אור גדול כו

(פ' ר' ישמעאל) העתיק דברי ר"ת בראייתו מקאקי ודימוניקי והרא"ש גופי' בפ"ב דע"ז ס"ל כשיטת הררי דדוקא במקפיד על עלין של אשירה אבל בעלין סתם מתרפאין, וא"כ לפ"ז שוב ליכא ראי' מקאקי ודימוניקי, עכ"ז לאו קושיא היא, דידוע דרכו של הרא"ש להעתיק לפעמים דברי הראשונים אף היכי דלנפשי' לא ס"ל ובפרט דהכא לדינא הסכים כוותי' לכך העתיקו לגמרי כן נראה לי ברור בכוונת התוס' לגודל החומר, דכוונתם להוכיח מקאקי ודימוניקי דליכא איסור מהנה משום דס"ל דאוסור מהנה לא הי' מותר משום פיקוח נפש כמו דאין מתרפאין בעצי אשירה וכנ"ל. עוד אפשר לומר על הקושיא דמהנה, עפ"י מ"ש התוס' פסחים (כ"ב ב') ד"ה ואבר, דבחנם להושיט לנכרי איסור הנאה אסור דהוי כמשתכר באיסורי הנאה והא דפריך בב"מ (ל"ב ב') על היתה טעונה יין נסך אינו זקוק לה דאי צעב"ח דאורייתא אמאי אין זקוק לה אף דהוי כמשתכר באיסורי הנאה מ"מ כיון דעושה משום צעב"ח ואיננו מתכוין לזה הוי כמו לא אפשר ולא קא מכוין דשרי, וא"כ אפשר דמהנה דילפינן בקו"ח מנהנה ג"כ בלא אפשר ולא קמיכוין דמותר, וא"כ בקאקי ודימוניקי דאין כוונתו להנות לע"ז ועושה לאונסו הו לא אפשר ולא קא מכוין דשרי עוד הי' אפשר לומר בעיקר קושית הרמב"ן בקאקי ודימוניקי דהו הוו אביזרא דע"ז עפ"י מ"ש המהרי"ק (שורש קע"ד) לדקדק קצת מדברי רש"י הנ"ל סנהדרין (ע"ד ב') ד"ה היכי דקרקע עולם וראיית הגמ' אינה אלא לאפוקי מהס"ד דהי' סבור דאף בקרקע עולם ולהנאת עצמן עכ"ז חייב למסור נפשו ומעתה לפ"ז י"ל כעין שכתבו התוס' ביומא (פ"ב א') באסתר דעל ג"ע ידע התירוץ דקרקע עולם רק על פרהסיא, דהוא מפני חילול השם הי' ס"ד דלא מהני קרקע עולם ואביי סל דגם לפהרסיא מהני ק"ע, ורבא ס"ל כסברת הס"ד דלפרהסיא לא מהני קרקע עולם רק משום הנאת עצמן, ונמצא דבאסתר ב' דברים מתירין אותה, לגילוי עריות דלא מהני הנאה עצמן מהני טעמא דקרקע עולם, ולפרהסיא דלא מהני ק"פ מהני טעמא דהנאת עצמן, בסגנון זה י"ל נמי האי דקאקי ודימוניקו דעל איסורא דע"ז דלא מהני הנאת עצמן מהני טעמא דקרקע עולם, ועל פרהסיא דלא מהני טעמא דקרקע עולם מהני טעמא דהנאת עצמן, ואף דלכאורה על ע"ז לא שייך הסבר התוס' שכתבו על גילוי עריות דהתם הטעם משום דילפינן מרוצח וכמ"ש התוס' משא"כ בע"ז דליכא הוכחה מקרא, א"כ אם מהני טעמא דקרקע עולם לאיסור ע"ז למה לא יהני לפהרסיא לרבא, ז"א דאף בלא הסבר התוס' י"ל עפ"י מ"ש הרמב"ן דטעמא דהנאת עצמן לא מהני בג' עבירות משום דהנאת עצמן איננו מסלק רק החילול השם, כיון דאין העכו"ם מתכוין להעבירו ליכא חילול, משא"כ בג' עבירות דאין הטעם משום חילול רק משום חומר לזה איננו מועיל כלל הנאת עצמן, וכן להיפך טעמא דקרקע עולם דלא עביד מעשה אינו מועיל אלא להקל האיסור ולהסיר החומר, ולכך מהני לג' העבירות דהטעם משום חומר וקרקע עולם דלא עביד מעשה מסיר החומר, משא"כ בפהרסיא דאפילו על מצוה קלה חייב למסור נפשו, דאין הטעם משום חומר רק משום חילול השם א"כ לא מהני קרקע עולם לרבא דמה בכך דאינו חמור, כיון דאיכא עבירה אף באיסור קל איכא חילול השם, רק לזה שיב מהני הנאת עצמן דכל שאין העכו"ם מכוין להעביר על דת ליכא חילול השם, וא"כ א"ש דאף דהוי אביזרא דע"ז, עכ"ז א"ש ולא אמרינן יהרג ואל יעבור כמו באסתר דלא מסרה נפשה אף דהוי ג"פ, וכן מוכח מס"ד דהתוס' יבמות (ר"פ הבע"י) וע"ז (נ"ד א'), דגם בע"ז מהני טעמא דקרקע עולה, דמשמע ראי היי מיירי שם באנסוהו נכרים להשתחות בכפפו קומתו הוי ניחא להו דשפיר דמיא לנערה משום דהיא קרקע עולם וה"נ הוי קרקע עולם, אף דנערה