אור גדול רצד

עכו"ם לטעום משערין אותו בשיעורו בס' או בק' או בר' עכ"ל, והנה מ"ש בק' היינו בתרומה בליכא כהן ומ"ש בר' היינו בערלה וכה"כ בליכא עכו"ם א"כ מבואר דגם באינו מינו בליכא מי שיטעום בעי בתרומה ק' ובערלה וכלאי הכרם ר', א"כ מבואר דעיקר החילוק בין מינו לשאינו מינו הוא. דבמינו אי אפשר לעמוד על הטעם משא"כ שלא במינו, אבל בליכא כהן ועכו"ם דגם באינו מינו אי אפשר לעמוד על הטעם בזה מינו ואינו מינו שוים לעולם בשיעור אחד בכל האיסורין ס' ובתרומה ק' ובערלה וכה"כ ר', וזהו שכתב נמי הרמב"ם (שם בהל' כ"ב וכ"ג) וז"ל מין במינו ודבר אחר שנתערבו כו' אם הי' אחד מס' מותר שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם וה"ה לתרומות שנתערבו לשערן בק' וכה"כ או ערלה לשער אותן בר' עכ"ל, ולכאורה תמוה דאיך פסיק ותני בתרומה במין במינו ודבר אחר דמשערינן בק' הא זימנין משכחת לה דלא בעינן כולי האי כגון אם יש באינו מינו ס' לבד המינו דבזה אף אם גם ביחד ליכא ק"א מותר משום דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו ואינו מינו רבה עליו ומבטלו וכדפסיק (פט"ז ממאכלות אסורות הל' ל"א ופט"ו מתרומות הל' י"ז), אמנם לפי הנ"ל אשה"ט דכיון דאי אפשר לעמוד על הטעם גם באינו מינו לא סגי בס' עד דאיכא ק"א דביטול טעם בתרומה שיעורו בק"א ובערלה וכלאי הכרם בר', (ומאי דקשיא לכאורה מפט"ו דתרומות (הל' י"ז) הנ"ל יבואר להלן אי"ה ויען כי לא ראיתי למי שירגיש בשיטת הרמב"ם הנ"ל חפשתי בספרים ומצאתי לי רב בת' רלב"ח (סי' פ"ח) בביאורו לפט"ו ממאכלות אסורות שהרגיש בג' מקומות הנ"ל ופירשם כמ"ש, דעל הל' ו' שכתב הרמב"ם נמצאת למד כו' הנ"ל כתב הרלב"ח בע"ז (דף ע"ג) רי"ו ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינם בין שלא במינם בנותן טעם והרב ז"ל בהעתיקו הדין הזה פי' לנו כי מה שאמרו בגמ' בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם פי' בנותן טעם אינו שוה בכל האיסורין כי כשהוא במינו יש מהן בס' ויש מהן בק' ויש מהן בר' וזה סיוע גדול לסברתו שסובר הרב לפנים בזה הפרק שאפשר שהאיסור יתן טעם עד ק' ולכן כשנתערב שלא במינו צריך לבקש מי שיטעום אותו ואם יאמר שנותן ועם הכל אסור ואם יאמר שאינו נותן ועם הכל מותר ואם לא יש מי שיטעום אותו צריך לשער בכל איסור אפילו כשנתערב שלא במינו כפי דינו כשנתערב במינו בס' או בק' או בר', ועל הל' כ"ב וכ"ג דמין במינו ודבר אחר כו' הנ"ל כתב וז"ל זה הדין לא ראיתי מפורש בגמ' שם אבל נראה דהוא דבר אמיתי והשכל מורה עליו דכיון דקי"ל דמין במינו בס' או בק' או בר' והרב סובר כאשר כתבתי דכשנתערב מין באינו מינו ואי אפשר לעמוד על הטעם שאין מי שיטעום אותו או לאיזה סיבה אחרת דדינו כמין במינו לדונו בס' או בק' או בר' כפי שהוא האיסור א"כ בכאן מינו ושאינו מינו שוין ושניהם מצטרפין, ובהל' ל' ואם אין שם גוי לטעום כו' הנ"ל כתב וז"ל זה כתב הרב עפ"י דעתו שכתבתי למעלה שאפשר שיתן האיסור טעם עד ר' ולכן כשלא יש מי שיטעום התבשיל אוסר עד ס' או עד ק' או ר' כפי דינו כשהוא מין במינו, וראייתו מהמשנה ששנינו בערלה פ"ב ומייתי לה בפ' גיה"נ כיצד גריסין שנתבשלו עם העדשים אם יש בהם בנותן טעם וכו' עיין עכ"ל הרלב"ח. [וסיום דברי הרלב"ח תמוהין ויבואר להלן אי"ה]. עכ"פ מבואר שיטת הרמב"ם דבליכא כהן שיטעום גם באינו מינו בעינן ק"א, וכן נראה מבואר מפי' המשנה להרמב"ם (בפ"ה דע"ז) על המשנה דיין נסך אסור ואוסר בכל שהוא להמעיין היטיב, וכן הוא בהר"ע ברטנורא שם שדרכו למשוך תמיד אחר פי' הרמב"ם, ויותר מבואר הוא בהרע"ב פ"ז דחולין מ"ה, ובתוספות