אור גדול רצ

ירחין הוון והא כתיב מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם א"ר חייא בר בא ר' יוחנן מפקד לכנישתא דכופרא סכון מיעל עד דו איממא ואתון אמרין זמנו ועיבורו, ויעו"ש בפי' המפרשים הפ"מ והק"ע ובציון ירו' שם כ' דהירו' כוונתו דהי' ב' ימים ר"ח. ולדעתי נראה כוונת הירו' כהא דאמר ר"ח ב"ר אבא גופי' בגמ' דילן סנהדרין (ע' ב') דלסעודת עיבור צריכין לעלות ביום ל' בעוד יום, וא"כ התחילו הסעודה ביום ל', וסוף הסעודה או סעודה שני' הי' ביום ל"א, אבל אין כוונת הירו' דהי' ר"ח ב' ימים, וברמב"ם (פ"ג מקידוש החודש ה"ז) נראה דהי"ל ביאור אחר בגמ' דסנהדרין] וקצת נראה מל' הרמב"ם (פ"ח מקידוש החודש ה"ד) דיום ל' לעולם עושין אותו ר"ח בחשבון זה וכ"ה הלשון הזה בסמ"ג (עשין מ"ז), משמע קצת דקודם שהיו נוהגין חשבון זה והיו מקדשין עפ"י הראי' לא הי' ל' לעולם ר"ח, וכן משמע קצת מל' הרמב"ם (פ"ב מקידוש החודש ה"ח) יעוי"ש, ואפשר דמהזמן שקבעו לחשוב כמו שאנו מחשבין היום אז תקנו ג"כ שיום ל' יהא ר"ח לעולם אבל מקודם זה לא נהגו כן [אף שאין לוה טעם נכון לתלות זב"ז דמה נשתנה היום מאז וכנ"ל] סוף דבר הנני נבוך בזה ולא אדע בזה דבר ברור, ומפשטות הגמ' דתענית (דף י"ח) ודר"ה (דף כ"ה) הנ"ל נראה דבימיהם לא הי' יום ל' לעולם ר"ח וכ"נ מירו' דתענית (פ"ד ה"ג) הנ"ל. יב) ועפ"י דברינו הנ"ל בשי' התוס' הי' אפשר ליישב נמי שי' רבינו אפרים שהביא ראי' מדרב אשי דהלכה כר' יוסי בלאחריו דהקשו עליו הרז"ה והאשכול דמאי ראי' מרב אשי כיון דאליבא דר' יוסי קאי וכמבואר בסי' הקודם, ולהנ"ל אפ"ל דגם רבינו אפרים קאי בשי' התוס' ולדידי' עדיפא ביותר דאין הכרח כלל אף מר' יוחנן דפליג ע"ז, דאפשר דגם הוא מודה דא"א לעשות הטפל כעיקר ודלא להתענאה לר' יוסי אסור גם בהספד, והחילוק בין לא להתענאה ללא למספד לדידי' דפוסק בתרווייהו לפניו אסור לאחריו מותר אפשר דהחילוק הוא דבלא להתענאה לפניו אסור בתענית ולא בהספד ובדלא למספד לפניו אסור בהספד ולא בתענית וא"כ לשי' רבינו אפרים י"ל דליכא מאן דפליג על הירו' בהאי סברא דא"א לעשות הטפל כעיקר. ומעתה מיושב הוכחת רבינו אפרים כיון דקו' הגמ' הוא דל"ל בכ"ח דלא למספד וע"כ על לאחריו הא לא צריכי לזה משום דבלא"ה אסור משום לפני ריש ירחא, וא"כ ע"כ דקי"ל כר' יוסי בהא משום דליכא שום נפ"מ רק לענין לאחריו, וע"כ דנפ"מ איכא בין דלא להתענאה ללא למספד בל"ז וכנ"ל וא"כ ליכא קושי' כלל על כ"ח דאמאי עשאוהו דלא למספד כיון דאין נפ"מ לענין לאחריו, דהא איכא נפ"מ בל"ז וכנ"ל, וע"כ דלא קיי"ל כר' יוחנן רק דליכא שום נפ"מ בין לא להתענאה ללא למספד רק לענין לאחריו ולהכי פריך, ומדקא מתרץ רב אשי ע"ז הקו' מכלל דגם רב אשי ס"ל כן וממילא דהל' כרב אשי, אמנם מ"ש לתרץ בסי' הקודם עפ"י שי' רש"י הוא נכון יותר ופשוט טפי, וכבר כתבתי דמלשונו נראה יותר דכיון בפשוט כדהבינו הראשונים, ואין להאריך עוד בזה כי כל מ"ש בסי' זה הוא בלי שום יסוד רק עפ"י מה שפי' הק"ע לדברי הירו' וכבר כתבתי שיש לפרש דברי הירו' בביאור יותר נכון ופשוט טפי רק לגודל החומר של התמיהות העצומות על דברי התוס' העלתי זה על הכתב ופטפטי' דאורייתא טבין סימן נט. ביאור שיטת רש"י בחולין צ"ח א'. בטור יו"ד (ריש סי' צ"ח). ומין בשאינו מינו וליכא קפילא בס' ופרש"י הא דסמכינן אקפילא דוקא בדאיכא ס' ואפ"ה לא שרי עד שיטעמנו קפילא אבל קפילא בלא ס' או ס' בלא קפילא לא והני מילי בדאיכא קפילא וכו' והרמב"ן חילק היכא שמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא