אור גדול שג

וכו' והא שאור ועיסה אינן שוין לא בשמא ולא בטעמא ואמאי הוי מב"מ וקשי' בין לאביי בין לרבא יעו"ש, ועפ"י הנ"ל לק"מ דלענין תרומה להצריך ק"א אין המין תלוי לא בשמא ולא בטעמא רק ביכול להפריש מזע"ז וכיון דתרווייהו חטים ויכול להפריש מזע"ז אף דזה שאור וזה עיסה ואינן שוין לא בשמא ולא בטעמא עכ"ז הוי מב"מ. ומה נעים בזה ליישב דברי המרדכי שכ' דשאור ועיסה הוי מין בשאינו מינו ותמה ע"ז הפר"ח ועשאו לטועה בדבר משנה ממתני' דערלה הנ"ל דמבואר להדיא דשאור ועיסה הוי מב"מ, אמנם עפ"י הנ"ל אשה"ט דלענין כל האיסורין שפיר כתב המרדכי דשאור ועיסה הוי מבשאי"מ דהא אינן שוין בין בשמא בין בטעמא וכקו' הרמב"ן הנ"ל, ורק לענין תרומה שאני דתלוי ביכול להפריש מזה על זה וכנ"ל, [וחוץ לדרכינו אפשר ליישב עפ"י מה שיבואר (באות שאח"ז) שי' התוס' שהובא בחי' הרשב"א חולין (צ"ז ב') דאין חילוק כלל בתרומה בין מינו ואינו מינו רק בין בלע ובין ממש ואורחא דמלתא קתני דבמינו א"א להכיר משא"כ באינו מינו דאפשר להכיר ולהסיר יעו"ש, וא"כ א"ש דכיון דהוי חטים בחטים וא"א להכיר ולהסיר מקרי מין במינו, וביותר לאשר יבואר (באות שאח"ז) דשי' רשב"ם שהובא בתוס' ע"ז (ס"ו א') קאי ג"כ בהאי שיטה ודברי המרדכי הם ג"כ מדברי רבינו שמואל וכמו שהובא בחמים דעים (סי' קמ"ו), במרדכי דע"ז פ' השוכר (סי' תתנ"ד) כ' לשון ר"ת, ונמחק ר"ת והוגה לשון רי"ף וז"א דנצרך להגי' לשון רבינו שמואל כמבואר בתמים דעים הנ"ל, וא"ש דאזיל לשיטתו.] וגם עפ"ז יתיישב קו' הראשונים בע"ז (ע"ג ב') בהא דאמרי' דטבל אוסר בכ"ש מטעם כהתירו כך איסורו ובנדרים איתא דטבל אינו בטל מטעם דשיל"מ והקשו הראשונים דמה צריך ב' טעמים לטבל, ועפ"י הנ"ל נוכל ליישב בטוב טעם דלתרי גווני מב"מ נצרך ב' הטעמים ולא ראי זה כראי זה, דהנה לטעמא דכהתירו כך איסורו תליא באם יוכל להפריש מזע"ז הוי מב"מ כגון שאור ועיסה אף דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא עכ"ז אם שניהם של מין אחד כגון מחטים או משעורים כיון דיוכל להפריש מזה על זה הוי מב"מ לענין זה לאסור בכ"ש וכן חמרא עתיקא בענבי כיון דיכול לתרום מזע"ז כדאיתא פ"ק דתרומות הוי מב"מ אף דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא וכן ביין וחומץ למ"ד דהן מין א', וחמירי דחיטי וחמירי דשערי וכן חלא דחמרא וחלא דשיכרא אף דשוו בשמא מ"מ כיון דהם ב' מינים וא"י להפריש מזע"ז הוי מין בשאי"מ לענין זה, וכן אף דשוו בטעמא ובשמא עכ"ז אם הם ב' מינין לענין הפרשה הוי מבשאי"מ לטעם זה משא"כ לטעם דשיל"מ הוי כמו בכ"מ מב"מ מאי דשוו בשמא או בטעמא לכל חד כדאית