אור גדול רצה

אדריב"ל, ולכך להלכה פוסק הרמב"ם כר' יוחנן וכרבא דבקפילא לחוד סגי אף דליכא שיעור ביטול אבל בדריב"ל לעולם מפרש כדפירש"י דאף בדטעים קפילא בעי ס', ולכך מקשה שפיר מהא דגריסין דאף דמיירי ע"כ בדטעמי' כהן עכ"ז הא לריב"ל לא סגי בהכי עד דאיכא ג"כ שיעור ביטול ואשה"ט, ואף דנראה קצת דוחק למשוי פלוגתא ולמידק מלישנא דריב"ל דאף בקפילא לא סגי, עכ"ז שבקי' להרמב"ם דהוא דחיק ומוקים אנפשי' ע"כ מוכרח דהוא מפרש כן ולולא זה אין פתר להסוגיא לשיטתו וכנ"ל. ה) ועתה אחר אשר הראני ד' את כל אלה שעמדנו ת"ל על שיטת הרמב"ם בזה מעתה נראה ברור בשיטת רש"י דגם הוא הלך בשיטת הרמב"ם בזה דרק בדריב"ל פי' דס"ל דקפילא לא מהני והוכיח כן מהסוגיא דגריסין דס"ל דמיירי אף בטעמי' כהן וא"כ מאי קשי' לי' לאביי מינה דלמא מיירי בטעמי' כהן וע"כ דריב"ל אף בטעמי' בעי שיעורא וכנ"ל דכן ס"ל להגמ' מלישנא דריב"ל, אבל להלכה שפיר גם רש"י מודה לשיטת הרמב"ם והפוסקים דקפילא סגי בלא ס' ושיטתו ממש בפירוש הסוגיא כשיטת הרמב"ם הנ"ל, [אף דלענין תרומה באינו מינו אינו סובר כמותו עכ"ז בביאור הסוגיא סוכר ממש כשיטת הרמב"ם] ובהכי אתיא שפיר כל דיבורי רש"י שכתב בד"ה ליטעמי' קפילא במעשה דכילבית דמיירי להקל, וגם הא דפי' רש"י בהא דר' יוחנן דמשערינן כאלו בצל וקפלוט דמיירי דליכא קפילא דבדאיכא קפילא לא בעינן שיעורא ואשה"ט הכל ברווחא. וראי' גדולה לכל הנ"ל נראה מדברי רש"י (צ"ז ב') ד"ה ואמור רבנן בס' דפי' רש"י דקאי על הא דבפ' בתרא דע"ז פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה בס' כו', ולכאורה תמוה דאיך קאי רבא על הא דסתם גמרא פסק הלכתא בס' דסתם גמ' הוא רבינא ורב אשי דהוו אחר רבא ואיך יאמר רבא ע"ז ואמר רבנן, וע"כ לדחוק דהא דפסקינן בע"ז (שם) הלכתא איננו מסתם גמ' דהוא רבינא ורב אשי רק דהכי איפסוק הלכתא בבי מדרשא בזמן אמוראי קדמאי דהוו מקמי רבא, ורב אשי סידר זו ההלכתא דאיפסוק בבי מדרשא מקמי הכי טובא בסתם גמרא דאף דקצת דחוק הוא עכ"ז מוכרח הוא לדברי רש"י. אמנם עדיין תמוה דמי הכריחו לרש"י לכל זה הלחץ והדוחק ולמה לא פירש כפשוטו ברווחא דקאי על הא דריב"ל הנ"ל דקאמר כל איסורין שבתורה בס' דא"ש ברווחא דריב"ל הי' מקמי רבא טובא, וכעין הא דקאמר אמור רבנן בקפילא קאי על ר' יוחנן ה"נ אמור רבנן בס' קאי על הא דריב"ל, דאי"ל דמש"ה לא פירש על הא דריב"ל משום דאיכא עוד מ"ד משמו דבעי ק' דעכ"ז הא יש לומר דרבא סובר כמ"ד דאמר משמו דסגי בס' והי' מרווח טובא יותר ממאי דפירש דקאי על הפסק הלכתא דבפ' בתרא דע"ז דנצטרך לדחוק דההלכתא איננה מסתם גמרא וכנ"ל, וכן נראה מפירש"י חולין (שם) בד"ה משערינן כאלו הן בצל וקפלוט דמסיים בה רש"י ואכתי לא איפסוק הלכתא בס' דהוא שפת יתר לכאורה דפשיטא דההלכתא דקאמר סתם גמ' דהוא מרבינא ורב אשי אכתי לא איתאמרא בימי ר' יוחנן, וע"כ כנ"ל דרש"י מפרש לה דההלכתא איננה מסתם גמ' מרבינא ורב. אשי רק מקמי הכי טובא עד דרבא אמר עלה ואמור רבנן ולכך פי' רש"י דבימי ר' אבוהו ור' יוחנן אכתי לא איפסק ההלכתא, וקשי' כנ"ל דמי הכריח לרש"י לכל זה ואמאי לא פירש ברווחא דהא דקאמר רבא אמור רבנן קאי על הא דריב"ל, אמנם לפי הנ"ל נכון מאוד דהא רבא פירש הא דאמור רבנן בס' דוקא בליכא קפילא אבל באיכא קפילא וליכא טעמא סגי אף בפחות מס' וא"כ ע"כ דלא קאי על הא דריב"ל דהא ריב"ל אף באיכא קפילא לא סגי לי' בבציר מס', לכך הוכרח לפרש דקאי על הא דמס' ע"ז דפסקינן הלכתא