אור גדול רפז

דהתוס' קאי לאית ספרים דגרסי בתרווייהו דלא למספד. אבל לאידך גיר' באמת לא מוכח, והוא דוחק דנראה מדבריהם בדיבור שלאחריו דתפסו עיקר הגי' באיתוקם תמידא דלא להתענאה א"כ ליכא ראי' כלל ואיך הוכיחו הכא סתמא. אמנם עפ"י הנ"ל יתיישב היטב דבממ"נ הכריחו מהא דלא קאמר משום לפניו דאם נימא כגירסא אית ספרים דגרסינן בתרווייהו דלא למספד ודאי דשפיר מייתו ראי' וכמ"ש השעה"מ רק אף לגי' דגרסי באיתוקם תמידא דלא להתענאה נמי אתי' שפיר ראייתם, דלהאי גירסא האי דקאמר רב אשי הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים מאי אהני היו"ט דאיתוקם תמידא לזה כקו' הריטב"א ע"כ מוכרח דקאי בשי' הירו' דגם דלא להתענאה בהספד וכנ"ל וא"כ שוב הוי ראי' גם על לפניו, ומ"ש בריש הדיבור דבהספד איננו אסור אלא מקצתן כבר נתבאר באות ב' דאף להאי שי' מ"מ י"ל דלהלכה לא קי"ל כרב אשי וכסוגי' הגמ' רק כרחב"א אליבא דר' יוחנן שסידר הגמ' לדבריו בסתמא באחרונה וכמו שנתבאר באות ב' הנ"ל דלדידי' דמוכרח דס"ל דעושין הטפל כעיקר א"כ ממילא איננו מוכרת דר' יוסי פליג עלי' דר"מ דבלא להתענאה מותר בהספד כפשוטו, משא"כ לרב אשי דלדידי' מוכרח דס"ל דר' יוסי גם ביו"ט דלא להתענאה אוסר בהספד, והמגי"ת דאתי' כר' יוסי האי דתנא אילין יומי' דלא להתענאה ומקצתהון דלא למספד. אין הפי' לדידי' כמ"ש התוס' דבהספד איננו אסור אלא מקצתן, רק דהחומר של היו"ט של לא להתענאה [דהיינו לענין החיזוק לאסור לפניו] הוי בכולהו הון דלא למספד [היינו שיש להם החומר של יו"ט דלא למספד לענין לאסור ביה גם לאחריו] וגם לפי"ז מוכח דלא למספד הוא יו"ט יותר גדול, וכ"ז לרב אשי ולסוגיית הגמ' דאזלו בשי' הירו' משא"כ למסקנת הגמ' שסידר אח"כ דברי רחב"א בשם רי"ו דמוכרח דס"ל דלא כשי' הירו' א"כ הפי' כפשוטו כמ"ש התוס' וא"כ ראייתם דלאו דוקא כל שלאחריו רק ה"ה שלפניו אסי' שפיר לכל הגירסות וכנ"ל. הן אמת דלהאי גי' דגרסי דאיתוקם תמידא דלא להתענאה וכפי מה שנתבאר עפ"י שי' הירו' בלא"ה מוכרח דגם לפניו איננו אסור בהספד דהא א"א לעשות הטפל כעיקר דהא מינה הכריח הירו' מר' יוסי דאוסר ביו"ט דלא להתענאה לפניו דבגוף היו"ט אוסר אף בהספד וכנ"ל, וא"כ איצ"ו להוכיח מרב אשי. אמנם זו ההוכחה איננו אלא להאי גי' באיתוקם תמידא דלא להתענאה דלפי"ז מוכרח מסוגיית הגמ' מקמי דחדית רחב"א משמי' דר' יוחנן דאזיל בשי' הירו' וכנ"ל אבל לאית דגרסי בתרווייהו דלא למספד א"כ כיון דמוכרח מרחב"א אליבא דרי"ו דלא כסוגיית הירו' א"כ חזינן דגמ' דידן פליגא על הירו' ויש לעשות הטפל כעיקר, א"כ שפיר דלפניו אסור גם בהספד אבל הוכחת התוס' מרב אשי אתי' שפיר לכל הגירסות. ולכך כתבו התוס' זו ההוכחה בסתמא דהוא מוכרח לב' הגירסאות שהביאו בדיבור שלאחריו וכנ"ל וכוונת התוס' בזה הוא לביאור הגמ' ולא לפסק הלכה דעפ"י הנ"ל איננו ראי' מרב אשי לפסק הלכה דרב אשי דסובר כסוגי' דירו' רא"א לעשות הטפל כעיקר מוכרח לדידי' דהטפלים אינן אסורים אלא בתענית ולא בהספד משום דא"א לעשותם כעיקר משא"כ להלכה דקי"ל כרחב"א אליבא דרי"ו דהטפל אפשר להיות כעיקר א"כ ממילא איננו מוכרח דהטפלים אין אסורים בהספד. [וכמ"ש בריש הדיבור דבדלא להתענאה מותר בהספד דהוא ג"כ דלא כרב אשי וכנ"ל] רק דכוונתם לביאור הסוגי' וא"ש כנ"ל, ולפסק אפשר דס"ל לכל הגירסות דלבתר דקאמר השתא דאתית להכי נדחה דרב אשי וכמ"ש הר"ן תענית ואשכול וכמו שהבאתי בסי' הקודם אות ב'. ו) וגם יתיישב קו' א' שבאות א' הנ"ל דדלמא מעיקרא לא הי' יכול להקשות תי"ל דהוי בתר כ"ח משום די"ל דסבר לי' כר' יוסי בחדא לענין לפניו ופליג עלי' בחדא לענין לאחריו וכדפסק ר' יוחנן ולהנ"ל יתיישב, דכיון דסוגיית הגמ' מקמי' דאייתי דר' יוחנן אזיל בשי' הירו' כדמוכח מהא דפריך לימא מט' בי' וגם האי דקאמר רב אשי הואיל ומוטל בין ב' י"ט וכמבואר באות ד'. א"כ כיון דאזיל בשי' הירו' ממילא הני תרתי מילי דר' יוסי הא בהא תליין דכיון דסובר בדלא להתענאה דלפניו אסור ע"כ דהיו"ט דלא להתענאה אסור בהספר דאל"כ הוי טפל כעיקר וא"כ הנפ"מ בין דלא להתענאה ללא למספד אינו אלא לענין לאחריו וממילא מוכרח דבדלא למספד לאחריו אסור, וא"כ גם מעיקרא דמוקי כר' יוסי לענין לפניו בדלא להתענאה מוכרח גם אידך דר' יוסי לאסור לאחריו בדלא למספד לפי מאי דסובר השתא כסוגיית הירו' ודלא כר' יוחנן דמחלק בינייהו וא"כ תיכף הו"מ למיפרך כמאן כר' יוסי תי"ל דהוי בתר כ"ח וא"ש, ולפי מה שיתבאר להלן בישוב קו' ד' באופן השני יתיישב הכא יותר ברווחא. ז) ועפי"ז יתיישב קו' ד' שבאות א' הנ"ל על דברי התוס' תענית (דף י"ח) הנ"ל דאף דהגמ' מקשה על הא דריש ירחא כמ"ש התוס' ר"ה (דף י"ט) ד"ה הא, וכמבואר מהא דאמר להלן השתא דאחית להכי כ"ט נמי כיון דאילו מקלע מלתא ובטליני' לכ"ח כו' א"כ מבואר הוא דהקו' הי' ל"ל ריש ירחא, מ"מ עפ"י הנ"ל נראה דהי"ל להקשות נמי על כ"ח דלמה עשו להיו"ט דכ"ח דלא למספד כיון דאזיל בסוגיית הירו' דגם היו"ט דלא להתענאה ג"כ אסור בהספד, א"כ אין שום נפ"מ בין דלא להתענאה ללא למספד