אור גדול רסה

גיסי אשר לדעתי נראה בפשיטות דלק"מ ויבואר בסוף מכתבי מה שנראה לי לפשוט וברור, ואמת לאמתי לתרץ בזה. אמנם בכדי להשתעשע עמך קצת אמרתי לכתוב בזה מה שהעירו רעיוני ברהיטא ליישב קו' זו בכמה פנים שונים. וכאשר יבואר א) הנה לדעת רש"י שם דהתירוץ דטן דו קאי על הבעל בפשוט לק"מ דגם לס"ד דקידושין דאין מיתת הבעל מתיר שייך תירוץ הגמ', דבשביל טן דו דהבעל מסכמת בלי שום תנאי, וכמו ביבם מוכה שחין. אמנם קו' זו קשה לדעת הפוסקים דתירוץ הגמ' דטן דו קאי על היבם מוכה שחין לפ"ז שפיר קשה קו' הנ"ל. ויעוי' בזה בישועת יעקב אבה"ע (סי' קנ"ז). והנה עוד מסופק שם בישועת יעקב דאפשר דקו' הגמ' אינו אלא בהי' לו אח מוכה שחין בשעת הקידושין אבל בנעשה מוכה שחין אחר הקידושין בודאי נכנסה לספק זה בתחלה ולא שייך אדעתא דהכי לא קידש, דבשביל חשש רחוק כזה בודאי היתה נכנסת לבית הס', ול"ש אדעתא דהכי לא קידש, והביא כן גם בשם הב"ח. ומעתה אמינא דאף דזה ודאי דמיתה אסיק אדעתא וכדמוכח מקו' הגמ' ב"ק שם, מ"מ אפשר דמיתה במלחמה הוי אונסא דלא שכיחא וכמו אכלו ארי בגיטין (ע"ג א') דהא הקידושין היו קודם המלחמה וכדאיתא ברמב"ם הל' מלכים (פ"ז ה"ז) ובכ"מ וא"כ כיון דהקידושין היו קודם המלחמה שפיר יש לומר דאונס כזה שיתחדש מלחמה ויצא במלחמה ויהרג שם הוי אונסא דלא סלקא אדעתא ודוקא מיתה על מטתו כדרך כל הארץ שפיר מסקא אדעתא ואינה נכנסת לבית הספק, אבל מיתה שלא כדרך כל הארץ דהיינו שיתחדש מלחמה ויהרג שם הוי אונסא דלא שכיח וכמו אכלו ארי דגיטין (דף ע"ג) הנ"ל, דהוי אונסא דלא מסקא אדעתא. וא"כ על מיתה כזו לא שייך אומדנא דעל חשש מיתה רחוקה כזו היתה נכנסת לבית הספק ולא שייך אדעתא דהכי לא קידש וכמו בנעשה אחיו מוכה שחין אחר הקידושין וכנ"ל, וה"נ המלחמה נתחדשה אחר הקידושין כנ"ל וא"ש. ב) והנה לכאורה הי' נראה ליישב עוד בפשוט דע"כ אין הטעם משום אומדנא דיעוין בקידושין (ס"ז ב') דדרשינן ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דלפחות דרשינן לי' לאחר ולא לבן, וא"כ ה"נ דכתיב ואיש אחר יקחנה לפחות דייקינן מינה ואיש אחר ולא הבן דלבן אסורה משום אשת אב, וא"כ אם הטעם משום אומדנא ונעקרו הקידושין למפרע לבנו שריא דהא איגלאי מלתא למפרע דלא היתה אשת אב כלל, כן עלה בדעתי לכאורה. שוב ראיתי דהא בורכא. דהא בבית וכרם נמי כתיבי ואיש אחר יחנכנו ואיש אחר יחללנו וא"כ פשיטא דהכא לא שייך למידק לאחר ולא לבן ג) עוד יש ליישב ויתיישב נמי דברי הגמ' התמוהין לכאורה מאוד דפריך רב שישא ברי' דרב אידי על האי לימודא דואיש אחר יקחנה אימא מאן אחר יבם, ואמר רב אשי ב' תשובות בדבר חדא דיבם לא איקרי אחר. ועוד כתיב ושנאה האיש האחרון או כי ימות האיש האחרון ואיתקש גירושין למיתה וכו'. והלשון תמוה דבשלמא תשובה א' הוי שפיר תשובה לקו' דהקשה דלא מוכח מהאי קרא דפן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ושפיר השיב לקו' דל"ק דשפיר מוכח מהאי קרא, אבל תשובה ב' איננו ענין לקו' ואדרבא הודה לו לקושייתו דאינו מוכח מקרא דפן ימות במלחמה רק דמוכח מלימוד אחר, וא"כ איננו תשובה לקו' דאטו רב שישא ברי' דרב אידי המקשה לא הודה להדין דמיתת הבעל מתיר הא זהו משנה מפורשת והדין פשוט לכ"ע רק דלא ידע מהיכן מוכח והקשה על ההוכחה דפן ימות במלחמה דמזה לא מוכח וע"כ דההוכחה ממקום אחר ולא מהאי קרא, וא"כ רב אשי בתשובה ב' הודה לרב שישא ברי' דרב אידי לגמרי דלא מוכח מקרא דפן ימות רק ממקום אחר, וא"כ איך שייך הלשון דב' תשובות בדבר על קו' רב אידי והוא אצלי דקדוק עצום עד שתמיהני שלא מצאתי שהרגישו בזה המפרשים ובדברי הרשב"א והריטב"א ראיתי דנראה מדבריהם דלא גרסי האי לישנא דב' תשובות בדבר ובדוחק נצרך לפרש דב' תשובות