אור גדול רנז

וראיתי להשמ"ק שם בשם הרשב"א דכ' משום דההתראה הוא צורך לעדותם דבל"ז לא יקויים העדות משום דהוי עשאאי"ל, וא"כ לפי דבריו אין ראי' אמנם נראה דלשי' רש"י א"א לומר כן דהנה הקשה שם בשמ"ק דא"כ אפילו יתרה לאחר כ"ד נמי ותי' הרשב"א בשם הראב"ד משום דלאחר כ"ד יכולין לומר ששכחו העדות, וכ"ה שם בשמ"ק בשם הרא"ה וא"כ לדידהו ע"כ הא דקאמר לעיל מינה נתרי בהו לבסוף מאי דהוי הוי היינו שכבר עברו ואפשר דשכחו, ויעוי"ש בשמ"ק בשם השיטה ישנה, אבל רש"י דמפרש לה משום דאי"ח ומגיד א"כ ע"כ דההתראה איצ"ו לקיום עדותן, וכמ"ש ההפלאה שם דבדיני ממונות איצ"ו לעשאי"ל, וא"כ כיון דההתראה איצ"ו לקיום העדות א"כ איך יכולים לחזור תכ"ד של ההתראה, וע"כ דגם בכה"ג כדיבור דמי א"כ נראה דה"נ בגוונא דהחכ"צ הנ"ל דדיבורו של העד להאשה הוי כעין התראה דהכא ומתקרי בתכד"ד. וא"כ נידון דהחכ"צ (סי' קט"ו) הנ"ל שפיר יש ראי' נגדו מהאי דהמרדכי הנ"ל בממ"נ או דמוכח מינה דאי"צ תכד"ד, או דבכה"ג עכ"פ מקרי תכד"ד, אבל לניד"ד אין ראי' משום דשפיר י"ל דבעינן תכ"ד, רק דבהאי דמרדכי שפיר מתקרי תכד"ד וכמו בההתראה דכתובות הנ"ל. ובת' מהרמ"ל (סס"י קל"ט) נמי נראה דבעינן זרקה תיכף יעוי"ש, אמנם שם גם אמירת הנערים לא הי' תיכף עד שהלכה לה מקודם. ולכאורה נראה להביא ראי' לדברי החכ"צ דאף היכא דלא הוי חזרה רק גילוי דעתא דמעיקרא כיון להכי עכ"ז ל"מ רק תכ"ד, מתוס' ב"ק (דף ע"ג) ד"ה ונמלך יעוי"ש דאף דהי' ס"ל דא"י לחזור בתכ"ד עכ"ז לפרש דבריו דמתחלה כוונתו לכך מהני, ואפ"ה דוקא בתכ"ד וכן מוכרח לפמ"ש המחא"פ (הל' צדקה סי' ח') לתרץ לדעת הרמב"ם דס"ל דבהקדש א"י לחזור בתכ"ד מה דקשי' עליו מגמ' דב"ק שם כמו שהקשה הש"ך (סי' רנ"ה בחו"מ), ותי' המחא"פ, דכוונת הגמ' דהיכא דבמק"א יכול לחזור יכול במידי דא"י לחזור לפרש עכ"פ כוונתו הראשונה לכך מקשה דכיון דבתכ"ד חשבינן לי' נמלך וא"י לפרש דמתחלה הי' כוונתו לכך, מכלל דבכל מקום א"י לחזור תכ"ד דאל"כ אף בהקדש הי' נאמן לפרש כוונתו הראשונה יעוי"ש א"כ מבואר דגם לענין לפרש כוונתו הראשונה דמעיקרא כיון להכי ג"כ ל"מ רק דוקא תכ"ד דיכול לחזור במק"א, והיינו משום דהא דיכול במק"א לחזור בתכ"ד היינו משום דתכ"ד עדיין לא נגמר דעתו בשלימות א"כ אף בהקדש דא"י לחזור עכ"פ מהני לפחות לפרש כוונתו הראשונה כיון דעדיין לא נגמר בשלימות משא"כ לאחר כ"ד דכבר נגמר בכ"מ והוא כעין סברת החכ"צ. אמנם נראה דמ"מ אין ראי' מזה לזרקתו, משום דמצינו כמה פעמים דאף היכא דאי"כ באמירתו שכיון מתחלה לכך עכ"ז היכא דממעשיו מוכיחין על כוונתו מתחלה שפיר מהני, דיעוי' באבני מילואים (סי' קמ"ט) ליישב קו' המל"מ על ת' הרא"ש, והביא ראי' נכונה דהוכחה ממעשה מהני אף היכא דאמירה ל"מ מגיטין (דף ע"ג) בנתן לה כספים דאין חוששין משום קידושין. משום דאיכא הוכחה דבאתננה נתן לה ופירש"י שם דנתן לה כספים אחר בעילה אלמא דהוכחה ממעשה מהני יותר מאמירה. ומתיישב בזה ג"כ קו' מל"מ על המהרי"ק (בפ"ט מאישות הל' כ"ח) יעוי"ש דהמל"מ הרגיש בעצמו לחלק דהוכחה במעשה מהני יותר מאמירה אך כ' דאיננו מספיק ולהנ"ל הרי לנו ראי' ברורה לזה מנתן לה כספים הנ"ל. הן אמת דלא ידעתי מה הכריחו לרש"י לפרש דמיירי דנתן לה כספים אחר בעילה ולא פי' קודם בעילה וממילא דלפ"ז אין ראי' כלל מהתם, אמנם אף דמהגמ' אין