אור גדול רנד

אמנם הא כבר נתבאר דא"א לומר כן דא"כ אמאי נד מכתיבה לקנין וכנ"ל ע"כ נראה בשי' התוס' דלעולם גם התוס' מודים לסברת הרא"ש בר"פ הכותב במ"ש ליישב פירש"י דבאומר כן להשותף מסתמא מקנה להשותף [ואם נאמר דהדין כהשער משפט בסי' ער"ה יעוישה"ט הי' מתיישב יותר ברווחא. אמנם מהרא"ש מוכח דלא כוותי', ויש לדחות עפ"י מה שיבואר להלן בכוונת התוס' ואין להאריך] אמנם סתימת הברייתא דהאומר לחבירו דו"ד אי"ל על שדה זו איננו מבואר דאיירי בשותף אף דרש"י שם והרשב"ם בב"ב פירשו דאיירי בשותף מ"מ נראה דאיננו מוכרח. ומצאתי להשמ"ק שם בשם הריטב"א דהרגיש בזה וכתב דרבותא אשמועינן רש"י דאף בשותף אינו מועיל, וא"כ הברייתא מיירי בכל ענין בין בשותף בין דכל השדה הוא שלו, וא"כ ס"ל להתוס' דאי בעיית הגמ' דקנו מידו קאי על הברייתא א"כ קאי ג"כ אף היכא דכל השדה הוא שלו דאי דוקא בשותף הי' להם לפרש דהא הברייתא מיירי בכל ענין, ושפיר הקשו, משא"כ בב"ב דמיירי להדי' בשותפין לק"מ דמסתמא מקנה להשותף וכסברת הרא"ש, ולפ"ז אין שום מחלוקת בין הרא"ש להתוס' רק בביאור הסוגי' דלהתוס' לא משמע להו לאוקים הגמ' דוקא בשותף משום דהברייתא סתמא מיירי בכל ענין והרא"ש מוקי לה בשותף אבל לדינא גם התוס' מודים בשותף, אף דמלשון הרא"ש נראה דלא הבין כן בדעת התוס' רק דגם בשותף ס"ל דל"מ, עכ"ז נראה בדעת התוס' כנ"ל בכדי דלא תיקשי מסוגי' דב"ב וכנ"ל ודברי התוס' לכאורה צריכין ביאור דהנה בכריתות (דן כ"ד) מבואר דבמסלק נפשי' הוי הפקר רק הא דבדו"ד לא הוי הפקר היינו משום דמגוף השדה לא סליק נפשי' וא"כ בקנו מידו דאמרינן דבוודאי כוונתו על גוף הקרקע א"כ ממילא הוי הפקר ומאי קשי' להו דל"מ הקנין נהי דקנין ל"מ מ"מ הא הקנין אינו אלא מגלה דעתו דכוונתו אגוף הקרקע, וממילא אף דל"מ מצד הקנין מ"מ מהני מצד אמירתו דכיון דכוונתו על גוף הקרקע ממילא הוי הפקר, וא"כ י"ל דכוונת הגמ' לא דליקני חבירו רק דלהוי הפקר. וצ"ל דס"ל להתוס' דהא דאמרי' בקנין דמגופה של קרקע קנו מידו היינו דוקא היכא דהקנין מהני מצד עצמו לכך אלימא מילתא דקנין דבודאי כוונתו על גוף הקרקע, אבל אם הקנין מצד עצם הקנין ל"מ כלל שוב ממילא ל"ש לומר מיני' הוכחה דכוונתו על גוף הקרקע, כיון דאף אם כוונתו לגוף הקרקע ל"מ מצד הקנין רק מצד אמירתו א"כ עצם הקנין לא מעלה ולא מוריד ול"מ אף להוכיח מיני' דכוונתו לגופה של קרקע אמנם נראה דאיננו מוכרח דיעוי' ברמב"ם (סוף פ"ה ממכירה) שכתב יש דברים רבים שאי"צ קנין ואין לקנין בהם טעם כו' נהגו ברוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים וכיוצא באלו כו' קנין זה שנהגו להקנות אינו מועיל כלום אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל