אור גדול כז

לתרץ דלא תקשי לדעתי' מנעמן דאיך הי' מותר בצינעא דבשלמא להרז"ה שפיר משום דלפי שידע בעצמו שאינו עושה זה רק מפני האונס וגם הי' להנאת עצמו לכך מותר בצינעא משום דלהנאת עצמו הא אף ע"ז מותר רק בפרהסיא דשייך קדוש השם ולא תחללו מפני הרואים שלא ידעו אסור אבל בצינעא דליכא קדוש השם וחלול השם מפני הרואים רק לחומר העבירה עצמה. א"כ כל שידע בנפשו דאינו עושה זה רק מפני האונס והאונס הוא להנאת עצמו ולא להעבירו מותר. אבל לשיטת הרמב"ן דס"ל דג' עבירות אלו אף בצינעא ולהנאת עצמן אסור. א"כ תקשי מנעמן דאיך הי' מותר בצינעא וע"ז כתב לתרץ דאה"נ אלו הי' ישראל הי' דינו שיהרג וא"י רק לפי שגר תושב הי' גם במצות אלו אינו אסור רק בפרהסיא. או דכוונת הרמב"ן במ"ש וכן מעשה נעמן מוסב למעלה על הא דהשיג על הרז"ה במה דלא אשכח הרז"ה בע"ז הנאת עצמו והביא דמשכחת לה דמעשה דהמן להנאת עצמו הי' וע"ז כתב עוד וכן מעשה נעמן הנאת עצמו הי' (הרי דמשכחת הנאת עצמו בע"ז) ומ"ש אלו הי' ישראל הי' דינו שיהרג כו' כתב זה לתרץ ולבאר למה הותר בצינעא וכנ"ל. דכ"ו הוא דוחק גדול בכוונתו דלפ"ז אין לו ענין כלל לדבריו הקודמים ולשיטתו דהא גם לשיטת המאור דלא אשכח בפ"ו הנאת עצמו ג"כ ע"כ מוכרחין לפרש הא דנעמן לפי שהי' גר תושב ופשיטא אם נימא דנעמן לא הי' להנאת עצמו דע"כ מוכרחין לפרש כן וכיון דגם לשיטת הרז"ה הדברים מוכרחין לפרש כן בגמ' א"כ אינני ענין למ"ש למעלה ולשיטתו רק הוא ביאור בפני עצמו בגמ' לכל השיטות אף להמאור בעצמו. רק אם נתפוס בזה כשיטת הרז"ה דגם בע"ז להנאת עצמו מותר. ובזה נתפוס דלא כהרז"ה דגם בע"ז עצמה משכחת לה להנאת עצמו הי' אפשר לפרש באופן אחר וכנ"ל. אבל הרז"ה בעצמו ע"כ גם כן דמפרש בזה כהמלחמות כיון דלדידי' לא משכחת בע"ז עצמה הנאת עצמו א"כ לא הי' לו להרמב"ן במלחמות להאריך בזה כיון דגם הרז"ה ס"ל כן וע"כ דכוונתו לראי' לשיטתו דאף דהי' להנאת עצמו אפ"ה בפרהסיא הי' חייב למסור נפשו דק בצינעא לא משום שהי'. גר תושב וא"כ ע"כ דלא ס"ל כסברת הר"ן הנ"ל וא"כ קשיא כנ"ל.] דבגר תושב גם ע"ז הוי כשאר מצות ואף בפרהסיא יש לו להיות מותר להנאת עצמו כמו בשאר מצות וכמ"ש הר"ן ג"כ, [ועפ"ז יש לבאר דברי רש"י אסתר (קפיטל ג' פסוק ד') שפירש אשר הוא יהודי והוזהר על ע"ז, דתמוה הא גם עכו"ם מוזהרים על ע"ו, ויעוי' בהגהות רש"ש על מדרש אסתר (פרשה ז' פיסקא ח' אות קטן א') דכתב בזה דבר נכון לגירסת התוס' והרמב"ם דאיפשטא האיבעי' דאין ב"נ מצווה על קה"ש. אמנם רש"י בעצמו ס"ל דלא איפשטא. וחוץ מדרכנו אפ"ל שזהו שכתב רש"י מקודם האומר שלא ישתחוה עולמית, האי עולמית היינו אף בצינעא דב"נ בוודאי אינו מוזהר ועל זה נתן הטעם אשר הוא יהודי ומוזהר אף בצינעא, אמנם לפי הנ"ל אפשר לומר לפי שהי' להנאת עצמו כמ"ש הרמב"ן וא"כ אף אם ב"נ מצווה על קה"ש מ"מ להנאת עצמו ליכא קה"ש כדאמר רבא רק יהודי דמוזהר אף בצינעא לחומר העבירה אף להנאת עצמן אסור וכמ"ש הרמב"ן.]