אור גדול רעד

מבוי שאין ברחבו ד' או שרחב ד' ואין פתחו רחב ד' יש מי שהורה שכל שיש ברחבו ג' טפחים צריך להתירו בלחי וקורה וכו', א"כ מבואר דלהמצריכים להתיר הוא אף בשאין בכל רוחב המבוי ד', וכ"נ מוכרח ממה שפירשו דפתח לי' בקרן זויות בלא דלתות, ומעתה הן נסתר מחמתו מה שיישב הבית מאיר (ריש סי' שס"ג) את דברי המג"א ממה שתפסו עליו האחרונים כמובן. וראיתי להפמ"ג (סי' שס"א) באשל אברהם (ס"ק ד') שכ' דאפשר דמלתא דפשיטא הוא ומש"ה השמיטוהו הפוסקים. והדברים מתמיהים דאיך הפה יכול לדבר דפשוט הוא מאי דמבואר דהרי"ף ורבינו האי גאון ס"ל להדיא דל"מ, וגם הראב"ד והתוס' דכתבו דמהני הוצרכו לראי' מהא דקאמר דפתח לי' בקרן זויות כמבואר בריטב"א בשם הראב"ד [ויעו"ש בריטב"א שכ' אחר תי' הראב"ד והנכון דשאני הכא שהוא בקרן זויות של כניסת המבוי דהא ודאי לא עבדי אינשי עכ"ל, ולשי' התוס' עירובין (דף צ"ה) א"א לומר כן דבית שנפרץ מב' רוחות מי לא עסקינן בקרן זויות האחר ואפ"ה אסור] וא"כ איך נימא דפשוט הוא ואיצ"ו להזכיר, אמנם נראה בהיפך יען דאינו מוכרח הדין די"ל כמו דמוכרחין לתרץ לדעת הרי"ף, מש"ה השמיטו. הנה נמשכתי קצת חוץ לעניננו. טז) עוד דבר קטן אמרתי להעיר הנה זה פשוט בפי כל הפוסקים דגבוה מכ' אינו פסול אלא בקורה אבל בלחי כשר, וכמ"ש התוס' (י"א ב') ד"ה איפכא, וכ"כ הה"מ (פי"ז משבת הל' י"ד) וז"ל דע שהמבוי שהכשירו בלחי אין יותר מכ' פוסלו שהרי סמוך לקרקע ואין גבהו אלא י' ומה לנו אם המבוי גבוה כמה וזה פשוט עכ"ל וכן הוא בחידושי מהרל"ח הנדפס בטור סי' שס"ג ובב"י וב"ח שם, וא"כ קשיא לכאורה לרב דיליף מפתחו של היכל וקאמר הגמ' דיליף מהתם דאף צוה"פ לא מהני בגבוה מכ', וא"כ מוכרח ג"כ דלחי ודאי לא מהני, וא"כ יקשה קו' הה"מ הנ"ל דמה לנו אם המבוי גבוה כמה. ונראה דלק"מ דעד כאן לא כתבו התוס' והמגיד ואינך דלחי מהני בגבוה מכ' רק לדידן דהטעם דגבוה מכ' ל"מ היינו משום דלא הוי הכירא, וא"כ זה לא שייך רק בקורה אבל בלחי ל"ש האי טעמא ופשיטא דמהני, אמנם לרב דסובר דלא הוי פתח בגבוה מכ' לכך לא מהני, א"כ אין חילוק בין לחי לקורה ושניהם לא מהני בגבוה מכ' משום דלא הוי פתח דהך טעמא דלא הוי פתח שייך בין על לחי בין על קורה, דל"ש קושית המגיד מה לנו אם המבוי גבוה דשפיר מיגרע גרע במאי דגבוה מכ' דבטל תורת פתח מינה עבור גבהותה, ולא כתבו זה אלא לדידן דהטעם אינו משום פתח רק משום הכירא. אמנם לפ"ז קשה מאוד סתימת דברי הרמב"ם והטור דהפשוט מלשונם דאף לחי לא מהני, ואי משום דסמכו דפשוט הוא, הלא איננו פשוט כ"כ כיון דלרב מוכרח דס"ל באמת דלא מהני, רק דלא קי"ל כוותי', א"כ הי' להם לבאר בפירוש. ע"כ מזה יש סמך לדברי הבית מאיר (או"ח סי' שס"ג סעי' כ"ו) דס"ל אליבא דרמב"ם וטור דגם לדידן לא מהני יעו"ש דנדחק בטעמא דמלתא, ולהנ"ל יש קצת סמך מדלא הוזכר בגמ' בזה שום מחלוקת ולרב פשיטא דלא מהני וכנ"ל, ומדלא הוזכר בזה מחלוקת משמע דגם לדידן הכי. ז) ובעיקר דברי הרשב"א והרא"ש דפשיטא להו דהיכא דשייך פ"ת כשרה אף למעלה מכ', לא ידעתי מאין פשיטא להו כ"כ, דהא לחי הוי מחיצה דאורייתא ואפ"ה בעינן הכירא וכמ"ש התוס' עירובין (ה' ב') ד"ה ארבע, וגם בצוה"פ כתבו האחרונים ג"כ דבעי קצת הכירא עי' תוס' שבת (סי' שס"ג סק"י וס"ק נ"ג) וא"כ ה"נ י"ל בפי תקרה. וביותר ק"ל על הרא"ש שהקשה על רש"י דאית לי' פ"ת