אור גדול שב

שנתבאר לעיל בראיות ברורות ועצומות, ואין לתמוה על הראב"ד לפמ"ש דא"כ למה שתק לי' בהל' מאכ"א ולמה קבע עיקר השגתו בפי"ג דתרומות דאין ההשגה על עיקר הדין רק על הטעם דיותר הי"ל לקבוע השגתו בהל' מאכ"א על עיקר הדין ז"א קו' כלל דכן דרך הראשונים למורגל בדבריהם דבאין במחתרת להשיג בקוצר וברמז וסומכין על המבין וכמ"ש המלחמות על הרז"ה בכמ"ד ומהם בשבת בענינא דחנוכה דאסור להשתמש לאורה ובפסחים בס"פ מקום שנהגו, ובראב"ד גופי' מצינו בכמ"ד דמשיג במאוחר על הקודם בקוצר וברמז ובמקומו שתק לי' וגדולה מזו מצינו בהראב"ד ספ"ו מהל' קרבן פסח דסיים בדבריו ונזיר עד שלא גילח נמי סותר וכו' ודבריו אלו הם רמז השגה על מ"ש הרמב"ם פ"ו מנזירות הי"ז ולא הזכיר כלל דברי הרמב"ם דהל' נזירות וגם במקומו שתק לי', וכ"ש הכא דכל עיקר חילו דהראב"ד להשיג הוא מדין התוספתא שהובא ברמב"ם פי"ג דתרומות להכי שפיר קבע עיקר השגתו בפי"ג דתרומות במקום עיקר הוכחתו דמשם חפר אוכל להשיג על הטעם ועל הדינים דהל' מאכ"א הנ"ל. וגם אין לתמוה על מ"ש (באות הקודם ובאות ב') דשי' הראב"ד שהובא בריטב"א ע"ז דהוא כשי' הרמב"ם ממש, דהא בפי"ג דתרומות השיג עליו דז"א כלום דהא אף זולת דברינו הנ"ל חזינן בהדיא דסתרי אהדדי דהא הריטב"א כתב בשמו דגם באי"מ בעי ק"א ובהשגתו כ' דאינן שוין בשיעוריהן, וגם הריטב"א כ' בשמו דבעי ק"א והטור כ' משמו (ביו"ד סי' קל"ד) דסגי בו' חלקים מים, וכאן בההשגה משמע דהשיעור ס' כשאר נו"ט, אמנם ידוע דג' ראב"ד היו כידוע וא"כ אפשר דמ"ד הא לא אמר הא, ויעוי' בתוספות חדשים במשניות מס' ע"ז דהא דכתבו דסגי בו' חלקים אינו הראב"ד סתמא אלא הרב אב"ד וכ"ה באמת בס' האשכול שיצא לאור מהרב אב"ד בהל' יי"נ (סי' ס"ב עמוד 157) וגם יעוי' ברשב"א בתוהביה"א בדיני יי"נ (בית ה' שער ד') דהראב"ד בעצמו חזר בו בזה וא"כ אפשר דבענין ביטול תרומה באי"מ נמי חזר בו, וכל הדברים הנ"ל ברורים ונכונים בעזהשי"ת. ו) ולפי מה שנתבאר בשי' הרמב"ם דהשיעור דתרומה דבעינן ק"א הוא ג"כ משום נותן טעם דטעם דתרומה שיעורו בק"א כמו דשיעורו בכל האיסורין בששים א"כ לפ"ז נראה בהא דכתב הש"ך (סי' צ"ח ס"ק ו') דלענין מין במינו אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא ודלא כהרמ"א שם והא דרבא בע"ז (דף ס"ו) אזיל בתר שמא הוא דוקא בדברים האוסרים במשהו אבל לדידן לענין שיעור ששים דהוא משום טעמא משום דשכנגדו באינו מינו נותן טעם אזלינן בתר טעמא, ותורת אמת היתה בפי הש"ך בזה שעתה שזכינו שיצא לאור ס' האשכול מהרב אב"ד נמצא כתוב