וכנ"ל, ואשה"ט, ומיושב נמי כל קושיות הראשונים על שיטת רש"י. היוצא לנו מכל זה דלהלכה גם רש"י מודה דקפילא סגי בלא ס' רק בפי' הסוגיא בהא דריב"ל מפרש דלדידי' לא סגי בקפילא בלא ס', ונתבאר דמוכרח כן גם משיטת הרמב"ם, וכן מוכרח מרש"י, גופי', והנה אף שנתבאר דלדינא ליכא שום דעה דקפילא לא סגי בלא ס' עכ"ז שפיר יתיישב המקצת מן המפרשים שהביא הרשב"א והראב"ד הנ"ל (באות א') דנתבאר לעיל ליישב שלא יהי' תמוה כ"כ על פי שיטת רש"י דאף דלדינא סגי בקפילא בלא ס' עכ"ז שפיר הביאו ראי' מהא דקדירה שבישל בה בשר כו' דהוא ברייתא וא"כ יקשה לריב"ל דס"ל דלא סגי בקפילא בלא ס' איך תתיישב לדידי' האי ברייתא וע"כ דקדירה שאני דבמאי דנפיק מיני' משערינן, וממילא דה"נ לדידן דבזה לא מצינו חולק וא"ש, ומה שהעלינו בשיטת רש"י והרמב"ם נ"ל ברור ואמת בס"ד תלי"ת. שוב אחר זמן רב מצאתי בלב ארי' על חולין שכתב דאפשר דרש"י לא כתב כן רק לריב"ל יעו"ש. ויען כי בדברי הרמב"ם הנ"ל שנתבאר דיש לו. שיטה חדשה בתרומה כנ"ל (באות ג') לא הרגישו האחרונים זולת הרלב"ח בביאורו לפט"ו ממאכלות אסורות הנ"ל, הנני להרחיב הדיבור בזה ואגב יתבארו שאר השיטות בענין זה וניחד לזה סי' בפ"ע: סימן ס. א) הנה כבר נתבאר (בסי' הקדום) שיטת הרמב"ם בפי' המשנה במס' ע"ז (ע"ג א') ופט"ו ממאכלות אסורות ואחריו נמשך הרע"ב בפי' המשניות דגם בתרומה שוין מינו ואינו מינו היכא דאי אפשר למטעם ובתרווייהו בעו ק"א דכל הטעם בתרומה דבעי ק"א היינו דבתרומה חשו לנתינת טעם עד דאיכא ק"א ואסמכוה אקרא דאת מקדשו ממנו ובערלה וכלאי הכרם חשו עד ר"א כמו דחשו בכל האיסורין עד ס'. ואין להקשות על זה דא"כ כמו בכל האיסורין במינו ביבש בטל ברוב ואין צריך ס' שיעור ביטול הטעם רק ברוב בעלמא בטל כדאיתא ביו"ד (סי' ק"ט) וא"כ ה"נ בתרומה דכל הטעם של ק"א הוא משום ביטול הטעם א"כ ביבש יתבטל ברוב בעלמא במינו והלא מבואר בכמה דוכתי דאף ביבש בעינן ק"א, ז"א דהרמב"ם לשיטתו שכתב הב"י בשמו (בסי' ק"ט) דגם בשאר איסורין מצריך במין במינו ביבש ס' שיעור ביטול הטעם וה"נ בתרומה בעינן ק"א. גם אין להקשות לשיטת הרמב"ם והרע"ב מב"מ (נ"ג א') דמקשה על חזקי' דאף מעשר שני שאין בו שוה פרוטה יכול לחללו על מעות הראשונות ממתני' דביכורים פ"ב דתנן דתרומה וביכורים עולים באחד ומאה משא"כ במעשר לאו דמעשר בטל ברובא ולחזקי' הא הו"ל דבר שיש לו מתירין ולשיטת הרמב"ם הנ"ל מאי קושיא דהא אפשר דמיירי באינו מינו וליכא כהן שיטעום דבתרומה בעינן ק"א לשיטת הרמב"ם משא"כ מעשר שפיר בטל ברוב אף דהוי דשיל"מ דגם דשיל"מ בטל באינו מינו. וקושיא זו יקשה גם לשיטת רש"י כפי שהבינו התוס' לדעתו חולין (דף צ"ט) תוס' ד"ה אין בהם בנותן טעם דהיכא דאיכא ממשו אף באינו מינו בעינן ק"א א"כ מאי מקשה דלמא מיירי באינו מינו ואיכא ממשו. ובפרט לשיטת הרמ"א יו"ד (סי' ק"ב) דהיכא דליכא ממשו גם דשיל"מ בטל א"כ ע"כ סובר דמיירי דאיכא ממשו, וא"כ מאי פריך דלמא מיירי באינו מינו. וכעין זה יקשה לשיטת הרמ"א הנ"ל דטעמו בטל אף בדשיל"מ א"כ מאי פריך דילמא מיירי דליכא ממשו ואפ"ה בתרומה במינו בעינן ק"א וכמ"ש התוס' חולין (שם) ד"ה אי"ב בנו"ט הנ"ל, דכל זה אינו דהתם עיקר הקושיא סמיך על הברייתא שהביא אח"כ דתני בהדיא דמעשר שני שאין בו שוה פרוטה בטל ברוב, וכן מצאתי בתמים דעים (סי' ק"ט) שהביא בשם ר"ת בס' הישר כהרמ"א וכתב בהא דמע"ש דה"ה דהו"מ למימר דמעשר שני בטל ברובא בתערובת בלא ממשו יעו"ש, ותדע דבלא"ה הו"מ למימר דמיירי במע"ש