אור גדול רנה

דהאומר לחבירו דו"ד אי"ל על שדה זו וברמב"ם (פט"ו מעדות ה"ד) וקנו מידו שנתנה לשותף מזה משמע קצת כהגהות אשר"י הנ"ל, אמנם תמוה לפ"ז דא"כ מאין הוציא בנשואה בפכ"ג מאישות, וע"כ משותף כמ"ש המגיד, ולומר דלא כהמגיד רק דהרמב"ם הוציא כן מכתובות (צ"ה א') איננו נראה כלל, וכמ"ש הריטב"א שם דאין ללמוד נשואה מינה. והנה כתר"ה העיר בהא דמחלק הרמ"א (סי' רי"ב) בין הקנין קודם בין אח"כ מהא דאינו מחלק בסי' צ"ב באבה"ע וכן הרמב"ם, וע"כ דפליג על רבינו יונה, והנה מהרמב"ם אין ראי' כלל דידוע דרכו דסותם כל הגמ' ואיך שנפרש בגמ' כן יש לפרש דברי הרמב"ם, והרמ"א קיצר בדבר. אמנם יש להעיר מכתובות (דף צ"ה) דמוקי לה ג"כ בקנו מידו ופירש"י שם דמגופו של קרקע קנו מידו, וא"כ ממילא לרבינו יונה ע"כ לחלק בין שהקנין תחלה בין שהוא בסוף. ובזה יקשה מדברי הרמב"ם (פ"ז מאישות הי"א) וקנו מיד האשה שאי"צ שעבוד על שדה זו, וכ"ה בש"ע אבה"ע (סי' צ'), וא"כ יקשה בממ"נ דאם הלשון שאי"ל שעבוד הוי כלשון דו"ד אי"ל א"כ ל"מ קנין באופן זה להרמ"א הנ"ל רק בקנו בסוף, ואם נימא דלשון זה עדיף מלשון דו"ד א"כ תקשי אמאי שינו הלשון ממה דתני בגמ' והו"ל לאשמועינן כדאיתא בגמ' דאף בלשון דו"ד מועיל אם קנו מידה, וע"כ דהוי כלשון דו"ד אי"ל וא"כ מוכח מהרמב"ם וש"ע להדי' דאף בקנו מידו תחלה בלשון זה מועיל והרמ"א לא הגי' שם וזה סותר לד' הרמ"א דסי' רי"ב הנ"ל. והנראה דיתיישב זה עפ"י מ"ש הרמב"ן בשמ"ק ר"פ הכותב, וכ"ה בחי' רשב"א שם דהאי דדף צ"ה דמיא להא דכותב ועודה ארוסה רק הא דבעי קנין בכדי דלא להוי כפטומי מילי כיון דכבר משועבד לה, והביאו ראי' לזה דדמי' לארוסה מירו' ר"פ הכותב יעוי"ש, א"כ ממילא דהתם אף בקנין מתחלה מהני בלשון דו"ד כיון דדמי' לארוסה וא"ש. ובנשואה בסי' צ"ב באמת איכא חילוק בין קנין קודם לאח"כ רק שקיצרו בדבר, ובהא דסי' צ' דמבואר להדי' מלשון הרמב"ם והש"ע דמהני אף קנין בתחלה התם שאני כמ"ש הרמב"ן והרשב"א הנ"ל. סוף דבר הנני נבוך מאוד ולא אדע דבר השמטת הרמב"ם וטוש"ע הדין דדו"ד אולי הרמב"ם יש לו שי' אחרת ואנחנו לא נדע, וד' יאיר עיני. וימחול לשלוח לי מכתב דנא בחזרה או העתק מאתו כרצון כתר"ה כן יעשה. ויקבל כתר"ה ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו דושו"ט בלו"נ. ירוחם יהודא ליב החופ"ק. סימן מז. בע"ה יום ה' ג' מנ"א תרמ"ה לפ"ק פה"ק מינסק יצ"ו. שוכט"ס אל כבוד ידידי ואו"נ הרב הנ' החריף ובקי סיני ועו"ה ויאב"א כ"ש מו"ה הענדיל פרידלאנד נ"י האבד"ק לאפיטש יצ"ו. אחדשה"ט ושת"ה בא"ר מכתבו הגיעני ולגודל הטרדות בצירוף חולשתי לא השיבותי עד כעת לאשר כתר"ה כדאי לסמוך בעצמו ולמעבד עובדא. אמנם לאשר ימנע את עצמו מחמת יראתו הקודמת לחכמתו, הנני להשיבו בלי עיון כלל ואפס. לפי דעתי הדברים פשוטים להתיר בלי שום חשש, והנה מה שפלפל כתר"ה בדברי המשכנות יעקב בדיני אומדנא, וסתר כל ראיותיו למיזל בתר אומדנא לסתור דברים שמוציא בפיו, הנה אף שלא רציתי לראות בדברי המשכנות יעקב מטעמים המבוארים בריש המכתב, אמנם לדעתי פשוט דאין כל האומדנות שוות דהא חזינן בתלוהו ויהיב דלא הוי מתנה אף בלא מסר מודעה, ואף אם אמר שנותן ברצון בלא, שום אונס ואף בביטול מודעה עכ"ז אינו מתנה משום דהאומדנא חזקה, והא דבשבועה צריך שיאמר בלבו היום אף דהוי כתלוהו ויהיב נראה דהטעם משום דזה גופי' הוא איסור לישבע בשקר, ואף בשבועה דלשעבר איכא ל"ת, ויש לעי' הרבה בזה, עכ"פ חזינן דלא כל האומדנות שוות אמנם בניד"ד נראה