אור גדול רסו

היא. ויעויין בזה בנוב"י (מה"ק יו"ד סי' נ"ה ונ"ו), וא"כ תקשי נערה המאורסה דבסקילה היכא משכחת לה, וע"כ דל"א אומדנא. והא וודאי אין להקשות על התירוצים שכתבתי (באות זה ובאות ג' וד') דדלמא מיירי הני קראי בהתנה בפירוש בשעת הקידושין דאף אם ימות לא יהא נעקר הקידושין למפרע דזה בוודאי דחוק טובא לאוקמא קראי הכי וע"כ דאף בסתמא מיירי, ומוכח דל"א אומדנא, והאי תירוצא דנערה המאורסה עדיפא יותר, דהתירוץ (שבאות ג') איכא למדחי דמיירי קרא דוהיתה שלא הי' אלא קידושין לחוד מיירי דקדשה בביאה לפי מאי דקי"ל ביאה אירוסין עושה כמבואר בר"ן (פ"ק דקידושין), דבזה נראה דל"ש אומדנא לפי מה שכתבו תוס' ב"ק (ק"י ב') דבנשואה ל"ש מטעם חבת ביאה וה"נ בקדשה בביאה. וכן לפמ"ש הישועת יעקב (סי' קנ"ז) מטעם דאיכא קפידא דבעל בנשואה שלא יהא בעילתו בעילת זנות, וכן הוא בשמ"ק ב"ק בשם תוספי הרא"ש, ה"נ בקדשה בביאה, וא"כ אפשר דקרא דאו כי ימות האיש האחרון דקאי על קידושין לחוד על והיתה לאיש אחר כמ"ש רש"י פ"ק דיבמות (דף י"א) קאי על קדשה בביאה דל"ש אומדנא, וכן מ"ש (באות ד') מאלמנה לכ"ג מן האירוסין י"ל ג"כ שנתקדשה בביאה אף דלפ"ז בלא"ה אסורה לכ"ג משום בעולה עכ"ז אינה אלא בעשה ומטעם אלמנה היא אסורה בלאו ובביאה ל"ש אומדנא וכנ"ל אבל על נערה המאורסה א"א למדחי הכי דהא אינה אלא בבתולה ואף בשלא כדרכה לא משכחת לה וכדאיתא פ"ק דקידושין (ט' ב'), וא"כ שפיר מוכח דל"א אומדנא. וא"כ שפיר מוכח מפן ימות במלחמה ו) ובהנ"ל שנתבאר דבקדש בביאה ל"ש אומדנא יש ליישב עוד בפשוט דהא ארש אשה סתמא כתיב וסתמא קאמר לה המשוח מלחמה מי האיש אשר ארש אשה ואף ארש בביאה נמי בכלל, דבזה ל"ש אומדנא וכנ"ל ועלה נמי קאמר פן ימות במלחמה וכו' וע"כ דאין הטעם משום אומדנא. וא"ש. ובלא"ה ע"כ צ"ל כן למה שהקשה הפ"י על תוד"ה לכ"ע בעשה דבקידושין ליכא עשה דודבק רק בביאה א"כ מאי הביא מאשר ארש והניח בקו' יעושה"ט, וע"כ ליישב דהאי ארש אשה הוא אף בביאה דאירוסין עושה ובזה איכא עשה דודבק. וא"ש. ז) והנה יש מקום לומר לפמ"ש בשמ"ק בשם תוספי הרא"ש דבנשואה היינו טעמא דל"ש אומדנא משום קפידא דבעל שלא יהא בעילתו בעילת זנות. וכן כ' בישועת יעקב (סי' קנ"ז) דלמסקנת התוס' שוב לא צריכים לטעמא דחבת ביאה רק משום קפידא דבעל שלא יהא בעילת זנות א"כ לכאורה להפוסקים דביאת זנות כה"ג אינו אסור אלא מדרבנן יעויין בזה ברמב"ם (ריש הלכות אישות הל' ד') ומפרשים שם, א"כ מדאורייתא אף בקדשה בביאה שייך אומדנא דהא ל"ש קפידא דבעל משום בעילת זנות כיון דמדאורייתא קודם שאסרוהו רבנן לא הי' איסור כלל הא דבעילת זנות, רק עכשיו לבתר דאסרוהו רבנן שוב הוי קפידא דבעל ול"ש אומדנא רק בארוסה ולא בנשואה משום קפידא דבעל משא"כ קודם שאסרוהו רבנן דאז אף בקדשה בביאה ואף בנשואה הי' שייך אומדנא. וא"כ לפ"ז נסתר התירוץ שכתבתי באות הקודם דאשר ארש סתמא כתיבא אף בקדשה בביאה דז"א דהא מן התורה אף בזה שייך אומדנא ח) אמנם לפ"ז מה"ת אף בנשואה שייך אומדנא, ואיצטמיד ביתר שאת ויתר עז התירוצים שכתבתי (באות ג' ד' ה') דשפיר מוכח מאלמנה לכ"ג דל"א אומדנא דאף בלא הגמ' דיבמות (דף נ"ט) הנ"ל דאף אם נימא לדחות דמיירי באלמנה מן הנישואין מ"מ הא איכא אומדנא מה"ת אף בנשואה דאדעתא דהכי לא קידש, וא"כ לא הויא אלמנה דהא נעקרו הקידושין למפרע, וכן ממחזיר גרושתו מאו כי ימות האיש האחרון אף אי מיירי בנשואה, וכן מנערה המאורסה הנ"ל דכתבתי דהוי התראת ס' אף מה"ת ולמש"כ כעת אני מוסיף עוד אשת איש דאמר רחמנא בחנק ג"כ היכי משכחת לה דהא הויא התראת ס' ועבירת ס' דדלמא ימות הבעל קודם ותיגלי מלתא למפרע דנעקרו