אור גדול רצח

[ואף דבפי"ג דתרומות (הל' י') אף במינו מהני אם ניתוסף אח"כ שיעור ביטול, י"ל דדוקא ביבש אבל בלח ל"מ דכבר נעשה איסור רק שלא במינו מהני אף בלח, ויעוי' כעין זה בר"ן חולין בסוגיא דטפת חלב למ"ד חנ"נ], ואם כנים אנחנו בזה א"כ יתיישבו דברי הרמב"ם פט"ו דתרומות הנ"ל במה שדקדק שהרי אינו מינו דבמינו הוי אמרינן שכבר נאסר וכמו בהא דיי"נ הנ"ל. וראיתי להפמ"ג במשבצות (יו"ד סי' צ"ח ס"ק ה') דהוכיח מהרמב"ם דפט"ו מתרומות בהא דב' כוסות דגם בשאר איסורין בעינן דוקא תחלה דלא נימא דדוקא ביי"נ משום חומרא יעו"ש, ולא ביאר אופן ההוכחה ונראה דכוונתו היא מהא דנקט מזגן ואח"כ עירבן דמשמע הא עירבן ואח"כ מזגן בעינן לבטל טעם שניהם והיינו משום דכבר נאסר, ודוקא במינו אבל במי המזיגה לא אמרינן דכבר נאסר משום דהוא אינו מינו וכנ"ל, וזהו שדקדק הרמב"ם הנ"ל שהרי אינו מינו, כל זה חשבתי לכאורה. אמנם באמת כל זה אינו כלום מכמה טעמים כאשר יבואר. דאי אפשר כלל לפרש לפי' תוס' דס"ל דמחלוקת דחזקי' ור' יוחנן הוא בנפל לבסוף אבל בנפל תחלה לכו"ע אמרינן רואין דההיא דב' כוסות דלא מהני למאן דבעי תחלה הוא משום דנאסרו המי מזיגה כמו בנפל קיתון לבסוף דלא מהני משום דנאסר היין, דז"א דמבואר בגמ' דכל הספק בהא דב' כוסות הוא אי אמרינן רואין יין החולין כאלו אינו וא"כ כל הספק אינו רק אי בעינן לבטל גם יין דחולין ולא מי המזיגה דכוס של תרומה, וגם גוף דברי הלח"מ הנ"ל אינם מוכרחין כלל דאפשר דאף לפי' התוס' האי דב' כוסות מותר אף למאן דבעי תחלה וקו' הגמ' על ר' יוחנן הוא במכ"ש דהא חזינן בהא דב' כוסות דלית לי' רואין כלל אף בנפל תחלה וכ"ש בנפל לבסוף, אבל לעולם האי דב' כוסות אף חזקי' דבעי תחלה נמי מודה בה אף לפי' התוס', ואף לפי' הלח"מ דהוא דוקא למאן דלא בעי תחלה נראה דאין הטעם משום מי מזיגת הכוס של תרומה דזה אי אפשר וכנ"ל, רק דהסבר הדברים י"ל דלמאן דבעי תחלה סובר דוקא תחלה אבל נפל יין האסור עם המים בב"א נמי לא מהני, וטעמא דמלתא עפ"י מ"ש הר"ן שם בטעם החילוק בין נפל איסורא לגו התירא לנפל התירא לגו איסורא דאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו, ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו אפילו משהו אוסר את היין הבא עליו אפילו חבית גדולה בב"א משום חומרא דיי"נ, אבל כשההיתר במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל את האיסור, וא"כ ה"נ אפשר לחלק כעין זה דבנפל קיתון של מים תחלה ואח"כ יין נסך המים שעומדים במקומו חשיבי לבטל ולא אמרינן מצא מין את מינו, אבל כשלא היו שם