פשוט דליכא שום אומדנא דדוקא אדעתא דהכי גירש, משום דהם היו מחויבים עפ"י דין לגרשה, וא"כ איך נימא אומדנא דלולא זה ודאי לא הי' מגרש, כיון דהיו מחויבים עפ"י דין אף לולא זה, ועוד דהיו בידם למוסרו לערש"ג, וא"כ איכא אומדנא להיפוך דאם היו מקפידים ליקח כל אשר לו וליגרש ושבאם לא יעשה כן ימסרוהו לערש"ג וישלמו לו כמדתו כפי הראוי לו, בודאי הי' מתרצה ג"כ בלא זה, ואף דעפ"י הדין הי' אפשר לו לגרש הראשונה ולישאר עם השנייה, עכ"ז נראה דהשני' היתה יכולה לכופו עפ"י הדין שיגרשנה, וכעין דנאמר יבמות (דף ק"י) הוא עשה שלא כו' ומינה דן בת' הרא"ש (כלל ל"ה) להיכא דקידש ברמאות הובא בבי"ש (סי' קי"ז ס"ק כ"ד), א"כ נראה דכ"ש בניד"ד א"כ נראה פשוט דליכא שום אומדנא, דאף אם חזינן דאין רצונו לגרש רק מחמת כפי' הוא מוכרח, עכ"ז אם הוא כדין אמרינן דגומר ומגרש, אף דחזינן להדיא דכל עשייתו ואמירתו הוא ע"י כפי', וא"כ איך נימא אנן אומדנא מנפשין להיפך בלתי שום הוכחה אך מחשש דעלמא, לכך נראה פשוט דאין שום בזה שום חשש ופקפוק. ועוד הי' נראה דאף עפ"י דין היו יכולים להוציא מידו החפצים לאחר הגט, דהנה עפ"י הדין הוא גט המעושה כדין וכופין אותו להוציא וליתן כתובה, וא"כ אף שמחלה לו הכתובה עכ"ז מחילתה הוא עפ"י אונס בכדי שיגרשה, וא"כ מחילתה הויא כתלוה ויהיב דאף בלא מודעה המחילה בטילה, וא"כ לאחר הגירושין אם היתה תובעתו לתת לה הכתובה הי' חייב מדינא לתת לה דמחילתה אינו כלום, והלכה כה"ג היכא דהדין ברור הוי כמתנה כמבואר באחרונים (בסי' י"ב), ולפ"ז אף אם היו מחזירים החפצים לידו והיא היתה תובעתו בדין הי' מחויב ליתן לה, א"כ ופשיטא דאין לחוש, **(הגה"ה. אב"ה. על העתקת תשובה זו מצאתי שהרה"ג השואל זצ"ל העיר פ"ז מאבה"ע סי' קס"ט סעי' נ' בהג"ה דאף במקום שחייב ליתן חליצה עפ"י דין אם נתנה לו מעות או השלישה אינה יכולה לחזור ולא אמרינן דהוי כתלוה ויהיב ואם בחליצה הוא כן אף דחליצה מוטעת כשרה כ"ש בגט דגט מוטעה פסול והאריך להוכיח דגט מוטעה פסול אף במקום שעפ"י דין כופין לגרש אם לא כפוהו והטעוהו בטל הגט, וא"כ ה"ה אי איכא אומדנא ולא נתקיים כפי האומדנא דהוי גט בעל וסיים בזה"ל עכ"פ דברי רבינו הג' הג' זצוק"ל צ"ע איך שיהי', כיון דעכ"פ לא כמוהו, אלא שנתנו לו חפצים, ואח"כ לא נתקיים, ודאי דהוי גט מוטעה ובטל, ע"כ. הנה כנראה הבין הרה"ג השואל זצ"ל דכוונת אאמו"ר הגאון אל"ה כיון דעפ"י דין היו יכולים להוציא מידו החפצים לאחר הגט שוב לא חיישינן להאומדנא דדווקא אדעתא דהכי גירש, זה בודאי אינו דאיזו שייכות יש להם דעפ"י דין יכולין להוציא ממנו אם לא להא דהאומדנא, רק הכוונה היא פשוטה דהאומדנא לא אמרינן משום דליכא שום אומדנא וכמ"ש מקודם וכיון דליכא שום אומדנא שוב הוסיף דלא מיבעי' דאין לחוש להא דלא נתנו לו החפצים רק עוד נראה דאף עפ"י דין היו יכולים להוציא החפצים מידו לאחר הגט וכו'. וזה ברור בכוונת אאמו"ר הגאון זצל"ה, אמנם בההערה מאבה"ע סי' קס"ט סעי' נ' צ"ע דלכאורה מוכח מהתם דבכה"ג לא הוי)** וזה יספוק ג"כ לבל יחוש כתר"ה לעצמו מחיוב ממון. ויען כי הדברים פשוטים אצלי מאוד להתיר בלי שום חשש לכן כתבתי בלי שום עיון בשום ספר, ולדעתי נוכל ליתן לה פטור להנשא ואין לנו לגבב ספיקות וחששות, ולעשות אומדנות מדברים בעלמא דהדעת והשכל הפשוט מראין בהיפך. ויקבל כת"ר ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו הטהורה ונפש ידידו דושו"ט ועינינו יחזו בנחמות ציון ב"ב בככ"י כנפש ירוחם יהודא ליב החופ"ק.