אור גדול רעז

זל"ג, ואיננו אסור רק מאי דמדינא אסור, [כמ"ש רבינו אפרים דרק ביו"ט אחר השבת בנמצאו במעי' גמורות לגמרי שכיוצא בהן נמכרות בשוק דאיכא ספק דלמא מאתמול נגמרו אסורין,] וא"כ אשה"ט כל הסוגיא ולק"מ לרבינו אפרים. אמנם לאחר העיון בזה נראה דגם מזה יהי' סייעתא לרבינו אפרים כאשר יבואר. ו) דכבר נתבאר (באות הקודם) מה שדקדק הרשב"א בחידושיו שבת (דף קמ"ט) ובריש ביצה בהא דקאמר רבה הכא ביו"ט שחל, להיות אחר השבת עסקינן דהא מסיק אח"כ דגם ביו"ט דעלמא אסור, ובריש ביצה הניח בקו' ובשבת נדחק דהפי' דעיקר האיסור הוא משום יו"ט אחר השבת והלשון עסקינן דחוק לפ"ז. והנראה דאפ"ל בזה בשנדקדק עוד בלשון הגמ' דקאמר קסבר רבה כל ביצה דמתיילדא האידנא מאתמול גמרה לה דקאמר ג"כ הלשון דמתיילדא דהוא לשון עתיד שעתידין להוולד וכנ"ל (באות ד'), אף דבכאן איננו דקדוק כ"כ כמובן עכ"ז לשי' רבינו אפרים נראה ליישב ברווחא, די"ל עפ"י המבואר בנדרים (ל' ב') דלשון נולד בלשון תורה הוא בין על עבר שכבר נולד בין על עתיד שעתיד להוולד, ובלשון בני אדם לרבנן ג"כ תרווייהו אסירן ולר"מ אדרבא דוקא בעתידין להוולד, וא"כ בלשון נולדה ביו"ט י"ל ג"כ דתרווייהו בכלל בין שכבר נולדה ביו"ט בין שהיתה עתידה להוולד ביו"ט, וא"כ י"ל דלרבה דמוקי לה משום הכנה ואסור אף בנמצאו במעי' ביו"ט אחר השבת בהיתה עתידה להוולד ביומי' אם לא היתה נשחטת ניחא לי' לפרושי מתני' דקאי אתרווייהו בין שנולדה כבר בין שהיתה עתידה להוולד ביו"ט אף אם נשחטה ונמצאו במעי' כמשמעות לשון נולדה דקאי בין על עבר בין על עתיד [ואדרבא לשון עתיד הוי יותר לר"מ וכנ"ל.] וי"ל עוד שהוכרח רבה לפרש כן, דאם נפרש ביצה שנולדה על עבר שנולדה כבר, א"כ נוכל למידק מינה הא במעי אמן שריין אף בגמורות לגמרי שכיוצא בהן נמכרות בשוק דומיא דנולדים ג"כ מותרים וכדדייק מינה בדף ו' ב', ונצטרך לומר לדידי' דהאי דיוקא לא קאי רק על יו"ט דעלמא דביו"ט אחר שבת אסורים מדינא מה"ת, וא"כ קשיא דהו"ל לתנא דמתניתן לאשמועינן האיסור דנמצאו במעי' ביו"ט אחר השבת בכדי דלא נטעי למשרי איסורא דאורייתא מדיוקא דדוקא נולדה כבר אבל נמצא במעי' מותר לעולם, והו"ל ביותר לאשמועינן האי דינא דהו"ל איסורא דאורייתא ממאי דאשמועינן דבנולדה כבר אף ביו"ט דעלמא אסור דאינו אלא דרבנן, והו"ל למיחש יותר לאשמועינן דינא דאורייתא בנמצאו במעי' ביו"ט אחר השבת, ע"כ מפרש לה רבה דבאמת במתני' הפירוש הכי ביצה שנולדה ביו"ט היינו בין נולדה כבר בין נשחטה רק שהיתה עתידה להוולד, ולהכי מוקי לה ביו"ט אחר השבת דגם בנשחטה ועתידה להוולד אסור, ומדוייק היטב האי דקאמר ביו"ט אחר השבת