צירו וטעמו כיון שמן הדין לא היה לנו לשער אלא בטעמו אלא שאין אנו יודעין כמה הוא בהא סמכינן אקפילא אעפ"י שאין ס' אבל כשגוף האיסור נתערב וצריכין ס' לבטלו אז לא סמכינן אקפילא בבציר מס' אבל בס' מיהא שרי וא"צ לחזר אחר קפילא כלל וכו', ויען כי ראיתי שכל הראשונים דחו שי' רש"י ז"ל ולא ראיתי לשום א' שימליץ טוב בזה עבור מאורן של ישראל אדוננו רש"י ז"ל. ולפענ"ד מן שמיא אנהירינו לעיינין בס"ד לעמוד בזה על עומק דעתו וכוונתו ושכן הוא דעת הרמב"ם ג"כ, ובאופן שלהלכה גם רש"י ז"ל יודה דקפילא מהני בלא ס' ע"כ מוכרח אני להאריך קצת בזה. ויש בזה נ"מ נמי לדינא לפמ"ש הפמ"ג בשפתי דעת (סי' צ"ח ס"ק כ"ט) דהא דאין נוהגין לסמוך אטעימת עכו"ם בפחות מס' באיסור דרבנן היינו משום דחיישינן לדעת רש"י, ומה שהקשה בחידושי רע"א (שם סעי' א' בהג"ה) דא"כ גם על ישראל לא נסמוך לק"מ, כיון דאיכא כמה דעות דמסיח לפי תומו לא מהני בדרבנן ג"כ כמ"ש הפר"ח (סי' ס"ט ס"ק מ'), וגם דעת רש"י דבפחות מס' לא מהני טעימה בצירוף תרווייהו חיישינן אבל לכל חד לחודי' לא לכך טעימת ישראל מהני אף בפחות מס' דליכא רק דעת רש"י ולהא לחוד לא חיישינן וכן בתבלין ביותר מס' דליכא רק דעת המחמירין במסיח לפי תומו בדרבנן להא לחוד לא חיישינן ומהני אף טעימת עכו"ם רק בפחות מס' אעכו"ם לא סמכינן משום דאיכא תרווייהו דעת רש"י ודעת המחמירין במסלפ"ת בדרבנן ובצירוף תרווייהו חיישינן כן י"ל בטעם המנהג לפמ"ש הש"ך א"כ חזינן דלדינא חיישינן לדעת רש"י אמנם אף שיבואר דגם רש"י מתיר בפחות מס' עכ"ז חלילה לשנות מהמנהג שכתב הרמ"א לבל לסמוך אטעימת עכ"ום אף בדרבנן בבציר מס' כי אינני כותב רק להלכה לעמוד על עומק דעת רש"י אבל לא למעשה. א) הנה מקור הדברים משיטת רש"י הוא ממ"ש רש"י חולין (צ"ח א') אהא דאמר ריב"ל כל איסורין שבתורה בס' ופרש"י על זה דהיינו היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא או דליכא למיקם אטעמא וכו' וכי לא יהיב טעמא בעינן ס' כדלקמן אין בהם בנותן טעם בין שיש להעלות בק"א בין שאין להעלות מותר דאמרינן עלה אין בהם להעלות בק"א אלא במאי לאו בס' אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ס' עכ"ל ומאוד תמיהני על הפרישה (בסי' צ"ח) שכתב על שיטת רש"י שהובא בטור דאפשר דה"ה תרומה בחולין באינו מינו דקאמר יטעמנו כהן ג"כ בעינן ס' עכ"פ עכ"ל. ונפלאתי מאוד דמאי נסתפק הא מבואר הוא להדיא בדברי רש"י הנ"ל ואדרבא כל חילו וראייתו של רש"י דקפילא לא מהני בלא ס' הוא מתרומה דבאין בהם בנותן טעם קאמר דבעינן ס' וכנ"ל. ונראה דלא ראה מקור הדברים ברש"י הנ"ל. והנה הראשונים הבינו מדברי רש"י הנ"ל דסובר דלא כשיטת הרמב"ן, דכן מבואר בר"ן (פ' גיה"נ) שהסכים לשי' הרמב"ן הנ"ל וכתב על זה דהוא שלא כדברי רש"י (ד' צ"ח) הנ"ל וכ"ה ברשב"א חולין (שם) ובתורת הבית הארוך (בית ד' שער א' דפוס ברלין ד' ק"ו א') וכתבו דלשיטתו האי דכילבית באילפס חולין (צ"ז א') דא"ר יוחנן ליטעמיה קפילא מיירי דהיה ס' ואפ"ה אמר ליטעמיה קפילא להחמיר וכ"כ הרא"ש לשי' רש"י. וראיתי להראש יוסף חולין (שם) שהבין דלפ"ז גם הא דאמרינן שם על הא דתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם דסמכינן אקפילא מיירי ג"כ דאיכא ס' ונדחק לבאר שם כל הסוגיא לפ"ז. וז"א דבקדירה לכ"ע אף בליכא ס' מהני קפילא דכן מוכרח מחולין (קי"א ב') גבי קערה שמלח בה בשר דאסור לאכול בה רותח דהיינו דהרותח אסור דיעבד כמ"ש שם הרשב"א ופריך עלה ליטעמיה קפילא ומשני דליכא קפילא וע"כ