. והנראה לבאר דעתו של הרמב"ן עפ"י מה דדקדקתי לעיל בדבריו, דנראה מדבריו דאפשר דבעשה ונקדשתי הואיל והיא מצוה כללית על כל המצות קאי נמי על ב"נ על מצוות ב"נ ואפ"ה אינן מצווין רק על פרהסיא בפני ישראל ולא בפני בני נח, א"כ כיון דנצטוו בפני פרהסיא דישראל כל היכא דישראל חייב למסור נפשו גם בן נח מצווה בפני פרהסיא דישראל דכיון דהקידוש השם והחילול השם הוא בפני ישראלים וישראלים מצווין על ע"ז ליהרג ולא לעבור אף בצינעא לכן אף בן נא צריך לקדש השם בפני ישראלים אף בלהנאת עצמן כיון דגם הוא מצווה על ע"י והקידוש השם הוא בפני הישראלים דמצווין ע"ז אף בלהנאת עצמן ואיננו דומה לשאר עבירות דגם ישראל איננו מצווה על זה בלהנאת עצמן דכל שאיני מכוין להעבירו ליכא קה"ש אף בפרהסיא משא"כ בע"ז דישראל מצווה על זה אף בצינעא והנאת עצמו שפיר שייך קה"ש וחה"ש בפניהם אף בלהנאת עצמו, דלענין קה"ש במצות דשייך בהו בפרהסיא הוי כמו ישראל כיון דהקה"ש הוא נגד הישראלים. דהא קודם מתן פורה לא נצטוו כלל על קה"ש דלא הוו ישראל בעולם, ולאחר מתן תורה שנצטוו יען כי היא מנוה כוללת על כל המצות אמרינן נמי על בני נח במצות שנצטוו בהו, לקדש השם בפני ישראלים שפיר דינן לענין פרהסיא כמו ישראל במצות דשייך בהו. ושפיר הביא הרמב"ן ראי' מזה דישראל אף בצינעא ולהנאת עצמן יהרג ואל יעבור דאי ס"ד דלהנאת עצמן יעבור ואל יהרג א"כ אף בפרהסיא להנאת עצמן ליכא קה"ש וחה"ש כמו בעריות אף בישראל וכ"ש בבני נח וא"כ יקשה מהא דנעמן דאף בפרהסיא הי' מותר כיון דהי' להנאת עצמו. כנ"ל ביאור דברי הרמב"ן בזה עוד הביא הרמב"ן ראיות מהא דאין מתרפאין בג' עבירות אלו אלמא דג' עבירות אלו אף להנאת עצמן אסור דהא רפואה דמיא להנאת עצמן ואפ"ה אין מתרפאין בהן, והר"ן (רפ"ב דפסחים) מחלק בין רפואה להנאת עצמן ודבריו יבוארו אי"ה להלן בדברינו, ולכאורה יש לתמוה על דברי הרמב"ן דמדמה רפואה להנאת עצמן מע"ז (כ"ז ב') דלפ"ז לר' ישמעאל דמחלק ג"כ בע"ז בין צינעא לפרהסיא דבצינעא גם בע"ז יעבור ואל יהרג, א"כ גם פ"ז דמיא לשאר כל המצות דאף בפרהסיא להנאת עצמן יעבור ואל יהרג, דכל הטעם דבג' עבירות לא מהני הנאת עצמן כתב הרמב"ן במלחמות דהם אינם מפני חילול השם רק מפני החומר שבהן דהא אף בצינעא יהרג, והנאה עצמן לא מהני רק היכא דהטעם מפני חילול השם דהנאת עצמן מסלקת החילול השם. א"כ ממילא לר' ישמעאל דגם בע"ז הטעם דיהרג ואל יעבור הוא רי מפני חילול השם ובפרהסיא דוקא