בפחות מד' דא"כ בגבוה מכ' אמאי ימעט, אדקשי' לי' מגבוה מכ' דליכא הכרח להכשיר בפ"ת יותר הו"ל להקשות מרחב מעשר דזה מפורש דמהני בפ"ת כנ"ל (אות י"ג ואות י"ד) וצל"ע כעת. עכ"פ לפי מאי דפשיטא להו דבפ"ת אף למעלה מכ' כשרה מה שביארתי בדברי ר' אילעאי אמר רב לעיל (אות ז) נראה נכון מאוד כפתור ופרח בס"ד, ומקום הניחו לי בעזרהשי"ת. סימן נו. ביאור שיטת רבינו אפרים ריש ביצה. בריש ביצה (ב' ב') השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן ביו"ט ואם איתא ליגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהן כו'. מכאן הקשו כל הראשונים על שי' רבינו אפרים ז"ל ודחו שיטתו לגמרי. ויען כי בתורה הרשות נתונה, ולדעתי שיטתו מרווחת ומדוקדק היטב בגמ' ואדרבא מזו הסוגיא סיוע לשיטתו כאשר יבואר ע"כ אמרתי אשיחה וירווח לי. א) הרז"ה כתב ומצאתי לרב ר' אפרים ז"ל היכא דשחט תרנגולת ביו"ט אחר השבת ומצא בה ביצים גמורות אסורות דאיכא למימר דלמא מאתמול גמרו ואין שבת מכינה ליו"ט וכשם שאסור ספק יו"ט ספק חול כך ספק בשבת גמרו ספק בו ביום אסורות. ולא נתכוונו דברים הללו אצלי כי ביצים במעי תרנגולת כא' מאברי' הם ואינם נאסרות אפילו ביו"ט שאחר השבת עכ"ל. והראב"ד בהשגותיו על הרז"ה וכן הרמב"ן במלחמות השיגו על טעם הרז"ה דא"כ אמאי לא תי' הגמ' דמש"ה לא גזרו משום הנך דמתיילדן משום דכא' מאברי' הן. והרמב"ן במלחמות הקשה עוד דהא חזינן דמותר לאוכלן בחלב אלמא דאינו כא' מאברי'. ולדעתי מצאתי תניא דמסייע לי' להרז"ה מבעל ההלכות גדולות שהראשונים כתבו עליו שכל דבריו דברי קבלה. דז"ל הבה"ג (בהלכות יו"ט) והיכא דשחט תרנגולת ביו"ט ומשכח בה ביצה גמורה לא תימא כיון דאילו איתילידא הוי אסורה השתא נמי אסורה אלא שריא למיכלא דתניא השוחט תרנגולת ומצא בה כו' ואע"ג דלענין מיכלא ביו"ט מדמינן לה לבישרא דתרנגולת וקא שרינן לה לענין בשר למיכלה בחלב שריא ולא דמיא לבשר וכו'. דלכאורה אין דבריו מובנים כלל דמה ענין זה לזה ע"כ נראה ברור דכוונתו כהרז"ה הנ"ל ואתיא שפיר דכל ההיתר ביו"ט היינו משום דכא' מאיברי' ושפיר הוצרך לחלק כקו' הרמב"ן הנ"ל, ותמיהני שהעלימו עין מדברי הבה"ג דמבואר כהרו"ה. והרמב"ן במלחמות כתב טעם אחר דלא חשיב הגמר הכנה כל זמן שהבצים במעי אמן יעו"ש וכדבריו כתבו הרשב"א והר"ן והרא"ש, וכך כתב הבעל העיטור (בריש הלכות יו"ט) והביא עלה האי מימרא דרב (דף ו' ב') דאמר ביצה עם יציאתה נגמרה אלמא דבמעי אמה לא אהני מידי הגמר שלה. ב) וקשיא לי על כל הראשונים הנ"ל דא"כ (בדף ו' ב') על האי מימרא דרב דאמר ביצה עם יציאתה נגמרה דטרח הגמ' לפרש כוונתו לאיזה ענין קאמר לה, וקאמר אלא מאי עם יציאתה נגמרה ומותרת לאוכלה ביו"ט כו' אמאי לא קאמר בהיפך עם יציאתה נגמרה כשנולדה ביו"ט אהני לה הגמר ואסורה לאכלה ביו"ט הא במעי אמה לא נגמרה ולא אהני לה הגמר ומותרת לאכלה ביו"ט, ואשמועינן רב הדין דברייתא דהשוחט ומצא בה ביצים מותרין וא"כ לק"מ [וידוע דאין להקשות דמאי קמ"ל הא תנינא בברייתא משום דאפשר דברייתא לא שמיע לי' כדאמר שבת (י"ט ב') ועירובין (דף י"ט) ובכמ"ד.] ושייך שפיר הלשון עם יציאתה נגמרה אף דמאתמול נגמרה כיון דהגמר לא אהני מידי במעי אמה עד שנולדה וכמ"ש הבעל העיטור הנ"ל ומכ"ש להרז"ה דבפנים הוי כא' מאיברי' וא"כ שפיר שייך הלשון עם יציאתה נגמרה ואסורה אבל במעי אמה