המים תחלה אף שנפלו עם היין בב"א לא חשיבי לבטל ואמרינן מצא מין את מינו, וא"כ בההיא דב' כוסות דנפל היין עם המים בב"א לא חשיבי לבטל ואמרינן מצא מין את מינו ולא אמרינן רואין למאן דבעי תחלה, כן יש לומר לפי' תוס' לפי מה שהבין הלח"מ אמנם כבר כתבתי דאין דבריו מוכרחין כלל, וגם דברי הפמ"ג הנ"ל שהוכיח מהרמב"ם דהל' תרומות דגם בשאר איסורין בעינן תחלה תמיהני עליו דהא הרמב"ם העתיק לישנא דגמ' ולדעת הפמ"ג גם בגמ' יש לדייק מזה דבעינן תחלה, וא"כ איך יפרנס לפי' התוס' דפירשו דלר' יוחנן ל"ב תחלה וא"כ סוף סוף יקשה מההיא דב' כוסות, וע"כ דאיננו דיוק. שוב ראיתי במרדכי (פ' השוכר סי' תתנ"ג) שהביא בשם ר"ת דבאמת מדייק מזה דבעינן תחלה יעו"ש, אמנם ע"כ התוס' לא סברי כן, [ואפשר דכוונת הפמ"ג לדייק כן מהרמב"ם ממה דהוסיף תיבת ואח"כ עירבן ובגמ' ליכא תיבת ואח"כ, ואיננו כדאי להעמיד יסוד ע"ז], ואף אם נדייק כן מהרמב"ם ג"כ נראה דאין הטעם לחלק בין מינו לאינו מינו, רק משום דבמינו גם אח"כ אין בההיתר כדי ביטול להאיסור ועם אינו מינו ג"כ אינו מצטרף וכנ"ל דעם מים אינו מצטרף א"כ הוא נאסר מהאיסור ובעינן באינו מינו לבטל גם אותו, אבל אם הי' נתוסף מינו דהיתר אח"כ שפיר הי' מצטרף גם מינו דמעיקרא עם המינו דאח"כ לבטל להאיסור רק משום דגם אח"כ אין במינו לבטל רק בהאינו מינו דאיננו מצטרף עמו לכך בעירבן ואח"כ מזגן דכבר נאסר בעינן באינו מינו לבטל שניהם, אבל במי מזיגת הכוס של תרומה אף דנאסר מקודם מ"מ כיון דניתוסף אח"כ עוד מים מצטרף שפיר המים דמעיקרא שנאסרו עם המים דאח"כ לבטל, ובמינו בכה"ג ג"כ הי' מצטרף וכנ"ל דלענין חנ"נ אין שום טעם לחלק בין מינו לאינו מינו, וכבר כתבו הראשונים טעמים בזה דלא אמרינן חנ"נ או משום דהוא לח או משום דאינו דרך בישול, ובפרט לשי' הרמב"ם שכתב המגיד (פ"ט ממאכ"א הל' ח') דסובר כשיטת רבינו אפרים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין חוץ מבב"ח, אבל לדברי כולם אין חילוק בין מינו לאי"מ לדידן דגם מין במינו בטל, וגם הא מוכח מהרמב"ם (פי"ג דתרומות הל' ד') דגם במינו לא אמרינן שכבר נאסר בנתערב מתחלה ברוב חולין יעו"ש, ויתבאר להלן אי"ה. שוב מצאתי כעין סברא הנ"ל לחלק בין מינו לאי"מ בהא דכבר נאסר בתורת הבית הארוך בשער התערובות (בית ד' שער ב') בשם הראב"ד והוא בדפוס ברלין קי"ז א', יעו"ש שהסביר בטעמא דמלתא דבאינו מינו כל שנתבטל הטעם בטל ולכן לא מהני לזה מה שכבר נאסר משא"כ במינו דלא תלי בטעם דהא במינו ליכא טעמא ולכן כל שנאסר נאסר ואינו חוזר וניתר, ועכ"ז בהרמב"ם אי אפשר לבאר