעמא כגון קדירה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין מכאן יש להוכיח דתרומה שצריכה ק"א דוקא מין במינו אבל בשאינו מינו בס' וכדמוכח נמי ממתני' דגריסין וכו' אבל בתוס' כתבו כאן דלא החמירו בבלע של תרומה להצריך ק"א ומדבריהם שאפילו במין במינו אי"צ בבלע ק"א וההיא דעדשים וגריסין רש"י ז"ל פרשה בע"א והראשון נראה עיקר עכ"ל, והנראה מדברי הרשב"א דלשי' התוס' שהביא אין שום חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין בלע ובין ממש דהיכא דליכא אלא בלע אף במינו אי"צ ק"א והיכא דאיכא ממשו אף באינו מינו בעי ק"א כן נראה מדברי הרשב"א ממה שהביא פירש"י בהא דעדשין וגריסין על שי' התוס', דאי"ל דלשי' התוס' שהביא בממשו איכא חילוק בין מינו לאינו מינו דא"כ מאי קשי' לי' מההיא דגריסין, ומה דחילקה המשנה דערלה בין מין ומינו למין בשאינו מינו צ"ל לפ"ז דאין החילוק בין מינו לאינו מינו רק משום דמסתמא באינו מינו יש להכיר האיסור ולהסירו דליכא אלא בלע משא"כ במינו דלא מינכר גוף האיסור ונשאר גם ממשו ואורחא דמלתא נקט [ואף דאפשר להכיר ע"י טעימה כיון דשאור ועיסה אין טעמן שוה אפשר כיון דמעורב ומראיהן שוה אין להכיר ע"י טעימה, או אפשר דמיירי דליכא כהן ויתיישב בהכי קו' התוס' שם ד"ה אלא במאי דלמא מיירי דטעמי' כהן ולהנ"ל ע"כ מיירי דליכא כהן, אמנם יותר נראה כמ"ש תחלה הואיל ומעורב וא"א לטעום הכל עי' פלתי (סימן צ"ב ס"ק ז') יעו"ש בפלתי], אבל עיקר החילוק הוא בין בלע ובין ממש והא דעדשים וגריסין מיירי שהסיר הגריסין וברישא דשאור מיירי דלא הסיר השאור ודלא כמ"ש התוס' חולין (דף צ"ט) ד"ה אי"ב. ובאמת שבדברי רש"י חולין (דף צ"ט) מרווח יותר שי' התוס' שהביא הרשב"א הנ"ל דלפמ"ש התוס' חולין (דף צ"ט) בכוונתו דבמין במינו אף דליכא ממשו בעי ק"א והיכא דאיכא ממשו אף באינו מינו בעי ק"א תמיהני מאוד דאיך יפרנסו לשון רש"י שם שכתב וז"ל דכי בעינן א' ומאה היכא דאיסורא בעיני' כגון חטים בחטים או כל דבר שלא נתבשל וכו' ולהבנת התוס' בדעתו האי חילוקא דבין איסורא בעיני' או לא אינו אלא באינו מינו אבל במינו אף דליתא בעיני' בעינן ק"א א"כ איך כתב היכא דאיסורא בעיני' כגון חטים בחטים דהוי מין במינו חטים בשעורים הו"ל למנקט דהוי אינו מינו דבזה בעינן איסורא בעיני' אבל חטים בחטים דהוי מין במינו בזה הא לא בעינן איסורא בעיני' רק אפילו הסיר לגוף האיסור ולא נשאר אלא טעמו בעינן ק"א, והדברים מתמיהים מאוד להבנת התוס' בשיטתו אם לא דנימא דס"ל בכוונת רש"י דרש"י מחשיב למין במינו לעולם איתא לאיסורא בעיני' אף היכא דהסיר גוף האיסור דלא נשאר אלא טעמו כיון דלא נתבטל הטעם במינו וכמ"ש התוס' בע"ז (ס"ו