בדבר אינו קאי על קו' רב אידי רק על קו' הגמ' דמנלן דמיתת הבעל מתיר. אמנם להנ"ל בקו' הג' הנ"ל יש ליישב קצת, דההוכחה דפן ימות איננו מקרא דפן ימות לחוד רק בצירוף קרא דאו כי ימות האיש האחרון, ומתחלה כשהוכיח מקרא דפן ימות במלחמה לא היתה כוונתו מקרא דפן ימות לחוד רק בצירוף האי קרא דאו כי ימות האיש האחרון דמתרווייהו ביחד מוכח, דהנה מקרא דפן ימות לחוד איכא למדחי כקו' הגאון רי"ל דהטעם משום אומדנא, אמנם לזה יש להוכיח מקרא דאו כי ימות האיש האחרון דמבואר פ"ק דיבמות (י"א ב') לחכמים דקי"ל כוותייהו אף במחזיר גרושתו מן האירוסין אסורה דוהיתה לאיש אחר היינו ע"י קידושין לחוד, וא"כ או כי ימות האיש האחרון היינו במן הארוסין לחוד וע"כ דל"א אומדנא, דאי אמרינן אומדנא א"כ איגלאי מלתא דלא נתקדשה לאחרון כלל ונעקרו הקידושין למפרע, א"כ אמאי אסורה לחזור לאחרון, וע"כ דל"א אומדנא, אמנם מהאי קרא לחוד לא מוכח דאפשר דלראשון בלאו לכ"ע בעשה וכמ"ש רש"י אמנם לזה שוב מוכח מקרא דפן ימות במלחמה דמוכח דמותר לגמרי ול"ל מטעם אומדנא דהא מוכח מקרא דכי ימות האיש האחרון דל"א אומדנא וכנ"ל. וא"כ בצירוף תרווייהו ביחד שפיר מוכח דמיתת הבעל מתיר דמקרא דאו כי ימות האיש האחרון מוכח דל"א אומדנא רק דעדיין אפשר דלכ"ע בעשה לזה צריכי למילף מקרא דפן ימות במלחמה ומזה לחוד הי' אפשר לדחות מטעם אומדנא אמנם זה נסתר מקרא דאו כי ימות האיש האחרון וא"כ בצירוף תרווייהו ביחד שפיר מוכח דמיתת הבעל מתיר בלי שום דחיי', וא"כ כשהוכיח מקרא דפן ימות במלחמה היתה כוונתו בצירוף קרא דאו כי ימות האיש האחרון למסתר טעם דאומדנא ולהוכיח מתרווייהו ביחד וכנ"ל. וע"ז כשהקשה רב שישא ברי' דרב אידי היינו דמתרווייהו ביחד נמי לא מוכח האי דינא, שפיר קאמר רב אשי ב' תשו' בדבר דשפיר מוכח מהני פסוקי לתשובה א' מתרווייהו ביחד. ולתשובה ב' מקרא דאו כי ימות האיש האחרון לחוד, ושפיר הוי תשובה לקושייתו כיון דמתחלה ג"כ היתה כוונתו להוכיח מהאי קרא ג"כ וכנ"ל. כן אפ"ל ע"ד פלפול קצת ד) עוד הי' אפשר לומר ע"ד הנ"ל דלס"ד זה דמיתת הבעל אינו מתיר ע"כ מוכח דל"א אומדנא דביבמות (נ"ט א') איתא גבי כה"ג באלמנה אלמנה לא יקח בין מן האירוסין ובין מן הנישואין ויליף לה מקרא יעושה"ט דהוכיח מקרא דאף מן האירוסין אסור, וא"כ מוכח ע"כ דל"א אומדנא, דאי נימא אומדנא א"כ איגלאי מלתא למפרע דלא היתה ארוסה כלל ואיננה אלמנה כלל ואמאי אסורה וע"כ דל"א אומדנא ואף מן האירוסין אסורה לכו"ע בעשה ולכ"ג בלאו, וא"כ שפיר הוכיח מקרא דפן ימות במלחמה, וכנ"ל, דל"ל מטעם אומדנא דהא מוכח מאלמנה לכ"ג מן האירוסין דאסורה דל"א אומדנא. ה) עוד אפ"ל ע"ד הנ"ל דלס"ד זה מוכח דל"א אומדנא דאל"כ נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה דהא הויא התראת ס' דדלמא ימות הארוס ויתבטלו הקידושין למפרע, וא"כ אף אם לבסוף לא מת הארוס עכ"ז בשעת העבירה היתה התראת ס', וגם לעוברי העבירה דהיינו הבועל והארוסה לא הי' ידוע להם בשעת העבירה דכה"ג לכ"ע התראת ס' כזו לא הוי התראה וכמ"ש התוס' בכתובות (ט"ו א') ד"ה וס' נפשות יעושה"ט. וכה"ג הקשו התוס' גיטין דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו דהקשו בא"א דהויא התראת ס' שמא ישלח גט] ויבטל וה"נ דכוותה. ותי' התוס' ל"ש בזה דאזלינן בתר רוב וחזקה וכדהוכיחו מנזיר, דאפשר דלמיתה יש למיחש טפי ובפרט דהכל למיתה הם עומדים, וכדקי"ל באמת גיטין (דף כ"ח א') דלשמא ימות חיישינן אלמא דלא מוקמינן ארובא וחזקה. ואפשר נמי דחששא דאורייתא הוא. על שמא ימות להבא. ותדע דהא אשת כהן מותרת לאכול בתרומה ולא חיישינן שמא ישלח גט ויבטל, ולשמא ימות חיישינן, אלמא דשמא ימות חיישינן טפי וא"כ אפשר נמי דחששא דאורייתא