עסקינן דהוכרח לאוקים לה ביו"ט אחר השבת בכדי שיהא נכלל בלשון נולדה גם העתיד דגם העתיד להוולד אסור, ומדוקדק היטב הדק האי דקאמר קסבר רבה כל ביצה דמתיילדא האידנא [שעתידה להוולד אם לא היתה נשחטת] מאתמול גמרה לה דלכך מוקי לה ביו"ט שאחר שבת, בכדי שיהא בכלל זה גם העתיד שעתידה להוולד, ואשה"ט, והא דפריך אח"כ יו"ט דעלמא תשתרי היינו בביצה שנולדה כבר אבל המשנה דמיירי משניהם בין שנולדה כבר בין שעתידה להוולד מיירי דוקא ביו"ט אחר השבת [והאי דפשיטא לי' דגם ביו"ט דעלמא אסור עכ"פ כשנולדה כבר, יעוי' ברשב"א דכתב דשמע מרבה רבי' דהמשנה אף ביו"ט דעלמא הוא והיינו עפ"י שיטתו שכ' בשבת (דף קמ"ט) הנ"ל דעסקינן הוא לאו דוקא, אמנם לפמ"ש הא הוי דוקא, וי"ל דפשיטא לי' הכי מהברייתא דמייתי (ג' ב') אחד ביצה שנולדה בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט כו' אף די"ל ג"כ שנולדה בשבת שאחר יו"ט וא' ביצה שנולדה ביו"ט שאחר שכת, מ"מ י"ל דברייתא א"א לאוקמא הכי דא"כ הו"ל לפרושי משא"כ משנה דאין דרכה לפרש, וכעין מ"ש התוס' תמורה (ל' ב') ד"ה מנא, ובכמ"ד, והברייתא מיירי בנולדה כבר ובשבת דעלמא ויו"ט דעלמא, והא דאמר לקמן (ג' ב') דלרבה הו"ל ספיקא דאורייתא אף דביו"ט דעלמא ושבת דעלמא אינו אלא דרבנן משום גזירה מ"מ י"ל דהוי עיקרו דאורייתא, וכמ"ש הח"י לענין מוקצה. שוב מצאתי כן בפר"ח או"ח (סי' קצ"ז סק"ג), משא"כ המשנה מיירי אף בנשחטה ונמצאו במעי' רק שהיתה עתידה להוולד אם לא היתה נשחטת וביו"ט אחר השבת וכנ"ל]. וא"כ לפ"ז האי דמדייק (בדף ו' ב') ממתני' דדוקא בנולדה אבל במעי אמן שריין, אף דהמשנה מיירי ג"כ בנשחטה ונמצאו במעי' הדיוק הוא הכי דדוקא נולדה דהיינו עתידה להוולד ביו"ט [אם לא היתה נשחטת.] אבל במעי אמה [היינו בעתידה להיות במעי אמה ביו"ט שלא תלד עד אחר יו"ט] שריין והיינו כנ"ל שאינן גמורות לגמרי שכיוצא בהן נמכרות בשוק, דעדיין קליפתן רכה שניכר שהיתה עתידה לשהות במעי התרנגולת עד אחר יו"ט מותר, והיינו ממש כהברייתא דמצא בה ביצים גמורות [שאין כיוצא בהן נמכרות בשוק וכנ"ל] מותרות, ואשה"ט הכל ברווחא ומדוייק הכל הדק היטב, האי דקאמר רבה עסקינן שנדחק הרשב"א והאי דקאמר לשון עתיד קסבר רבה כל ביצה דמתיילידא האידנא ל' עתיד, ולדעתי איננו דחוק לפרש כן, ולמי שלא ירצה לפרש כן, איצ"ו לזה ודי במ"ש באותיות הקודמים לקיים שי' רבינו אפרים. אמנם לדעתי גם זה שכתבתי באות הזה נכון וגם מזה סיוע לשי' רבינו אפרים ולדידי' הלשון ביו"ט אחר השבת עסקינן אשה"ט וכנ"ל, ומעתה עפ"י כל הנ"ל מה שהוכיח הרמב"ן במלחמות מהרי"ף דלא ס"ל כרבינו אפרים מדאינו מחלק בזה לפי