א') בד"ה מכלל הויא איתא לאיסורא בעיני' וא"כ כוונת רש"י חרי גווני איתא לאיסורא בעיני' כגון חטים בחטים דהוי מין במינו אף היכא דהסיר גוף האיסור או כל דבר שלא נתבשל אף באינו מינו כיון דאיכא הממש איתא לאיסורא בעיני' והדברים דחוקים מאוד וצע"ג לשי' התוס' בחולין, אבל לשי' התוס' שהביא הרשב"א הנ"ל מרווח מאוד דאין שום חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין בלע ובין ממש דהיכא דאיתא לאיסורא בעיני' לעולם בעינן ק"א אף באינו מינו ובליתא לאיסורא בעיני' דליכא רק בלע לעולם לא בעינן ק"א אף במין במינו והמשנה דמחלק בין מינו לאינו מינו אורחא דמלתא נקט דבמינו אין להכיר גוף האיסור להסירו ואיכא ממשו ואיסורא בעיני' משא"כ באינו מינו דאפשר להכיר האיסור ולהסירו וליכא ממשו ואיסורא בעיני' רק בלע, [וכענין זה נ"ל הביאור בדברי הטור יו"ד (סי' ק"ב) בדין דשיל"מ בשם ר"ת דהא דדשיל"מ אינו בטל דוקא כשנתערב במינו אבל שלא במינו טעמו בטל בס' עכ"ל ובטור או"ח (סי' תקי"ג) לא חילק בין מינו לאינו מינו רק בין טעמו לממשו, ובאמת נראה דר"ת לא חילק כלל בין מינו לאינו מינו בדשיל"מ כמבואר בחמים דעים (סי' ק"ט) בשם ר"ת בס' הישר וגוף ס' הישר אין בידי לעיין בו ויעו"ש דהקשה על טבל דבטל שלא במינו הא הוי דשיל"מ ותי' דמיירי בגוונא דאיל"מ, ושוב הקשה על חמץ בפסח דלשיטתו וכן לרי"ו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם והא הוי דשיל"מ ותי' משום דמחוי ואין בו ממשו, אלמא דגם במינו טעמו בטל לר"ת וממשו גם באינו מינו לא בטל וכמ"ש שם בטבל, ובמים ומלח בעיסה כתב ג"כ דהוי כממשו, ומ"ש הטור לחלק בין מינו לאינו מינו ע"כ כוונתו כין ממשו לטעמו רק משום דממשו יש להכיר ולהסיר ולא משכחת לה שלא במינו רק במינו ובשלא במינו מסתמא מסיר הממש או דנמחה דליכא רק טעמו ואורחא דמלתא נקט ומש"ה בטור או"ח לא הזכיר חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין טעמו לממשו דזהו עיקר החילוק לר"ת והוא ממש כמו שביארתי המשנה דתרומה לשי' התוס', כן נראה לי מוכרח ביאור דברי הטור יו"ד הנ"ל להמעיין היטב בתמים דעים הנ"ל דשם מבוארין דברי ר"ת וכנ"ל והש"ך (סי' ק"ג ס"ק ט') לא הבין כן לפי שלא ראה מקור הדברים של ר"ת הנ"ל, וברוקח באו אותם הדברים בקוצר איננו מובן וכוונתו לדברי התמים דעים הנ"ל יעושה"ט ברוקח (סי' תנ"ג) ובתמים דעים (סי' ק"ט), ובזה נראה דיתיישב ג"כ לשי' ר"ת דס"ל דדשיל"מ אף באינו מינו לא בטל מהירו' שהביאו הראשונים דמבואר להדיא דדוקא במינו לא בטל אבל באינו מינו בטל, ולפי הנ"ל נראה דר"ת הוכיח דאף שלא במינו לא בטל מביצה (דף ל"ח) מהא דמים ומלח דקאמר דלא בטל משום דשיל"מ, והירו' דמחלק