הקידושין ולפמ"ש כעת פשיטא דהויא התראת ס' אף מדאורייתא דסוף אדם למות וע"כ א' מהן ימות קודם וא"כ אפשר דהבעל ימות קודם ויתעקרו הקידושין למפרע. והא וודאי דוחק גדול לומר דכל הני קראי מיירי הכל בהתנה בפירוש דאף אם ימות לא יתעקרו הקידושין למפרע ולא בסתמא, דזה דחוק וע"כ בס"ד זו מוכח דל"א אומדנא וא"ש. ט) ולפי הנ"ל אפ"ל עוד דמה"ת ל"א האומדנא כלל, דכיון דנתבאר דמה"ת אין לחלק בין ארוסה לנשואה ואף בנשואה שייך אומדנא, מחמת זה גופי' שוב ל"א אומדנא כלל מה"ת. דהנה מבואר בריש כתובות (ג' א') דמן הדין יש טענת אונס בגיטין [רק משום תקנה דצניעות ופריצות אמרו דאין אונס.] אבל בפסקי' מברא דאונסא דשכיח הוא דאיבעי לי' לאתנויי ולא אתני מן הדין אין טענת אונס דמדלא אתני מוכח דדעתי' אף על אונס כזה והוי כקבל בפירוש גם על אופן זה. ויעו"ש בתוד"ה איכא דאמרי דג' עניני אונס הן ומיתה הוי שכיח ולא שכיח דבזה מדינא יש טענת אונס מטעם אומדן דעתא דעל אונס לא קבל אנפשי' משא"כ בפסקי' מברא דהוי אונס דשכיח, וכן הוא בנדרים (כ"ז ב'), ומעתה לפ"ז נראה הא דמיתה הוי שכיח ולא שכיח היינו דוקא במיתה עד זמן קצוב כגון בגט אם לא באתי עד י"ב חודש, אבל בלעולם בלא זמן קצוב פשיטא וודאי דהוי אונס דשכיח טובא דהא סוף אדם למות ובוודאי ימותו וודאי אפשר דהבעל ימות קודם האשה א"כ פשוט מסברא דכה"ג וודאי מקרי אונסא דשכיח, א"כ בכה"ג אמרינן איבעי לי' לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי' ול"א אומדנא, וא"כ הא דאמרינן בב"ק בנפלה פני מוכה שחין דנימא אומדנא היינו משום דשם ג"כ אינו אלא עד זמן קצוב עד הנישואין דהא האומדנא אינו אלא על האירוסין וכמ"ש התוס' דהוי שכיח ולא שכיח שפיר אמרינן אומדנא וכנ"ל, וגם הא התם אינה יודעת אף אם ימות שתפול לפני יבם מוכה שחין [וכ"ש אם נימא דמיירי שנעשה מ"ש אחר האירוסין פשיטא דא"ש]. וא"כ מה"ת דאין לחלק בהאומדנא בין ארוסה לנשואה א"כ האומדנא הוא על כל ימי חייהם דאם ימות הבעל קודם דיתבטלו הקידושין, א"כ זהו פשוט דשכיח טובא ואיבעי לה לאתנויי ולא אתני דאפסידה אנפשה וממילא ל"א האומדנא כלל אף בארוסה כיון דהאומדנא שייך לעולם אף על הנישואין ושכיח טובא ואיבעי לה לאתנויי ולא אתני אפסידא אנפשה וכנ"ל, רק לבתר דתקנו רבנן ב"ז איננו שייך רק בארוסה והוי זמן קצוב והוי שכיח ולא שכיח שייך אומדנא משא"כ מה"ת וא"כ אשה"ט דמה"ת ל"ש אומדנא כלל. ואשה"ט ונכון. י) וכ"ז כתבתי להשתעשע קצת עם מעל' אשר יש ויש אתי תו"ל לתרץ הקו' בכמה פנים בפנים מפנים שונים. אמנם העיקר הנ"ל בזה בפשיטות דקו' זו בפשוט לק"מ, דחזרתו ממלחמה ל"ש רק אם הקידושין היו קיימים עד עת מיתתו ובמיתתו מכאן ולהבא תהא ניתרת לאחרים ולא תתבטל למפרע, דאז שייך שפיר דשלו יקחו אחרים דאשתו שהיתה אשתו עד מיתתו תהא נשאת לאחרים ויבוזו זרים יגיעו, וכמו בבית וכרם דעד המיתה הי' שלו, משא"כ אם במיתתו תיגלי מלתא למפרע דלא היתה שלו מעולם כלל דמתחלה הי' התנאי אם לא ימות ואם ימות תתבטל למפרע בכה"ג נראה מסברא דאינו חוזר מעורכי המלחמה דאין לחוש פן ימות ואיש אחר יקחנה דהא לא יקח שלו כלל ול"ש בזה ועזבו לאחרים חילם דהא איגלאי מלתא למפרע דלא היתה שלו מעולם כלל ולא יקחו אחרים שלו כלל ואפס דהוי כמו שלא קדשה מעולם כלל כיון דהוי כקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי, וא"כ אשה"ט דע"כ ההיתר אינו מכח אומדנא דא"כ לא הי' חוזר וע"כ דמיתת הבעל מתיר. ואשה"ט והוא נכון מאוד. יא) ואף דהסברא נכונה ופשוטה, עכ"ז חפשתי ומצאתי ראי' לזה מהרמב"ם (פ"ז ממלכים ה"ז) דקדשה מעכשיו ולאחר י"ב חודש ונגמרו זמן י"ב חודש במלחמה חוזר