שם בהל' יי"נ (סי' ס"א) ככל דברי הש"ך בזה יעו"ש (עמוד 155) והנה הש"ך והאשכול כתבו עוד דה"ה בתרומה וערלה וכלאי הכרם דהשיעור יותר מששים אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא, נראה פשוט דז"א לשי' הרמב"ם דגם השיעור ק' ור' דתרומה וערלה וכה"כ הוא משום טעמא א"כ כל שאפשר להבחין הטעם הוי אי"מ וסגי אף בפחות מק' וכשאין לעמוד על הטעם קרוי מינו וצריך ק"א דלשי' הרמב"ם אין שום נ"מ בין מינו לאי"מ רק בין אפשר לעמוד על הטעם או לא וזהו החילוק דבין מינו לאי"מ א"כ ממילא כל שאפשר להבחין קרוי אי"מ וכל שא"א להבחין קרוי מינו ולא שייכים דברי הש"ך רק לשאר הפוסקים דאין הטעם דק' משום טעם ובאי"מ אף כשאי אפשר לעמוד על הטעם סגי בס' ובמינו גזירת חכמים הוא דליבעי' ק' דלדידהו שפיר שייכים דברי הש"ך כיון דאין הטעם משום דשכנגדו באינו מינו יהיב טעמא שוב ממילא הוי כדברים האוסרים במשהו דאזלינן בתר שמא, משא"כ לשיטת הרמב"ם לא שייך זה וכנ"ל. ומרווחנא בזה ליישב קו' המנחת יעקב (כלל ע"ד ס"ק ג') שהקשה על הש"ך מלשון הרמב"ם (פט"ו ממאכ"א ה"ו) דמשמע דאף בהני דשיעורן יותר מס' כגון תרומה וערלה וכה"כ ג"כ תלוי בטעם ולא בשמא וראייתו ברורה מדכתב מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בס' או בק' או בר' א"כ מבואר דהא דבעינן ק' ור' הוא במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם. [והפמ"ג (סי' צ"ח ס"ק ו') בשפתי דעת דחה דבריו וכפי הנראה לא עמד על כוונתו דסבר דראייתו הוא מהא דסיים חוץ מטבל ויי"נ ולא עיין היטב דקו' היא על תרומה וערלה וכה"כ]. אמנם לפי הנ"ל אשה"ט דלשי' הרמב"ם אין שייכות כלל לדברי הש"ך והש"ך לא קאמר רק לשאר הפוסקים וכנ"ל משא"כ להרמב"ם דלשיטתו אין שום חילוק בין מינו לאינו מינו רק בין אפשר לעמוד על הטעם אי לא, דק' ור' דהכא לדידי' הוא במקום ס' של כל האיסורין וכמו דלענין ס' בכל האיסורין החילוק בין מינו לאינו מינו תלוי אם אפשר להבחין בטעם וכמו שכתב הש"ך בעצמו ה"נ לדידי' בק' ור'. הן אמת דנראה דאף לשיטת שאר הפוסקים דאינם סוברים כהרמב"ם בשיעורא דק"א דלדידהו דוקא במינו אבל שלא במינו סגי בס' אף היכא דאי אפשר למיקם אטעמא, רק במינו הוא מגזירת חכמים דהחמירו במינו כעין שהחמירו בדברים האוסרים במשהו כגון טבל ויי"נ ודשיל"מ דהחמירו במינו דוקא, אפ"ה אינם מוכרחים דברי הש"ך לענין תרומה וערלה וכה"כ למיזל בהו בתר שמא, דכיון שכתבו התוס' חולין (דף צ"ט) ד"ה אי"ב בנו"ט דהטעם דהחמירו במינו הוא משום דאסמכוהו אקרא דאת מקדשו ממנו דהמורם ממנו