אור גדול שא

דעת הראב"ד להדיא דגם באינו מינו צריך להרים, ואפשר דגם זה תליא בהא דהא דהרמה תניא אצל ק"א, ואי גם באינו מינו בעי ק"א א"כ הא דק"א קאי גם על אינו מינו וה"נ האי דהרמה משא"כ אי לא בעי ק"א לא מצינן בשום דוכתא דליבעי הרמה אי בעינן ק"א, ויעוי' בתמים דעים (סי' ח') דגדול א' שאל להראב"ד אי גם באינו מינו צריך הרמה ות' הראב"ד לא נמצא ע"ז, אמנם לפי מה דנתבאר בקונטרס דריחא מלתא, ע"כ הראב"ד בהאי ת' איננו סובר דליבעי ק"א באינו מינו וכשי' הרמב"ם כאשר נתבאר שם דסובר דק"א הוא למעלה מכדי נתינת טעם, ולפ"ז ע"כ הא דצייר הירו' דנפל התרומה תחלה הוא לאו דוקא או דשאלתו הי' אף דנפל התרומה תחלה, ופשיטתו הי' מיי"נ אליבא דרי"ו דאף בנפל התרומה לבסוף מותר, אמנם ק"ל דקצת נראה מהירו' (דפ"ב דערלה ה"ו ופ"ה דע"ז הל' י"א) דסובר להלכה דנפל איסור בסוף אסור, וע"כ דהכא דוקא בנפל תחלה והראי' מיי"נ ג"כ מנפל ההיתר בסוף וקשיא להראב"ד לפ"ז מאי ראי' מיי"נ דלמא תרומה שאני דצריך להרים, וצ"ע. ח) ועפ"י כל הנ"ל יפתחו לנו שערי אורה להבין עומק כוונת השגת הראב"ד (בפי"ג דתרומות ה"ט) הנ"ל על הא שכתב הרמב"ם הדין דהתוספתא דלוג מים שנפל לצ"ט לוגין יין ואח"כ נפל לתוך הכל לוג יין של תרומה נדמע הכל שאין המים מעלה את היין כתב ע"ז הראב"ד א"א הפירוש שהוא מפרש לטעם התוספתא טעות הוא בידו שהרי דבר ידוע שמים מבטלין את היין אם אין בהם בנותן טעם אלא לפי שהמים נפלו לתוך היין ואין בהם כדי לבטל התרומה בטעם אעפ"י שיש שם ק' חולין אין מצטרפין לפי שהם ב' שיעורין שהמים ביין (ט"ס וצ"ל שהיין במים] בנו"ט ויין במים [ג"כ ט"ס וצ"ל ויין ביין] שיעורו בק' וכיון שאין שיעוריהן שוין לביטול התרומה אין מצטרפין וכן הדין אפילו לוג יין של תרומה שנפל לנ' מים ונ' יין אם אין בנ' מים כדי לבטל טעם הלוג של תרומה אין מצטרפין לק' עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ וי"ל שבמה שכתב הרמב"ם שאין המים מעלה את היין אפ"ל שנתכוין למה שפי' הראב"ד בתוספתא, והמחא"פ בהגהותיו לרמב"ם ציין על דברי הכ"מ עיין בפט"ו דין י"ז, הנה כפי הנראה מדברי הכ"מ והמחא"פ הנ"ל שהבינו השגת הראב"ד על הרמב"ם הוא משום דהבין הראב"ד בדברי הרמב"ם דסובר דבשום ענין אין מים מעלין ליין של תרומה אף אם יש בהם כדי לבטל את הטעם וע"ז השיג הראב"ד דאם יש בהם לבטל הטעם מעלין רק משום דהכא אין בהם לחוד כדי לבטל הטעם רק בצירוף היין אין מצטרפין ומש"ה כתב הכ"מ די"ל