אור גדול ש

שוב בפשוט לק"מ על הא דפט"ו הנ"ל בהא דמזגן דכיון דכל התערובות הא' נתערב בב' שפיר בעינן בב' תערובות כמו בתערובת הא' ואי"צ לחלק בין מינו לאינו מינו דגם במינו בכה"ג אין שום חילוק בין תערובות א' לב' תערובות אמנם באמת אי אפשר, לומר כן דאם נפרש כן בדברי הרמב"ם דפי"ג בהל' ד', יש לתמוה טובא דהוא נגד הסברא דהא אדרבא יותר יש לתלות דהכל תרומה או הכל חולין בדבר שאין בילה מדבר שיש בילה דבודאי נבלל לפי החשבון וא"כ הדברים נפלאים דבדבר דאין בילה דאפשר דנזדמן דנפל הכל תרומה או הכל חולין ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא לומר כל דפריש מרובא פריש רק לפי החשבון אם הי' נבלל, בדבר שיש בילה דבודאי נבלל ונפל לפי החשבון אזלינן בתר רובא אתמהה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, אלא ודאי דהנכון בביאור הרמב"ם כמ"ש תחלה דהטעם משום ביטול דבזה שפיר הסברא דמתבטל יותר כשמעורב היטב בדבר הנבלל מדברים דאין בילה דכל אחד עומד בפני עצמו ולכך בדברים שיש בילה נתבטל המועט ברוב ונעשה כרוב משא"כ בדברים שאינם נבללים, [וקצת דוגמא לדבר ביו"ד (סי' ק"ט) דביבש ביבש איכא פוסקים דאסרי לאדם אחד משא"כ בלח דאוכל אחד, וכן ביבש איכא דמצרכי להשליך אחד והוא דעת רש"י פ"ק דביצה ובפ' בתרא דע"ז, והרא"ש שם הקשה על זה מרפ"ב דערלה דבערלה וכלאי הכרם אי"צ להרים רק בתרומה משום גזל השבט ותירץ המרדכי בפ"ק דביצה דהתם בדבר המעורב הכל ביחד דאי אפשר שיפגע באיסור לבדו בלא ההיתר לכך אי"צ להרים משא"כ ביבש דאפשר שיפגע באיסור לבדו צריך להשליך אחד, אלמא דבדבר הנבלל יותר מתבטל מדבר שאינו נבלל, ובתוספות רי"ד על ע"ז סוף מהדורא תנינא ראיתי שכתב דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטל הוא רק ביבש אבל בלח ס"ל דבטל, ובנוב"י (מה"ת סי' מ"ה ביו"ד) דיבש לכ"ע אין מבטלין מה"ת, כל זה דוגמא לדבר דבלח מתבטל יותר,], וכיון דמוכרח דהטעם משום ביטול ממילא לאו דוקא בנפל מעט דלא אזלינן לפי החשבון רק בתר רובא, אלא אפילו בנפל כולה למקום אחר נמי הכי הוא כיון דנתבטל והמיעוט נעשה כרוב ומוכרח דס"ל בתרומה דבלח ההיתר נהפך לאיסור והאיסור להיתר וע"כ בתרומה לחלק בין חד תערובות לתרי תערובות וכמ"ש תחלה, וא"כ קשי' על האי דמזגן וע"כ לחלק בין מינו לאינו מינו, וא"ש דברי הרמב"ם כמ"ש. שוב אחר זמן רב מצאתי להרמב"ן בחי' לע"ז (בדף ע"ג סוף עמוד א') שהביא לדברי הרמב"ם אלו ותמה עליהן יעושה"ט. הנה עד כה יגעתי להבין דברי חכמים וחידותם לשון הרמב"ם המזוקק שבעתים, ועכ"פ הנה איך שיהי' בזה נחזור לענין הראשון לשיטת הרמב"ם החדשה הנ"ל דאין שום קושי' מהא דשני כוסות משום דמים ויין אין מצטרפין וזהו שיטת הראב"ד שהובא בריטב"א ע"ז שם ומסולקת מעליו קושיית הריטב"א דשיטת הראב"ד שהביא הוא ממש כשיטת הרמב"ם. ועפ"ז נראה ליישב ג"כ קושיית הרמב"ן והר"ן בע"ז (פ' השוכר) על שיטת הראב"ד שהביא שם דבכל האיסורין אמרינן ראשון ראשון בטל ואינו חוזר וניעור והביא ראי' ממתני' דערלה (פ"ב מ"ב וג') דערלה מעלה את הערלה והרמב"ן הרבה להשיב עליו והר"ן יישב כל קושיותיו רק עוד אחת הביא הרמב"ן שהר"ן הודה עלי' יעו"ש, והוא מהירו' דערלה (פ"ב הל' ג') דאיתא שם גריסין שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהם בנותן טעם ריבה עליהן גריסין של חולין מין מעורר את מינו לאסור לא תהא גדולה מיין נסך כמה דתימר ביין נסך את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אם יש בו בנו"ט אסור אם לאו מותר והכא את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אם יש בו בנו"ט אסור אם לאו מותר הדא אמרה ריבה עלי' גריסין של תרומה אסור א"כ מבואר דלא