כן וכנ"ל, דשיטת הרמב"ם בכל האיסורים דלא אמרינן חנ"נ אף במינו, וגם הא מוכח מהרמב"ם (פי"ג דתרומות הל' ד') דגם במינו לא אמרינן שכבר נאסר וכנ"ל. ובדרך אגב חזות קשה ראיתי בדברי הרשב"א (צ"ז ב' בשער התערובות בית ד' שער א') דהקשה הרמב"ן להסוברים בכל האיסורין חתיכה נעשית נבילה אף בלח ומתרצין האי דיי"נ משום דנאסר במשהו לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה ומהני הקיתון של מים והקשה הרמב"ן מהא דשני כוסות שמזגן ועירבן ותירץ הרשב"א דהתם משום נותן טעם לפגם דמש"ה מתבטל בששה חלקי מים, והנה מלבד דסותר בזה דברי עצמו דהיכא דהאיסור מרובה לא מהני לפגם וכמובא נמי בשו"ע יו"ד (סי' ק"ג), אף גם תמיהני דאיך שייך בזה לפגם כיון דעתה עכ"פ ע"י היין אינו לפגם רק דלולא היין של חולין הי' לפגם בכה"ג לא מסתבר כלל להתיר לפגם, ולהדיא אמרינן בע"ז (ס"ז א') אמר ר"ל נו"ט לפגם שאמרו אין אומר קדירה זו חסירה מלח חסירה תבלין אלא השתא מיהא הא פגמה, ומבואר עכ"פ הא אם נתן תבלין וע"י התבלין איננו נו"ט לפגם אסור ולא אמרינן סלק המלח והתבלין והוי האיסור לפגם וה"נ דכוותיה, ומצאתי להפמ"ג בפתיחתו לתערובות (בח"ג ספ"ד) שהרגיש קצת על הר"ן והשיאו לדרך אחר יעו"ש ולא ראה דברי הרשב"א הנ"ל, ומצאתי ג"כ להעטרת ראש ברכות (ל"ח עמוד ד') שהרגיש ג"כ בכעין זה בדעת הראב"ד יעו"ש, ודברי הרשב"א צע"ג, וגם הא המים ג"כ נאסרו למ"ד חנ"נ והמים אינם לפגם ואם נימא דחשבינן למים עם היין ביחד ליין קלוש, דנו"ט לפגם בג' חלקי מים שבאידך כוס של חולין א"כ תקשה גם באידך כוס נימא דהמים עם היין הם ביחד וליכא נו"ט לפגם ומ"ש דבכוס של תרומה נחשוב למים כאלו הוא יין קלוש ולחולין לא נחשוב כן, אם לא דנימא דאין הנאסר חמור מן האוסר דאף דהמים הנאסרים אינן נותנין טעם לפגם, עכ"ז כיון דהאוסר דהיינו היין לפגם ובטל גם המים כן, ובכ"ז צ"ע ולא כתבתי אלא להעיר, ויעוי' בזה בפמ"ג (סי' ק"ג ס"ק ה') בשפתי דעת בדין הד' ובפתחי תשובה (סי' ק"ג ס"ק ב') בשם האחרונים, ואף לפ"ז אינו מיושב דהא היין אינו נו"ט לפגם רק משום מיעוטו ואם היין הי' במקום המים ג"כ לא הי' לפגם. אמנם נראה דהרשב"א כאן בשיטת הרא"ה בתורת הבית הארוך (ק"ט א' בית ד' שער א') בדיני התערובות דסובר נו"ט לפגם היינו ממש כנבילה שאינה ראוי' לגר להכי סובר כאן דאי"צ רוב נגד האיסור וממילא אף דמים איננו נו"ט לפגם מ"מ כיון דהיין עושהו לפגם מותר הכל, והא דקאמר בגמ' ע"ז (ס"ז ב') דאם ריבה טעם לפגם מותר אף דאיכא מילי אחרנייתא דפגמא בהדי' דמשמע דבעינן שהאיסור יוסיף בה טעם לפגם אבל אם אינו