אור גדול רצז

א"כ לעולם דמיירי שיש במים ק"א דזהו השיעור ביטול כשאי אפשר לעמוד על הטעם בתרומה כמבואר ברמב"ם (פט"ו ממאכ"א הל' כ"ג ול') ואפ"ה הוכרח להא דסלק כיון דאין מצטרפין יחד א"כ לולא הא דסלק הי' היין דחולין נאסר והי' מצטרך במים כדי ביטול גם היין דחולין לכך אמרינן סלק ואיננו צריך רק כפי ביטול התרומה, וא"ש. ומאוד תמיהני על רבותינו בעלי התוס' בזבחים ומנחות הנ"ל שפלפלו בזה הרבה דאמאי הוצרכו להא דסלק עד שבמנחות בסוה"ד כתבו דאפילו יש ק' בין הכל י"ל דשמא לא יצטרפו בלשון ספק ומאי נסתפקו בזה הא הדברים מבוארים להדיא בתוספתא (פ"ו דתרומות ה"ז) הנ"ל, ובוודאי דעיניהם שפיר חזו האי תוספתא דהרי הקשו שם לר"ת מהך פרקא דתוספתא (הל' ט') דלוג יין צלול, וכיון דפלפלו בהך תוספתא א"כ הא סמוך ונראה לזה (בהל' ז') מבואר דאין מצטרפין ומאי נסתפקו בזה ובזבחים פשיטא להו להיפך דאם הי' ק' בין הכל היו מצטרפין והוא הפך התוספתא באותו פסק גופי' שהביא מקודם והדברים מתמיהים. הן אמת דבתוספתא שלפנינו הנוסחא לוג מים שנפל לצ"ט יין ואח"כ נפל לוג שמן מעלין זא"ז דברי ר' נחמי' וחכ"א אין מעלין זא"ז, רק דהרמב"ם הי' לו הנוסחא ואח"כ נפל לוג יין וכמ"ש הכ"מ דט"ס בתוספתא. ולכאורה הוא מוכרח מתרי טעמי חדא דשמן הוי אינו מינו ולא בעינן ק"א ועוד דשמן אפשר לקפות מלמעלה דאיננו מתערב וכדאיתא ברמב"ם (פט"ו מתרומות הל' י"ח) והוא מהתוספתא (פ"ח דתרומות ה"י). אמנם אפשר להגי' בענין אחר לוג יין שנפל לצ"ט יין ואח"כ נפל לוג שמן מעלין זא"ז דברי ר' נחמי' וחכ"א אינן מעלין, ויהי' פלוגתתם לפ"ז דר' נחמי' סובר אף דשניהם תרומה כיון דב' מינים הם מעלין זה את זה ואף דשמן עומד מלמעלה מ"מ רואין כאלו מעורב וכדמצינו בכה"ג (פ"ד דתרומות משנה ח' ט' י' י"א) לענין שחורות ולבנות ותחתונות ועליונות למאן דמיקל התם דמצטרפין לבטל וה"נ הכא, אף דיש לחלק דהתם עכ"פ התרומה מעורב אבל הכא השמן עומד בפני עצמו ואיך יתבטל עכ"ז אפשר דיש לומר כן, וחכ"א אין מעלין או משום דאין תרומה מעלה תרומה אף דב' מינים הם או משום דשמן אפשר לקפות להכי אין מצטרף לבטל וכדקי"ל נמי בלבנות ושחורות ותחתונות ועליונות כמאן דאמר דאין מצטרפין וה"נ הכא, או אפשר דנוסחא אחרת הי' להם בתוספתא. עכ"פ שיטת הרמב"ם עפ"י גירסתו בתוספתא מיושב היטב. ד) ועדיין אני נבוך בלשון הרמב"ם (פט"ו דתרומות הל' י"ז) הנ"ל בהך דינא דז"ל ב' כוסות של יין מזג כל אחד במים ואח"כ עירבן רואין את יין החולין כאילו אינו וכאלו יין התרומה שנתערב במים שהרי אינו מינו כו' דהך לישנא שהרי אי"מ שכתב הרמב"ם איננו מובן כלל דמיירי ע"כ דיש במים ק"א דבשיעור זה ראוי לבטל את הטעם היכא דאי אפשר לטועמו וכמ"ש הרמב"ם (בפט"ו ממאכ"א הל' כ"ג ול') וכנ"ל, וא"כ איננו תלוי הטעם שהרי אינו מינו דגם במינו סגי בהכי, וגם הא דאיננו מצטרף עם היין דחולין ג"כ אין הטעם משום אינו מינו דכבר נתבאר דמינו ואינו מינו מצטרפין וכמ"ש להדיא (פט"ו ממאכ"א הל' כ"ג) הנ"ל רק דמים לחוד שאני וכנ"ל, וא"כ מאי דדקדק הרמב"ם שהרי אינו מינו איננו מובן כלל מאי בעי בזה, דלענין הצירוף לא מהני הטעם דאינו מינו רק מאי דסיים בסוף שאין המים מעלין את היין, ולענין הביטול אי"צ להא דאי"מ כיון דאיכא ק' גם במינו בטל. ולכאורה חשבתי לומר דכוונת הרמב"ם כאן אף אם אין במים ק' רק דאפשר לעמוד על הטעם דאף דנתבאר מדבריו פט"ו ממאכ"א (הל' כ"ב וכ"ג) דהיכא דנתערב מין במינו ודבר אחר אי אפשר לעמוד על הטעם, ובעינן שיעור ס' וק' ור' עכ"ז זימנין משכחת לה שפיר דיכולין לעמוד על המבחן באופן אשר יבואר, כגון בדרך משל דהב' כוסות של היין הם כל אחד לוג מחד מין יין ומזג כל אחד בג' לוגין מים מחד מין מים ג"כ, נמצא כשעירבן ביחד