אמרינן ראשון ראשון בטל, והר"ן הודה ע"ז אלא שכתב ע"ז וזה ודאי ראי' לפי הגמ' הירושלמית אבל אפשר לו להראב"ד ז"ל שיאמר שלפי הגמ' שלנו אינו כן, ואני תמה ע"ז דכיון דהראב"ד לדעתו הביא ראי' לזה מהמשנה דערלה א"כ איך אפשר לומר דלהירו' אינו כן דמה יענה להמשנה דערלה דכאן אין לומר כמ"ש הר"ן למעלה שם על הס"ד דגמ' דידן דמתני' דערלה שנפלה בהפסק דה"נ הא מיירי שנפלה בהפסק, וע"כ דלאו ראי' היא ממתני' דערלה מטעם אחר ואיך הביא הראב"ד ראי' ממתני', ומוכרח מזה דלהראב"ד אי אפשר לומר דהירו' יחלוק ע"ז. וא"כ נצרך ליישב דברי הירושלמי לדעת הראב"ד. ונראה דהנה דברי הר"ן בעצמו צריך ביאור דמאי קשיא לי' מהירו' הא הראב"ד בעצמו כתב דתרומה שצריך להרים חוזר וניעור כדתנן במתני' דתרומות (פ"ה מ"ח) סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגבי' עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה דמשום שצריך להרים לא נתבטלה לגמרי וכשניתוסף קודם שהגבי' חוזר וניעור וא"כ מאי קשיא לי' מהירו' דגריסין הנ"ל הא שם בתרומה איירי ובתרומה גם הראב"ד מודה. והנראה בביאור דבריו דס"ל דהירו' איירי ע"כ בתרומה גבי כהן דאי"צ להרים ואפ"ה, מצטרף דאי מיירי לגבי ישראל דצריך להרים א"כ איך מביא ראי' לריבה גריסין של חולין מיין נסך דרואין את ההיתר כמי שאינו דלמא שאני התם דאי"צ להרים משא"כ בתרומה, אמנם לכאורה אכתי אפשר דמיירי ביד ישראל דצריך להרים והא דמייתי מיי"נ היינו דמיירי דיין ההיתר נתערב תחלה במים ואח"כ נפל לתוכן יין האסור דתיכף כשנפל יין האיסור מצא את מינו ואפ"ה אינו אוסר א"כ ה"נ בתרומה אף דקודם הרמה לא נתבטל עדיין עד שנפלו גם הגריסין של חולין דמצא התרומה את מינו דחולין אפ"ה א"י לאסור כמו ביי"נ הנ"ל בנפל יין האסור אח"כ אמנם ז"א דא"כ קשיא אמאי נקט הירו' דמתחלה נתבשל עם הגריסין דתרומה לחוד ואין בהם בנותן טעם ואח"כ נפלו הגריסין של חולין הול"ל רבותא אף דבעת נפילת התרומה כבר היו שם גריסין של חולין דיהיב טעמא עם החולין אפ"ה מותר דהו"ל רבותא יותר, וע"כ דקאי הכא אף למ"ד לקמן בירו' (פ"ב דערלה ה"ו ופ"ה דע"ז הי"א) דדוקא נפל היתר בסוף שכבר נתבטל האיסור קודם שמצא את מינו אבל נפל ההיתר תחלה ואח"כ נפל האיסור דבעת שנפל האיסור כבר מצא את מינו דהיתר אסור ולכך צייר הירו' בתרומה נמי דוקא בנפל התרומה תחלה דכבר נתבטל קודם שמצא את מינו ודומיא דהכי מייתי נמי מיי"נ בנפל האיסור תחלה וא"כ קשיא מאי מייתי מיי"נ לתרומה דלמא שאני יי"נ שאין צריך להרים משא"כ בתרומה שצריך להרים וע"כ דמיירי בתרומה אצל כהן שאין צריך להרים, ושפיר מקשה הר"ן מהירו', אמנם בתמים דעים (סי' ז') בת' הראב"ד שם הביא להירו' דערלה דגריסין הנ"ל וכתב ע"ז דהא דקאמר הירו' דריבה גריסין של תרומה אסור הוא דוקא בתרומה משום שצריך להרים, וא"כ ע"כ דאיירי ביד ישראל ויקשה איך מייתי מיי"נ. אמנם למ"ש דהראב"ד סובר כשיטת הרמב"ם דבאינו מינו היכא דאי אפשר למטעם בעי ק"א יתיישב שפיר דלעולם הראי' מיי"נ היינו מנפל האיסור לבסוף וכמ"ד נפל האיסור לבסוף ג"כ מותר והא דצייר הירו' בתרומה בנפל ההיתר לבסוף ולא קאמר רבותא יותר בנפל הגריסין של תרומה אחר שנפל הגריסין של חולין משום דבתרומה לא משכחת כה"ג דכיון דאי אפשר למטעם גם באינו מינו בעי ק"א ואין נפ"מ בין מינו לאינו מינו ולכך הוכרח למנקט בתרומה בנפל התרומה תחלה וטעמוהו ולא הי' בהן בנותן טעם, וא"ש. שוב מצאתי בריטב"א על ע"ז דהביא לקו' הרמב"ן הנ"ל וכתב, בפשיטות דאין לומר שם משום דצריך להרים דהא מיירי באינו מינו דהוא בנותן טעם ואין צריך להרים, ואפשר ברמב"ן בעצמו מבואר הכי ואין בידי רמב"ן למס' ע"ז לעיין בו, ונראה שלזה כיון הר"ן ג"כ, והרי לפנינו