חדשים שם בשם מהרש"ח תמה על זה ולא ראה דכן הוא שיטת הרמב"ם. ובהכי אתיין נמי, שפיר, דברי הרע"ב ערלה (פ"ב סוף מ"א) שכתב ערלה וכלאי הכרם מצטרפין בנותן טעם שצריך בקדירה בלח כדי לבטל טעם שתיהן יחד אבל לא לאסור ביבש שאי"צ שיהי' בהיתר ר' כנגד שתיהן, וכעין זה פי' הרע"ב פ"ד דמעילה מ"ו, ובנימוקי הגאון ר"י בכרך הנדפס בגליון המשניות דפוס ווארשא הניח בצע"ג דלא מצינו בשום מקום לחלק בין יבש ובין לח רק בין מינו לאינו מינו ומש"ה רצה להגיה בדברי הרע"ב יעו"ש, אמנם להנ"ל אשה"ט דהרע"ב לשיטתו בחולין פ"ז ובע"ז פ"ה הנ"ל דסובר כדעת הרמב"ם דכל החילוק בין מינו לאינו מינו בתרומה וערלה וכלאי הכרם הוא רק ביש מי שיטעום אבל באין מי שיטעום שוין א"כ ביבש דלא שייך למיקם אטעמא לעולם בעי ק' ור' כמו בלח בליכא מי שיטעום וא"ש, ולהלן יבואר אי"ה ראיות נכונות לשיטת הרמב"ם הנ"ל. ומעתה אחר שנתבאר שיטת הרמב"ם דגם באינו מינו בליכא כהן שיטעום בעינן ק"א ובאיכא כהן שיטעום וליכא טעמא מותר אפילו בפחות, מס', וא"כ תמוה טובה איך יפרנס זו הסוגיא דחולין (צ"ט א') הנ"ל דע"י טעימה כרש"י וסייעתו אי אפשר דא"כ אף ס' לא בעינן וכנ"ל לשיטתו, ובלא טעימה כשיטת התוס' והרא"ש ג"כ אי אפשר דא"כ גם באינו מינו בעינן ק"א ולא סגי בס', וכנ"ל דנותן טעם דתרומה בליכא מי שיטעום שיעורו בק"א, והדברים מתמיהים מאוד וחזרתי על כל הצדדים ליישבה ולא עלתה בידי ומאוד נפלאתי על הרלב"ח הנ"ל שכתב על הרמב"ם הנ"ל וראייתו מהמשנה דערלה פ"ב ומייתי לה בפ' גיה"נ כו' וכמו שהבאתי לשונו לעיל איך לא הרגיש דמפ' גיה"נ תמיה עצומה לשיטת הרמב"ם הנ"ל. ד) ע"כ לגודל התמי' הנ"ל נראה מוכרח דהא דפוסק הרמב"ם דבטעים קפילא ולית בי' טעמא מותר אף בפחות מס' היינו להלכה מהא דר' יוחנן (צ"ז א') דסמכינן אקפילא ומהא דרבא, אבל לריב"ל דקאמר מלתא פסיקתא כל איסורין שבתורה בס' או בק' ס"ל באמת בכל ענין אף בטעמי' קפילא וליכא טעמא עכ"ז אינו ניתר בפחות מס' או ק', דכן משמע הלשון דריב"ל, דאינו דומה לשון דריב"ל ללישנא דר' יוחנן (צ"ח ב') דג"כ קאמר כל האיסורין שבתורה משערין אותן כאלו הן בצל וקפלוט דהתם כיון דקאי לשער הנתינת טעם א"כ סתמא כפירושו דמיירי בליכא למיקם אטעמא, וכן בע"ז (ס"ט א') דפסיק הלכתא אידי ואידי בשיתין וכן כל איסורין שבתורה, ג"כ קאי שם לשער הנתינת טעם ממילא סתמא כפירושו דמיירי דליכא למיקם אטעמא, אבל ריב"ל דלא מיירי מידי מטעמא ופסיק וקאמר כל איסורין שבתורה בס' משמע אף בליכא טעמא צריך ס' או ק', ובפרט לשיטת הרמב"ם דהיכא דאיכא קפילא לא סגי בס' עד דטעים קפילא ולא משכחת ס' רק בליכא קפילא לא הו"ל לריב"ל למסתם וע"כ דס"ל דאף בטעים קפילא וליכא טעמא בעי ס' או ק', ושפיר מקשה ממתני' דגריסין אף דמיירי בטעמי' כהן וליכא טעמא עכ"ז בעי ס' או ק' לריב"ל, ומדוקדק בזה לישנא דגמ' דאביי בקושייתו חוזר על לישנא דריב"ל דקאמר א"ל אביי וכל איסורין שבתורה בק' והתנן כו' והיינו משום דמההוא לישנא משמע דאף בידעינן דליכא טעמא עכ"ז בעינן האי שיעורא ומש"ה קשי' ממתני' דגריסין הא לולא זה לא הי' שום קושיא דהא מתני' דגריסין ע"כ מיירי דטעמי' כהן וליכא טעמא דאל"כ הוי בעינן ק"א אף באינו מינו וכנ"ל, אמנם אף דריב"ל סובר דלעולם בעינן ס' או ק' אף בדטעים קפילא וליכא טעמא, עכ"ז ר' יוחנן במעשה דכילבית דאמר ליטעמי' קפילא מיירי דלא הי' שיעור ביטול ואפ"ה בדטעים קפילא וליכא טעמא סגי וכפרש"י שם וכמ"ש (באות ב') וכדאמר רבא דסמכינן קפילא דהיינו להקל, וכן מהא דאמר רבא אמור רבנן בטעמא ובקפילא משמע ג"כ דבזה לחוד סגי רק בליכא קפילא בעי ס' ופליגי