הנ"ל אין ראי' כיון דהביא הסוגיא בלשונה וקו' הגמ' על הברייתא דמצא בה ביצים גמורות דנגזור משום הנך דמתיילדן ביומייהו א"כ מבואר הוא להדיא בהגמ' וכנ"ל (באות ד'), וגם לפמ"ש (באות ו') מבואר הוא ג"כ באוקימתת רבה, א"כ שוב לא הי' לו צורך לבארו, וכבר כתב הרמב"ן בעצמו בכמ"ד על הרז"ה שכ' שקיצר הרי"ף כ' הרמב"ן דקיצורו של רבינו הרי"ף ולא אריכותו של הרז"ה, יעוי' לדוגמא יבמות (צ"ו ב') וחולין (ט"ו ב') והראה הרמב"ן שמבואר כן ממה שהביא הרי"ף בקוצר, וה"נ דכוותי' דהא מבואר כן בסוגיא לפי כל הנ"ל ואדרבא נוכל עוד לדייק מהרי"ף דס"ל כרבינו אפרים ויתיישב בזה מה שדקדק הרא"ש על הרי"ף דמייתי הא דרבה ולא קאמר משום משקין שזבו או פירות הנושרין, ויעוי' בקרבן נתנאל שנדחק בכוונת הרא"ש למצוא נפ"מ לדינא בהא דרי"ו לענין חלב והביא כן גם בשם מהרש"ל, וז"א דא"כ לא הועיל הרא"ש בתירוצו דמ"מ הו"ל להרי"ף להביא בכדי שנדע הדין דחלב, אמנם נראה בפשוט דכוונת הרא"ש, דכיון דלענין הדין דביצה לא נפקא לן מינה מידי, א"כ אף דקי"ל כהכנה דרבה מ"מ הא לענין נולדה בשבת אסורה ביו"ט מייתי לה להדיא להלן, ולענין המשנה כיון דאין נפ"מ הו"ל להביא טעמא דמשקין שזבו דהוא בקוצר דסגי בין על יו"ט דעלמא בין על שבת דעלמא ולא הי' צריך להביא כל האריכות דעיקר האיסור ביו"ט אחר השבת ויו"ט דעלמא משום גזירה וכן שבת דעלמא, כיון דידוע דדרך הרי"ף לקצר בכל מה שיכול, וכמ"ש הרמב"ן בכמ"ד יעוי' מלחמות ברכות (נ"ג ב') ובסוף יומא ובריש סוכה על מימרא דר' ירמי' ועוד בכמ"ד, ויותר מזה כ' בסוף ב"מ שהביא מימרא דגמ' בלשונה לעצמו לכוונה אחרת ולא ע"ד מה שנאמרו בגמ' מפני שהוא קיצור לדעת ובכוונה יעו"ש וא"כ כיון שבכ"מ דרכו לקצר א"כ למה הביא כאן כל האריכות ללא צורך ולא הביא בקוצר טעמא דרי"ו, ותי' הרא"ש משום דמשמע לי' טעמא דרבה רוויחא טפי, או בכדי שנדע דיו"ט אחר השבת דאורייתא [אף דג"כ אין נפ"מ דאף בדרבנן ספיקא אסור משום דשיל"מ, רק לידע דחמיר איסור'.] אמנם להנ"ל לשי' רבינו אפרים ולפי מה שנתבאר בשיטתו אשה"ט דהביא הרי"ף כל הסוגיא דמינה מבואר דינא דרבינו אפרים דאם שחט ומצא בה ביצים גמורות שהיו עתידין להוולד ביומי' אם לא היתה נשחטת דאסור ביו"ט אחר השבת, ואשה"ט. וא"כ אדרבא מהרי"ף מקו' הרא"ש יש לדייק כרבינו אפרים, וא"כ כיון שנתבאר לסלק כל קו' הראשונים משיטת רבינו אפרים, וגם כל הראשונים הסכימו דצדקו דבריו מצד הסברא רק מכח הקו' שהיו להם על שיטתו הוצרכו לחפש טעמים לסתור סברתו, א"כ כיון שנתבאר לסלק כל הקושיות הדרינן לסברתו הפשוטה והנכונה, וגם לפי מה שנתבאר שיטתו מרווח ומדוקדק מאוד בסוגית הגמ',