ומסלקינן ליין החולין כאלו אינו איכא ששה לוגין מים כנגד הלוג יין של תרומה, ועתה אם נוסיף עוד מאותן המים שמזגו מקודם עוד ששה לוגין מים ויטעום כהן זו התערובת דאי"ב טעם אזי נודע בוודאי דגם מעיקרא בהששה לוגין מים נתבטל טעם הלוג של תרומה כיון דב' לוגין נתבטלו בי"ב לוגין לוג אחד נתבטל בששה לוגין דמכפל היין וכפל המים ידעינן ג"כ מחצית היין ומחצית המים כיון דמחד יין וחד מים נינהו [וקצת דוגמא לזה ממשנה פסחים (מ"ו א') בבצק החרש יעו"ש,] ובפט"ו ממאכ"א (הל' כ"ג) מיירי באי אפשר להוסיף מאותו המין כגון שאין לו וכיוצא דאי אפשר לעמוד על המבחן לכך בעינן ק' משא"כ כאן בהל' תרומות מיירי בגוונא הנ"ל דאפשר לעמוד על הטעם ולכך דקדק שהרי אינו מינו ונתבטל אף בפחות מק' כל שאינו נותן טעם, ומאי דדחקו להרמב"ם לפרש כן ולא פירש כפשוטו דיש במים ק' וכגוונא דמאכלות אסורות הנ"ל דאי אפשר לעמוד על הטעם, משום דחזינן להראשונים דדחיקא להו לפרש דמיירי בכוסות שאינן שווין, וגם דחיקא להו לפרש דמיירי דנמזג יותר מסתם מזיגה וכמבואר בריטב"א ור"ן עד שמכח זה חידש הר"י הזקן דיין סגי בו' חלקים מים, וכ"ה בס' האשכול הלכות יי"נ (סי' ס"ג עמוד 157) ולכך בחר הרמב"ם לפרש בגוונא דאפשר לעמוד על המבחן וכנ"ל דסגי בטעימת כהן אף בפחות מס' ושפיר יתפרש בכוסות שוין וכסתם מזיגה, ומאי דסיים הרמב"ם ואם לאו אסור שכבר ביארנו שאין המים מעלין את היין אף דבגוונא דליכא ק' אין צורך לזה עכ"ז לקושטא דמלתא קאמר דאף אם ביחד איכא ק' ל"מ, אמנם פשטות מימרא דר' יוחנן מפרש בגוונא הנ"ל כי היכי דלא נצטרך לדחוק בכוסות שאינן שווין או שנמזג שלא כדרך מזיגה, אמנם לא נחה דעתי בזה דהוא דחוק קצת בלשון הרמב"ם. והנה חשבתי עוד לבאר בכוונת הרמב"ם עפ"י מה דפסק הרמב"ם פט"ז ממאכלות אסורות (הל' ל"א) בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה ואח"כ נפל לתוכו יין נסך רואין את יין ההיתר כאלו אינו והמים שנפלו משערין בהן עם יי"נ אם ראויין לבטל טעם אותו יי"נ הרי המים רבין עליו ומבטלין אותו, והיינו דפסק כמ"ד בע"ז (ע"ג א) דבעי דוקא שנפל תחלה הקיתון של מים אבל אם תחלה נפל היי"נ לתוך היין כבר נאסרו ושוב לא מהני אף אם נפל אח"כ קיתון של מים, והנה שם בע"ז פליגי חזקי' ור' יוחנן אי אמרינן רואין את יין ההיתר כאלו אינו אי לא דחזקי' לית לי', רואין ור' יוחנן אית לי' רואין, ופריך מי אית לי' לר' יוחנן רואין והא בעו מיני' הך דינא דב' כוסות הנ"ל ולא פשט וקאמר דהדר פשט והוא הדין שכתב הרמב"ם פט"ו מתרומות הנ"ל, והנה רש"י ותוס' נחלקו בהא דפליגי חזקי' ור' יוחנן ברואין דרש"י פי' דנחלקו בנפל תחלה קיתון של מים ותוס' פירשו דבתחלה כולהו מודו ומחלוקת בנפל בסוף והוכיח הלח"מ (שם בהל' מאכ"א) דהרמב"ם ע"כ מפרש כרש"י ופסק כר' יוחנן דאי כהתוס' ופסק כחזקי' דא"כ ההיא דב' כוסות כר' יוחנן אתיא ואיך פסק בהל' תרומות ההיא דב' כוסות יעו"ש בלח"מ, והנה מדבריו מבואר דלפי' התוס' ההיא דב' כוסות דוקא אי לא בעינן תחלה והיינו ר' יוחנן לשיטתו דלא בעי תחלה אבל למאן דבעי דוקא קיתון של מים תחלה גם בההיא דב' כוסות אסור, והיינו דהא דמזג תחלה הכוס של תרומה כבר נאסרו המים שמזג בהן והוי כמו ביי"נ כשנפל תחלה ליין דלא מהני הקיתון של מים שנפל אח"כ שכבר נאסרו ה"נ במזיגת כוס תרומה, אמנם לפירש"י ההיא דב' כוסות אתיא אף כמ"ד דבעי תחלה, וטעם החילוק בין מזיגת הכוס של תרומה דלא אמרינן דכבר נאסרו, ליי"נ שנפל תחלה ליין דאמרינן דכבר נאסר אפ"ל דטעם החילוק בין מינו לאי"מ דהתם הוי יין ביין וכיון דכבר נאסר שוב מצא מין את מינו וניעור ושוב אינו יכול להתבטל עד שיהא כנגד שתיהן משא"כ בשאינו מינו אף דנאסר מ"מ כשניתוסף אח"כ שיעור ביטול נעשה היתר