לי' וחמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלא דשיכרא הוי מב"מ אף שא"י להפריש מזע"ז ושאור ועיסה ויין וענבים וכן יין וחומץ הוי מין בשאי"מ כיון דלא שוו בשמא ובטעמא אף דיכול להפריש מזע"ז וא"כ אשה"ט דצריכי לב' הטעמים לתרי גווני מב"מ דלשאור ועיסה ויין וענבים ויין וחומץ וכיוצא באלו בדברים שיכול להפריש מזע"ז ואינן שוין בשמא ובטעמא למב"מ כזה נצרך הטעם כהתירו כך איסורו, ולדברים השוים בשמא ובטעמא וא"י להפריש מזע"ז למב"מ כזה נצרך הטעם דדשיל"מ ואשה"ט והדברים נחמדים. מכל הנ"ל הראינו פנים דאף לשי' שאר הפוסקים יש מקום לומר בתרומה דשיעורו למעלה מס' עכ"ז לא אזלינן בתר שמא וכן נראה דעת ס' התרומה והטוש"ע (סי' שכ"ג) עכ"ז יש לו תנא דמסייע להש"ך בס' האשכול הנ"ל וכן נראה מהרמב"ן ור"ן דהקשו ממשנה דערלה בשאור של חטים לעיסת חטים דאמאי הוי מב"מ משמע ג"כ דס"ל דאזלינן בזה בתר שמא וטעמא, [אמנם יש לדחות דאפשר דס"ל דמחמץ ליכא אלא במינו כדעת הרמב"ם שכתבו האחרונים בדעתו דלא כהפר"ח רק דדוקא במינו ובזה דאוסר בכ"ש ואיננו מקרא דאת מקדשו ממנו שפיר יש למיזל בה בתר שמא וטעמא והתי' שכתבתי לעיל לא יצדק רק לדעת הפר"ח (סי' צ"ח ס"ק ז') דמחמץ שייך אף שלב"מ וא"כ ל"ש קו' הרמב"ן רק על מה דבעינן ק"א באי"ב כדי לחמץ ופ"ז שפיר יצדק תי' הנ"ל,] אמנם לשי' הרמב"ם דק' ור' הם במקום ס' בשאר איסורין א"כ פשיטא דאין מקום כלל לדברי הש"ך רק דאף בהו אזלינן בתר טעמא. ואין להקשות לפ"ז על שי' הרמב"ם מגמ' דע"ז (דף ס"ו) דפריך לרבא ממתני' דתבלין במס' ערלה דמינה מוכח דלענין ערלה ג"כ אזלינן בתר שמא וכ"כ הפר"ח (סי' צ"ח ס"ק ז') וז"ל והנה לענין תרומה וערלה אזלינן בתר שמא כדמוכח בהדי' בש"ס למאי דקמותיב ממתני' דערלה וכמ"ש הש"ך גופי' עכ"ל א"כ איך יתפרש הסוגיא לשי' הרמב"ם הנ"ל ז"א דבלא"ה קשי' על זו הסוגי' כיון דמיירי דיש בו כדי ליתן טעם וכבר נתקשו בזה הבית מאיר והכו"פ והחוו"ד (סי' צ"ח) וע"כ כמ"ש הכו"פ דלענין צירוף האיסורין סובר דתלי' אם הם חד מין ולפ"ז יתיישב נמי לשי' הרמב"ם הנ"ל. ו) ועפ"י שי' הרמב"ם הנ"ל נוכל ליישב ג"כ דברי התוס' ע"ז (ס"ו א') ד"ה תבלין שהביאו פי' רשב"ם על הא דתני תבלין ב' וג' שמות והן מין אחד או מין ג' אסורין ומצטרפין דאסורין ומצטרפין תרי מילי נינהו דאסורין היינו העיסה או הקדירה בנו"ט ומצטרפין היינו אף בדבר יבש בלא נתינת טעם דבעינן מאתים כנגד כולן, ותמה ע"ז הבי"מ (סי' צ"ח) דהא אין חילוק כלל בין לח ליבש רק בין מינו לאי"מ וכל מקום דבלח בעינן טעם סגי ביבש בס' וכל היכא דביבש בעינן מאתים גם. בלח בעינן מאתים אף דליכא טעמא דאין שום חילוק בין לח ליבש רק