ראי' משום דיש לפרש קודם בעילה עכ"פ מרש"י שפיר הוי ראי'. אמנם יש לדחות לפמ"ש החכ"צ בהאי דזרקתו לחלק בין תכ"ד לאחר כ"ד, א"כ יש לפרש נמי האי דנתן לה כספים אחר בעילה היינו בתכ"ד להבעילה דוקא, אמנם זה דחוק טובא. ולכאורה חשבתי להביא ראי' להסברא הנ"ל דהוכחה ממעשה אלים יותר מאמירה מזבחים (דף מ"ב) ומנחות (דף ט"ז) דקאמר כגון שחישב בראשונה ושתק בשני' ופיגל בשלישית דאמרי' אי ס"ד על דעת הראשונה הוא עושה מהדר פיגולי בשלישית ל"ל, דחזינן דמן הסתם אמרי' דע"ד הראשונה הוא עושה ואף אם יאמר דלא עבד ע"ד הראשונה פשיטא דלא מהימן ואפ"ה כשחזר ופיגל בג' אמרי' דמוכח דבשני' לא עשה ע"ד הראשונה אלמא דהוכחה ממעשה מהני יותר מאמירה, אמנם באמת הא בורכא דלר"מ דמפגלין בחצי מתיר אין נפ"מ כלל דכבר נתפגל בראשונה, ולחכמים דאין מפגלין בחצי מתיר א"כ שפיר מהימן בשלישית דלא פיגל בשני' משום דהא אית לי' מיגו דלא הי' מפגל בשלישית והי' אומר להדיא דאינו עושה ע"ד הראשונה וכמ"ש התוס' מנחות (ט"ז א') ד"ה קתני מיהא. אמנם נראה להביא ראי' מב"מ (ט"ז א') דקאמר זבנה או אורתא ויהבא במתנה לאו לאוקמא קמי לוקח קא בעי, ומפרש לה הרמב"ם דהיינו לאחר שקנאה והובא בש"ע (חו"מ סי' שע"ד) ויעוי"ש בכ"מ דאף דמשעה שקנאה הוי של לוקח ראשון, אפ"ה כיון דמוכח ממעשיו של אח"כ דלא קנאה עבורו מהני, וברור דכ"ה שי' הרמב"ם משום דכן היא שי' רבו הר"י, מיג"ש כמבואר בשמ"ק שם בת' הר"י מיג"ש דזבנה סמוך לקנייתו באופן שלא נתחדש לו חרטה, וכן הוא בראב"ד שם ובריטב"א שהובא בשמ"ק שם דזבנה באותו מעמד, ונראה ברור דהיינו לאחר כ"ד דבתכ"ד פשיטא דמהני חזרה ומאי ארי' זבנה ולמאי קאמר הר"י מיג"ש שלא נתחדש לו חרטה וכי נתחדש לו מאי הוי הא יכול לחזור, וכן אמאי כ' הרמב"ן על זה הפי' שאינו נכון רק דוקא קודם לקנייתה הא תכ"ד יכול לחזור אלא ודאי דהפי' לאחר תכ"ד דא"י לחזור ואפ"ה היכא דמוכח ממעשיו מהני, א"כ מבואר דהוכחה ממעשה מהני אף אחר כ"ד, וכמ"ש האבני מילואים בהאי דנתן. לה כספים, והרמב"ן שכ' דאינו נכון ואיננו מחלק כנ"ל ע"כ דמפרש גם בהאי דנתן לה כספים דהיינו קודם הבעילה וכנ"ל דלא כרש"י אבל לשי' הרמב"ם ור"י מיג"ש והריטב"א שפיר מוכח דהוכחה ממעשה מהני אף לאחר כ"ד. ע"כ מכל הנ"ל נראה דאיננו פשוט כ"כ האי דהחכ"צ הנ"ל דדוקא תכ"ד דכבר הראינו פנים דאפשר דאף אחר כ"ד מהאי דהמרדכי פ' האומר בשם ר"ת, וכמו שהוכחנו מהראשונים דהוכחה ממעשה מהני אף אחר כ"ד, ואף למ"ש החת"ס (סי' פ"ד) הנ"ל עכ"ז הא כ' שם דהיכא דתחלתו מוכיח וסופו מוכיח מהני אף אחר כ"ד, וא"כ י"ל דה"נ דמתחלה שלחה לו שאינה רוצה, וגם לבסוף זרקה א"כ תחלתו מוכיח על הסוף והסוף מוכיח על תחלה דמהני אף לאחר כ"ד להחת"ס. ואף דקשה להקל באיסור ערוה אחר כ"ד, נגד החכ"צ, ובפרט לפי מה שראיתי בש"ס החדשים דפוס ווילנא בתוס' ר"י הזקן שהביא בשם רבינו נסים שכ' דדוקא בנטלתו בכעס אבל בלא"ה ל"מ זרקתו עכ"ז הארכתי קצת משום לעשות מזה קצת סניף לניד"ד דיש מקום להקל גם אחר כ"ד מסתימת הראשונים, ובניד"ד יש עוד קולות דכפי תשובה זו הפסקתי באמצע כי הוצרכתי לנסוע, ונשארה מופסקת, ואחר זמן מצאתי בס' גבורת אנשים (סי' ה') ת' מאביו של הש"ך שכתב שם כדברי החכ"צ דדוקא תכ"ד, וגם לפמ"ש על הא דת' הרשב"א שוב אין קו' אף לגי' ראי מה אתה עושה, ויש לעיין ג"כ לענין תכ"ד