הוקש לרוצח ובע"ז לא ש"ך האי טעמא וע"כ דגם בפ"ז י"ל דקרקע עולם מהני וכמ"ש. אמנם גוף דברי המהרי"ק תמוהין לי, דאם העכו"ם בעצמן נוטלין בע"כ של הישראל לא ידעתי כלל מאי איסורא איכא בזה להישראל במה שנוטלין ממונו בע"כ יותר ממה שנוטלין בבית הע"ז של העכו"ם והישראל רואה, דאיך שייך בזה לפני עור לא תתן מכשול או מהנה כיון דהעכו"ם נוטל בעצמו בע"כ של הישראל, מה לי אם העכו"ם נוטל שלו בעצמו או דנוטל של הישראל כיון דגם בשל ישראל אין להישראל שום דעה ושום רשות על זה, ומכ"ש לפי מאי דאיתא ב"ק (קט"ו ב') דבאנס בא כנגדו נעשה הפקר ויצא מרשותו. וגם הא יכול להפקירו קודם שיטלו. וגם זולת זה אף אם הממון שלו מאי איסורא איכא להישראל כשגוזלין מאתו בעל כרחו כנ"ל דאינו דומה לקרקע עולם דעריות דעביד עבירה בגופה והוזהרת על זה משא"כ הכא דאינו רק ממונו וכיון דאינו ברשותו למנוע הוי ממילא כאינו שלו וכממון העכו"ם דאידי ואידי איננו שולט ומושל עליהם. וגם מה בצע כשימסור עצמו למיתה יהרגוהו ויטלו וכיון דסוף סוף יטלו למה יהרג בחנם. ונראה לדחוק למהרי"ק דלעולם אם הישראל ימחה בידם לא יטלו בע"כ דאין דרכם לגזול רק יהרגוהו עבור זה ולא יטלו. רק כששותק ואינו מוחה אזי נוטלים, דבכה"ג שוב י"ל דאיכא לפני פור ומהנה כיון דבידו למחות רק דהוי כקרקע עולם דלא עביד מעשה, כ"נ לדחוק לדברי מהרי"ק, [וראיתי להברכי יוסף (ספ"י קנ"א) שהביא מהבאר שבע ומשאת בנימין אי מותר ליתן בידים או רק להניח ליטול, וגוף הספרים אינן בידי לעיין בהם ולא ידעתי במה נחלקו, דפשיטא דלהנאת עצמן אף במעשה מותר כמו בקטול אספסתא לחיותא, ודעת הסמ"ק שמהרי"ק (סי' קע"ד) הנ"ל וכ"ה דעת המרדכי סנהדרין וכ"נ דעת הסמ"ג נדחין מכל הפוסקים דפסקו כולם דלהנאת עצמן מותר בפרהסיא אף ע"י מעשה, וא"כ א"א אפשר להשתמט פשיטא דבעי, ע"כ לא ידעתי כלל אופן פלוגתתם בזה ויען כי אין לי גוף הספרים לעיין אין להאריך.]. והרמב"ן במלחמות (ס"פ בן סורר) הביא ראיות דגם להנאת עצמן לא מהני בג' עבירות ויתבארו להלן אי"ה ולבסוף הביא ראי' וז"ל וכן מעשה נעמן הנאת עצמו הי' כדכתיב והוא נשען על ידיו אלו הי' ישראל הי' דינו יהרג ואל יעבור רק לפי שגר תושב הי' כל בצנעא אפילו ע"ו וג"ע יעבור ואל יהרג דלא החמירה תורה בהם בפ"ז וג"ע יותר משאר מצות שלהן שאין להם מקרא מן התורה בזה ולא כתיבי בהו קראי אבל על קדוש השם בפרהסיא שהוא דבר הנוהג בכל המצות נצטוו (לצד האיבעי') והיינו דאמרינן ל"ק הא בצינעא הא בפרהסיא עכ"ל והעתקתי כל לשונו לפי שצריך אני להתלמד בהן דלכאורה תמוהין מאוד. דהנה כל הטעם דבג' עבירות לא מהני הנאת עצמן כתב הרמב"ן שם משום דג' עבירות אלו לא מפני קדוש השם נאסרו לפיכך אעפ"י שאין מתכוין להעבירו אסור אבל שאר עבירות שנאסרו מונקדשתי הותרו להנאת עצמן וא"כ בגר תושב שגם ע"ז וג"ע הותרו בצינעא א"כ לא נאסרו בפהרסיא לגבי דידהו רק מפני קדוש השם מונקדשתי א"כ שוב שוו ע"ז וג"ע לשאר עבירות שלהנאת עצמן יש להיות מותר אף בפהרסיא דלא שייך קדוש השם א"כ גם לדדי' תקשי על הא דקאמר דבפהרסיא הי' מחוייב נעמן למסור נפשו. ולאחר שנתקשתי בזה מצאתי בחמדת שלמה או"ח סי' ל"ח דהא אף בפרהסיא אי"צ למסור דלדידי' שהוא גר תושב שוה ע"ז לא תחללו אבל בנעמן לא הי' ידוע ולכך שייך לא תחללו אף בהנאת עצמן. אמנם הרמב"ן נראה דע"כ אינו סובר כן דאל"כ מאי ראי' מייתי מנעמן דהתם הא לא הוי כהנאת עצמו לפי דברי הר"ן וע"כ דסובר דהוי כהנאת עצמו א"כ קשי' כנ"ל [ודוחק גדול לומר דאין כוונת הרמב"ן במ"ש וכן מעשה נעמן לראי' לדבריו רק