בין מינו לאי"מ, אמנם עפ"י הנ"ל אפשר דהרשב"ם סובר כשי' הרמב"ם הנ"ל דאין שום חילוק בין מינו לאי"מ רק בין אפשר למיקם אטעמא לא"א למיקם אטעמא וא"כ בלח דאפשר למיקם אוסר בנתינת טעם וביבש דליכא נתינת טעם וגם ע"כ דא"א למיקם אטעמא [דאי אפשר ליכא תערובות כלל דאפשר להכיר האיסור וע"כ בגווני דא"א,] אוסר עד מאתים דהוא השיעור לבטל הטעם היכא דא"א להבחין, והוא כפי' הרע"ב פ"ב דערלה ופ"ד דמעילה וכפי שנתבאר בסו' שלמעלה ליישב קו' הגרי"ב יעו"ש (אות ג'), אמנם אף שדברי התוס' הנ"ל שפיר יש ליישב עפ"י שי' הרמב"ם וכנ"ל אבל עדיין לא יעלה ארוכה לדברי התוס' ע"ז (ס"ט א') גבי עכברא בשכרא ד"ה סבר לשעורי בק"א, דהקשו נהי דסבר דכתרומה נינהו מ"מ כשהוא בקדירה בדבר לח בטלה בס' כדאמרינן פ' גיה"נ קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנו"ט ותירצו דס"ל כיון שטעמו חזק בשכר יש לדמותו לתרומה לדבר יבש עכ"ל והתם ג"כ יש לתמוה כקו' הבית מאיר הנ"ל דהא לא מצינו שום חילוק בין לח ליבש ושם לא יתיישב עפ"י שי' הרמב"ם הנ"ל דהא שם אין למיקם אטעמא וכמ"ש התוס' ד"ה אמר רבא וא"כ שוב אין שום חילוק בין לח ליבש אף לשי' הרמב"ם ומצאתי להמקור מים חיים להרב הגאון הצדיק האבד"ק בריסק זצ"ל שתמה בזה והניח בצ"ע וכתב שצריך נגר להולמם יעו"ש ביו"ד (סי' ק"ח). ע"כ בכדי ליישב דבריהם בחדא מחתא נראה דאזלי בשי' רש"י שכתבו התוס' בשיטתו חולין (דף ל"ט) ד"ה אי"ב בנו"ט דהיכא דאיכא ממשות האיסור לעולם בעינן ק"א באי"מ והנה הממש שאוסר לעולם הוי כתערובת יבש דהלח איננו פועל רק על הטעם אבל הממש הוי כתערובת יבש, וא"כ י"ל דלח קרוי היכא דליכא ממשו ויבש קרוי היכא דאיכא ממשו וא"כ התם עכברא בשכרא דהוי אי"מ וגם הסירו גוף העכברא דליכא אלא טעמו הקשו שפיר דהא גם בתרומה בלח [היינו היכא דליכא ממשו] סגי בס' ותירצו כיון שטעמו חזק יש לדמותו לתרומה לדבר יבש היינו היכא דאיכא ממשו דנצרך לבטל הממש דהוי כתערובת יבש דלענין הממש אינו שייך לחלק בין לח ליבש דלעולם הוי כתערובות יבש, וכן בתוס' (דף ס"ו) הנ"ל דאסורין העיסה או הקדירה בנתינת טעם היינו היכא דהסיר הממש דליכא רק טעמו או אף בלא הסיר רק נימוחו בקדירה אפשר ג"כ דס"ל דמקרי טעמו ולא ממשו וכמ"ש הב"י יו"ד (סי' צ"ח) בשי' רש"י ויעוי' בפר"ח או"ח (סי' תמ"ב), ומצטרפין בדבר יבש היינו היכא דאיכא ממשו ונתערב הממש כתערובת יבש וכנ"ל וזה נראה ג"כ דפת התוס' ב"מ (נ"ג א') ד"ה ועולה בא' ומאה דכתבו דאינו אלא מדרבנן דמה"ת בטל ברוב ביבש ובלח בס' ובהגהות רע"א זצ"ל תמה ע"ז דמדכתב בלח בס' מכלל דמיירי באי"מ א"כ גם מדרבנן די בזה ולק"מ דאזלי בשי' רש"י הנ"ל