שנפל לתוכו הוא מקדשו וזה במינו כתיב להכי החמירו במינו דוקא, א"כ יש לומר דזה תליא אי יכולין להפריש מזה על זה הוי מינו לענין זה וכשא"י להפריש מזה על זה הוי שלא במינו לענין זה, וכמו דמצינו חילוקים בענין מין במינו דכולהו מב"מ דגמ' לאו בחד גוונא נינהו דלענין האיסורים שאינם אוסרים רק עד ס' אזלינן בתר טעמא דכששוין בטעמא ולא בשמא מקרי מב"מ וכששוין בשמא ולא בטעמא מקרי מין בשאי"מ ובדברים האוסרים במשהו הוי להיפך דכששוין בשמא ולא בטעמא מקרי מב"מ וכששוין בטעמא ולא בשמא מקרי מין בשאי"מ. וכעין זה מצינו עוד חילוקים להרשב"א (בת' ח"א סי' רפ"ד) דסובר דסוגיא דמנחות (דף כ"ג) דבעינן להבטל שיוכל להיות כמו המבטל או להמבטל שיוכל להיות כמו הבטל לכל חד כדאית לי' דכ"ז אינו אלא לענין טומאה ולא לענין איסור ודלא כהתוס' מנחות (כ"ב ב') וזבחים (דף ע"ג) ד"ה ר' יהודא א"כ לענין איסור הוי מב"מ אף שאינם יכולים להיות זה כזה ולענין טומאה כל שאינם יכולים להיות זה כזה מתקרי מין בשאי"מ וכולהו לאו בחד גוונא נינהו ה"נ אפשר לענין תרומה תלי' אי יכולים להפריש מזע"ז אף דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא הוי מב"מ וכשא"י להפריש מזע"ז אף דשוו בשמא ובטעמא עכ"ז מתקרי שלב"מ, משום דאת מקדשו ממנו דקאי על מינו לא קאי רק היכא דיכול להפריש מזע"ז אבל כשא"י להפריש מזע"ז אף דשוו בשמא ובטעמא עכ"ז לא קאי הקרא ע"ז כמו דלא קאי על שלב"מ. ומרווחנא בזה ליישב מה שהניח בתימא המנחת יעקב (כלל ע"ד ס"ק ג') על סה"ת (בהל' חלה) וכן פסקו בטוש"ע (סי' שכ"ג) בחלה אם נתערבה בככרות אחרות במינו דהיינו חטים בחטים בעינן ק"א ושלב"מ דהיינו חטים בשעורים בטל בס' ותמה המנחת יעקב כיון דשיעורן למעלה מס' א"כ שוב אזלינן בתר שמא ותרווייהו חד שמא נינהו דתרווייהו ככרות מקרי וכמו דאמר בגמ' דע"ז (דף ס"ו) בחמירא דחיטי וחמירא דשערי וא"כ אפילו חטים בשעורים נמי ניבעי ק"א, והניח בצ"ע והיא באמת קו' עצומה דאין ליישב עפ"י שי' הרמב"ם הנ"ל דהטעם דק"א הוא משום טעמא כמו בכל האיסורין שיעור ס' וא"כ גם בזה אזלינן בתר טעמא דז"א כלום דא"כ פשיטא דניבעי ק"א אף שלב"מ כיון דלא מצינן למיקם אטעמא, אמנם לפי הנ"ל אשה"ט דלעולם השיעור דק"א הוא מגזירת חכמים וכשי' התוס' ולהכי שלב"מ לא בעי ק"א וסגי בס', ואפ"ה לא אזלינן בתר שמא כיון דא"א להפריש מזע"ז וכנ"ל. ועפ"ז יתיישב נמי קו' הרמב"ן שהובא בר"ן בע"ו שם ממשנה ו' פ"ב בערלה למה אמרו כל והמתבל והמדמע להחמיר מב"מ כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חטים