בין מינו לאינו מינו יש לומר דעיקר החילוק בין בלע לממשו או בין לנימוח לממשו, ואורחא דמלתא נקט הירו' כעין דפירשו התוס' שהביא הרשב"א חולין (דף צ"ז) מתני' דערלה האי דמחלק בתרומה וכנ"ל], ואשה"ט דברי רש"י דכתב היכא דאיתא לאיסורא בעיני' כגון חטים בחטים דאף במינו בעינן ממשו דוקא, ודברי רש"י במקומו מוכיחין כשי' התוס' שהביא הרשב"א והבנת התוס' חולין בשי' רש"י צע"ג. עוד הי' נראה לי להביא ראי' מרש"י דסובר כשי' התוס' שהביא הרשב"א דלא כפי שהבינו התוס' חולין הנ"ל בשיטתו, דהנה בחולין (צ"ז ב') דקאמר מין בשאינו מינו דהתירא בטעמא פירש"י כגון תרומה וחולין, ובהא דקאמר מין במינו דליכא למיקם אטעמא פי' רש"י בין דהתירא בין דאיסורא, והנה משמע ודאי דהתירא דכתב רש"י היינו תרומה בחולין כדפירש"י לעיל דהתירא היינו תרומה דדוחק גדול לומר דהכא מיירי בהתירא בע"א כגון נדר ונזיר וכיוצא דלא הו"ל לרש"י למסתם ע"כ נראה פשוט דכוונתו בדהתירא כגוונא דפי' לעיל דהיינו תרומה וא"כ תמוה דהא במינו בעינן ק"א ולא סגי בס', והמעתיק פירש"י להלכות הרי"ף הרגיש בזה והוסיף בלשון רש"י בין דהתירא בין דאיסורא לבד תרומה שעולה בק"א, ולפ"ז ע"כ דהתירא היינו בענין אחר אמנם כבר כתבתי דמפירש"י שלפנינו על הגמ' נראה בודאי שכיון להתירא כגווגא דפי' לעיל מינה דהיינו תרומה וא"כ קשיא כנ"ל, אמנם לשי' התוס' שהביא הרשב"א אשה"ט דהוא ממש כגוונא דפי' לעיל דהיינו בבלע דבכל ענין סגי בס' דגם לעיל מינה באינו מינו דצייר בתרומה היינו ג"כ בבלע דוקא וכמ"ש התוס' שהביא הרשב"א ובזה אפילו במינו לא בעינן ק"א ואשה"ט. אמנם יש לדחות ראי' זו עפ"י מ"ש התוס' ד"ה אמר רבא חולין (דף צ"ז) ליישב לשי' רש"י דסובר דרבא ס"ל מין במינו במשהו דקשיא לפ"ז האי דקאמר רבא הכא מין במינו דליכא למיקם אטעמא בס' וכתבו בשם רבינו אפרים ליישב דהכא מיירי בטעמם שוה ואין שמם שוה דלענין ביטול אית לי' דינא דמין בשאינו מינו לרבא דאזיל בתר שמא וליכא למיקם אטעמא מאחר דטעמם שוה וא"כ כיון דאיסורא ע"כ מיירי בכה"ג שוב ממילא גם בדהתירא בכה"ג בטל בס' דבדברים שהם למעלה מס' אזלינן בתר שמא וכמ"ש הש"ך (סי' צ"ח) וא"ש גם להבנת התוס' חולין (דף צ"ט) הנ"ל, עכ"פ נתבאר משי' התוס' שהביא הרשב"א דאין שום חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין בלע וממש דלפ"ז א"ש מאוד כל שלשה דיבורי התוס' הנ"ל דב"מ ודע"ז דלא הזכירו שום חילוק בין מינו לאינו מינו דאין שום חילוק רק בין בלע ובין ממש, ובע"ז כינו לבלע לח ולממשו יבש וכנ"ל ואשה"ט, ומצאתי להפמ"ג בשער התערובות (ח"ב פ"א) שהרגיש בקו' רע"א זצ"ל הנ"ל על התוס' דב"מ (דף נ"ג) הנ"ל, וכתב על זה ודוחק גדול