דגם הרמב"ם כיון לזה דאין מצטרפין והמחא"פ הביא סיוע לזה מפט"ו דין י"ז דמבואר שם כן להדיא, ולפ"ז באמת יש לתמוה הרבה על הראב"ד דלמאי השיג ותלה בוקי סריקא בהרמב"ם דמלבד דבפשיטות יש לפרש דברי הרמב"ם דפי"ג כדעתו וכמ"ש הכ"מ אף גם הא מוכרח הוא וכמבואר להדיא בפט"ו דין י"ז הנ"ל. ועוד נראה דע"כ גם הראב"ד הבין בכוונת הרמב"ם דאין מצטרפין דאי ס"ד דהבין ברמב"ם דבשום ענין אין מים מעלין אף אם יש בהם לחוד לבטל הטעם א"כ למאי סתם וכתב בהשגתו שהרי דבר ידוע שהמים מבטלין את היין אם אין בהם בנו"ט ולא הביא שום ראי' לזה, ואיך הוא ידוע אם הרמב"ם אינו סובר כן והי' לו להביא ראי' מהמשנה דסוף ע"ז (ע"ג א') דמבואר לענין יי"נ דיין במים בנו"ט או מהגמ' דע"ז (ע"ג ב') מהא דב' כוסות דהוא הדין דהרמב"ם דפט"ו הנ"ל דמבואר לענין תרומה גופי' דיין בטל במים אם אין בהם בנו"ט, ואיך השיג ע"ז בלי שום ראי' רק בידוע, ע"כ מוכרח דגם הראב"ד ידע דהרמב"ם מודה לזה וכוונת הרמב"ם דאין מצטרפין ולא השיג על הרמב"ם רק בטעם התוספתא ומ"ש שהרי דבר ידוע אינו אלא הוכחה וסברא למסתר טעמו של הרמב"ם ולכך לא הוצרך להביא שום הוכחה לזה כי באמת הוא פשוט וידוע לכל בר בי רב וא"כ איננו מובן השגתו כלל דהא הרמב"ם לא כתב שום טעם לזה ואיך שנפרש בטעם התוספתא יתפרש ג"כ בדברי הרמב"ם, ומצאתי להפני משה בירו' (פ"ה דתרומות ה"ג) במראה הפנים ד"ה סאה תרומה שהביא לדברי הראב"ד וכתב דכוונת השגתו דמאי איריא לוג הא אפילו מחצה מים ומחצה יין ג"כ אין מצטרפין וכדסיים יעו"ש, ובמחכת"ה אין צורך להאריך בביטול דבריו כי מבואר הוא לכל מעיין שאין זה כוונת הראב"ד, וגם דאין זה שום השגה דהא הרמב"ם העתיק לשון התוספתא וגם הא מהא דפמ"ו הי"ז הנ"ל מבואר מהרמב"ם גופי' דאף בהרבה מים אין מצטרפין דהתם הוי מים יותר, והשגת הראב"ד איננו מובן כלל לכאורה אמנם לפי כל הנ"ל הדברים מבוארין דהראב"ד ירד שפיר לעומק דעת הרמב"ם דאי אפשר להתפרש כלל בדברי הרמב"ם כמ"ש הראב"ד בטעם התוספתא ושפיר השיג, דלפמ"ש הרמב"ם (פט"ו ממאכ"א הל' ל') דגם באינו מינו באי אפשר לטועמו בעי ק' וגם במינו הא דבעי ק' הוא משום דאי אפשר לטועמו וכמ"ש שם (בהל' ו') א"כ אין שום חילוק בין מינו לאינו מינו דתרווייהו חד שיעורא נינהו, ואי משום דבאינו מינו משכחת לה לפעמים דליסגי בפחות או דניבעי יותר כגון באפשר למיקם אטעמא ובמינו לעולם לא משכחת למיקם אטעמא ולעולם משערינן בק' אין בחילוק זה כדאי למונעם מלהצטרף יחד