רק לענין לאחריו וא"כ בכ"ח דאין נפ"מ לענין לאחריו דבלא"ה אסור משום לפניו דריש ירחא א"כ למאי הוצרכו לעשותו ליו"ט די לא למספד הלא הי' די לעשותו די לא להתענאה דג"כ הי' אסור לפניו ולאחריו ג"כ בלא"ה אסור ולגוף היו"ט אין שום נפ"מ, רק דהגמ' מקשה על הא דריש ירחא וה"ה דהו"מ להקשות על הא דכ"ח וכנ"ל, וא"כ שפיר קאמרי דבתי' הגמ' על הא דריש ירחא מתורץ נמי הקו' השני' דהו"מ על הא דכ"ח, וא"כ אשה"ט דברי התוס' דאין כוונתם לבאר דברי הגמ' רק דבזה מתיישב נמי זה ומובנים להמעיין. ח) ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאין להעמיד יסוד על הנוסחא שלפנינו, ואיננו נצרך רק תיקון קטן על תיבה אחת אשר בזה יתיישב יותר ברווחא הקו' ד' והקו' א' הנ"ל, וגם הסוגיא יתיישב יותר ברווחא כאשר יבואר, והוא דבריש הענין אמר מר מתמני' בי' ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועי' ל"ל למימר מח' בי' לימא מט' בי' מבואר בדקדוקי סופרים מב' כת"י דגרסי וח' גופי' יו"ט הוא, וכ"נ מדבר' רש"י דגרס הכי, [והנוסחא שלפנינו דאיתא ותמני' גופי' אסור דהו"ל יומא דאיתוקם בי' תמידא הוא הוספה מהמבארים ומפרשים לבאר באורך יותר.] דאי איקלע מלתא ובטליני' לז' כו' כ"ה בדקדוקי סופרים מכת"י ומרש"י ג"כ נראה הכי וכתוב שם בהגהות דהלשון כיון אינו נוחה, וגם בהשתא דאתית להכי הגי' שם דאי איקלע כו' וברז"ה פ"ק דמגילה הביא זו הגמ' דהשתא דאתית להכי בנוסח זה כ"ט גופי' יו"ט הוא ואסור, ותיבות אלו דהו"ל יומא דמקמי' יומא דמיתוקם תמידא ליתא התם ונראה ג"כ דהוא מהוספת המבארים והמפרשים וליתא מעיקר הנוסחאות, ונחזור לדברי הגמ' לפי נוסחאות הכת"י והרז"ה, וכן הוא ל"ל למימר מתמני' בי' לימא מט' בי' ותמני' גופי' יו"ט הוא דאי איקלע מלתא ובטליני' לז' תמני' גופי' אסור כו' השתא דאתית להכי כ"ט נמי דאי איקלא מלתא ובטליני' לכ"ח כ"ט גופי' יו"ט ואסור עכ"ל הגמ' לפי נוסחאות הכת"י שבדקדוקי סופרים והרז"ה והנה זה הלשון כ"ט גופי' יו"ט שבהרז"ה איננו נוח דהא איננו יו"ט רק יום שלאחר כ"ח או יום שלפני ריש ירחא אבל בעצמו איננו ירט, ולפי שהנוסחאות מעורבבין נראה להגי' עוד הגהה אחת קטנה אשר בזה יתיישב הכל ברווחא לפי דברינו הנ"ל, והוא דבהשתא דאתית להכי כ"ט נמי כיון דאיקלע מילתא ובטליני', כ"ט גופי' אסור, ותיבת לכ"ח אפשר ג"כ דהוא הוספה, ויתיישב שפיר הלשון שלפנינו דגרס, כיון, דקאי אהא דקאמר מקודם דבזה מתיישב נמי הקו' הראשונה ג"כ ושייך ע"ז לשון כיון, דכיון דקאמרת