חייב למסור נפשו ולא בצינעא א"כ גם בע"ז כל להנאת עצמן גם בפרהסיא יעבור ואל יהרג, א"כ לרבא תשאר קושית הש"ס ע"ז (כ"ז ב') בבן דמא דלא הניחו ר' ישמעאל להתרפאות מיעקב מינאה אמאי לא הניחו להרפאות דהא לר' ישמעאל אף בע"ז יעבור ואל יהרג ומאי דמתרץ שם דהי' בפרהסיא נסתר לרבא כיון דרפואה דמיא להנאת עצמן א"כ אף בפרהסיא יעבור ואל יהרג. ואי"ל דבאמת לרבא שסובר הסברא דהנאת עצמן שאני נחרץ כדקא ס"ד שם מעיקרא דטעמא דלא הניחו משום חיי שעה, דז"א דאם כן איך פסקינן אנן לפסק הלכה כרבא בהנאת עצמן וכר' יוחנן שם בחיי שעה דלא חיישינן דהא הוו תרתי דסתרי אהדדי לפי הנ"ל דמברייתא דבן דמא ור' ישמעאל מוכח ע"כ חד מהני תרתי או דחיישינן לחיי שעה או דלא מהני הנאת עצמן, והרמב"ן עצמו בתורת האדם פוסק כהני תרתי, ועפ"ז הי' אפשר ליישב שיטת הסמ"ג (במ"ע ה') דהשמיט החילוק דרבא דהנאת עצמן, וכבר נתקשה בזה המהרי"ק (שורש קע"ד וקל"ז) והמעיין החכמה במצות קה"ש, ומה שתירץ המעיין החכמה דרבא סובר כרי"ש כבר סתר המהרי"ק דהא הסמ"ג עצמו (מ"ע ג') כתב דרבא כרבנן, ולהנ"ל י"ל דרבא ע"כ פליג אהא דחיי שעה דקאמר ע"ז (כ"ז ב'), וא"כ לדידן דחיי שעה מותר כסתמא דגמ' ע"ז שא ע"כ דלא תהני הנאת עצמן), וגם זולת זה דוחק לומר דרבא פליג אהא דר' יוחנן שם לענין חיי שעה. [וכ"ה בברייתא ב"ק (ס' ב') ת"ר רעב בעיר כו' וכי תימא ה"מ היכא דליכא סכנת נפשות כו' והיינו דלחיי שעה לא חיישינן והמהרש"א בחא"ג שם לא ראה סוגיא דע"ז (כ"ז כ') הנ"ל]. וגם אי"ל דלר' ישמעאל לשיטתו מוכח דלא מהני הנאת עצמן, משום דהא הרמב"ן במלחמות (ס"פ בן סורר) הביא עוד מהא דמרדכי לא השתחוה להמן א"כ מוכח דבע"ז לא מהני הנאת עצמן, וכ"ז לדידן דע"ז חמורה מכל שאר המצות דאף בצינעא יהרג ואל יעבור, אבל לר' ישמעאל דע"ז דמיא לשאר כל המצות תשאר הקושיא מהא דמרדכי לא השתחוה להמן הא המן הי' להנאת עצמו, וע"כ דבפרהסיא לא מהני הנאת עצמן, ועד כאן לא קאמר רבא דמהני הנאת עצמן רק לרבנן דליכא הכרח מהא דמרדכי לסתור משום דשאני ע"ז דחמירא לכך מסתבר דבלהנאת עצמן ליכא חילול השם, משא"כ לר' ישמעאל מוכרח מהא דמרדכי דאף בלהנאת עצמן איכא חילול השם ואסור, דז"א כלום מכמה טעמים חדא דאם מר' ישמעאל מוכרח דאף להנאת עצמן יהרג, א"כ מה"ת לעשות פלוגתא דלרבנן אינו כן דהא אינו מוכרת דפליגי עלי' בזה, ועוד דא"כ מה יתרץ רבא אליבא דר ישמעאל הקושיא דהא אסתר פרהסיא הוי, דהא הקושיא מאסתר הוי אליבא דכ"ע אף לר' ישמעאל, דגם ר' ישמעאל מודה דבפרהסיא אף בשאר מצות יהרג ואל יעבור, וכמ"ש תוס' ע"ז (כ"ו ב') חילוק לדידי' בין ע"ז לשאר מצות, [דלא כמו שנראה קצת מתוס' ע"ז (נ"ד א') ד"ה הא דגם לר' ישמעאל חלוק ג' עבירות אלו