דהא החילוק זה איתא בכל האיסורין לענין שיעור ס' ואפ"ה מבואר בגמ' דמצטרפין וכמבואר לעיל (אות ב') וראה הרמב"ם כ"ז שהוא כן לדעתו וכתבו מפורש (בפט"ו ממאכ"א הל' כ"ב וכ"ג), וא"כ טעמא דתוספתא אי אפשר להתפרש משום דמינו ואינו מינו אין מצטרפין רק משום דמים ויין שאני וכמו שנתבאר לעיל (אות ג') דאף דשאר מינו ואינו מינו מצטרפין מ"מ מים ויין שאני, וזהו שדקדק הרמב"ם בפי"ג ובפט"ו שאין המים מעלין את היין, המים דוקא דמים שאני, וע"ז השיג הראב"ד דאין שום טעם לזה כיון דדבר ידוע הוא דמים מבטלין את היין אם אין בו בנותן טעם להרמב"ם כשאר אינו מינו א"כ אין שום טעם לחלק בין אינו מינו דמים לשאר אינו מינו אלא ודאי מוכרח מהתוספתא דכל מינו ואינו מינו אין מצטרפין וע"כ הטעם דאין שוין בשיעוריהן דאינו מינו אף באי אפשר לטועמו סגי בס' ובמינו גזירת חכמים הוא להצריך ק' לא משום דאי אפשר לטועמו ודלא כמ"ש הרמב"ם (בפט"ו ממאכ"א ה"ו וה"ל) הנ"ל ולהכי אין מצטרפין וה"ה כל מינו ואינו מינו לטעם זה ודלא כמ"ש הרמב"ם (פט"ו ממאכ"א הל' כ"ג), ומה עמקו מחשבות הראב"ד בדבריו הקצרים והעמוקים ודלא כהכ"מ דחשב לדחותה בנקל, ולבי אומר לי עוד בסיום דברי הראב"ד במ"ש וכן הדין אפילו לוג יין של תרומה שנפל לנ' מים ונ' יין וכו' דאיננו מובן מאי בעי בזה דהא גם להרמב"ם הכי הוא אפילו בהרבה מים וכמבואר מדבריו בפט"ו וכנ"ל, ע"כ נ"ל דט"ס קטן נפל בדברי הראב"ד תיבת מים דכ' הראב"ד אותיות אל"ף יו"ד מ"ם דהיינו אי"מ דהוא ראשי תיבות אינו מינו ונתחלף להמעתיק או להמדפיס בין אל"ף למ"ם דהוא נחלף בקל בין בכתב משיטא בין בכתב רש"י כידוע וסבר דהוא מ"ם יו"ד מ"ם דהיינו מים אבל באמת צ"ל אי"מ ובפרט דבלא"ה דברי הראב"ד כאן משובשים ומוטעים בטעות דמוכחי בין יין למים איזה פעמים וכמו שתקנתי לעיל, א"כ בנקל יש לומר דגם כאן ט"ס קטן מן תיבת מים לתיבת אי"מ דהוא ראשי תיבות אי"מ, וא"כ כוונת הראב"ד להשיג דלהרמב"ם הנ"ל דוקא מים אבל שאר אי"מ כגון שכר ושאר משקין מצטרפין אבל למ"ש מקודם דטעם התוספתא משום דאינן שוין בשיעוריהן נמשך מזה דלאו דוקא מים רק דכן הדין בנ' לוגין אי"מ יהיו מה שיהיו אינן מצטרפין להיין אם אי"ב לחוד כדי לבטל, ושפיר דבריו מקושרים ונמשכים יחד דהסיום נמשך מהקודם ואשה"ט, ואיך שיהי' בסיום דבריו, במ"ש הר"א מקודם הוא ברור ואמת לאמיתו של תורה בס"ד ת"ל ית' וית' כמ"ש בכוונתו דלא כהכ"מ והמחא"פ שרצו להעמיס בכוונת הרמב"ם כטעם הראב"ד דזה א"א כמו