רק שגמר בלבו ואח"כ אמר לפיכך אם אמר בלב שלם אמרתי אי"צ ד"א כלל עכ"ל וכ"ה בש"ע אבה"ע (סי' קמ"א סעי' כ"ו), א"כ חזינן דאף דקנין ל"מ לדברים אלו כלל רק מצד אמירתו אפ"ה הועיל הקנין לגלות דעתו דגמר בלב שלם ולא כמשחק ומהתל, וא"כ ה"נ י"ל דאף דמצד עצם הקנין ל"מ מידי מ"מ הועיל הקנין לגלות דעתו דכונתו לגופה של קרקע ולא לדו"ד בעלמא והוי הפקר מצד אמירתו, וא"ש קו' התוס'. ואף למה שנתבאר בשי' התוס' דהקנין איננו מועיל רק היכא דעצם הקנין מהני ג"כ יש להבין מנ"ל דקנין ל"מ להפקר דלמא כמו בנתינה אמרי' דעבור חליפי הסודר מקנה תמורתו להקרקע או המטלטלין ה"נ י"ל לכאורה דעבור חליפי הסודר מסלק נפשי' לגמרי מהקרקע או מהמטלטלין והויין הפקר, והוי דומי' דאמרי' בב"ב (נ"ד ב') מכי מטא זוזי לידי' מסתלק לי' והוי הפקר ה"נ מכי מטא סודר לידי' מסתלק לי' מגוף הקרקע והוי הפקר, וא"כ לק"מ אף לסברת התוס'. ולכאורה הי' נראה בזה דהתוס' לשיטתם שכתבו בקדושין (ג' א ד"ה ואשה דר"ת הי' שולח הרשאה ביד גוי רק דנצרך ליזהר לבל ליכתב וקנינא מיני' דהיינו העדים רק וקנה מיני' העכו"ם בעצמו דקנין של העדים ל"מ משום דאין שליחות וזכי' לגוי, והיינו כמ"ש המחנה אפרים (הל' שלוחין סי' ט"ו) דס"ל להתוס' דבעינן סודר של הקונה דוקא וסודר של אחרים ל"מ, והא דקונין בסודר של העדים היינו משום דמזכין הסודר להקונה ע"י המקנה כמ"ש הרמב"ן בת', וא"כ לפ"ז ממילא בהפקר דליכא קונה א"א שיועיל בה קנין, וא"כ ממילא לפמ"ש המחא"פ שם בעצמו דאי"צ דוקא של הקונה דגם בסודר של אחרים יש לקנות מדין עבד כנעני דהוי כהילך מנה והתקדשי לפלוני ה"נ עבור סודר של העדים מקנה להאחר, וכ"כ בקצה"ח (סי' קצ"ה סק"ט), שפיר י"ל דגם להפקר מועיל קנין דעבור הסודר מסתלק נפשי' לגמרי מן השדה והוי הפקר. ויעוי' בקצה"ח (סי' קכ"ג סק"ה) דרצה להעמיס גם בשי' התוס' דמודים דלא בעינן דוקא סודר של הקונה רק דגם סודר של אחרים מהני מדין עבד כנעני רק דלשון קנינא משמע שליחות יעוי"ש, ולהנ"ל מוכח מתוס' כתובות הנ"ל דבעינן סודר של הקונה דוקא, דאל"כ אף בהפקר שפיר י"ל דמהני קנין ומה הקשו על שי' רש"י עכ"פ למה שהסכימו האחרונים דל"ב של הקונה דוקא אתי' שפיר שי' רש"י כנ"ל. אמנם עדן יש לעיין אף לשי' האחרונים הנ"ל דיעוי' בירו' קידושין (פ"א ה"ג) ר' ירמי' בעי קומי ר' זעירא הילך כסף שתצא שדך [והגי' הקרבן עדה דצ"ל עבדך] לחירות א"ל יצאת שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זל"ז א"ל זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת יעוי"ש, א"כ מבואר בירו' דכסף דפשיטא דמהני בי' של אחרים ול"ב כסף של הקונה אפ"ה ל"מ בהפקר, וא"כ ה"נ בקנין סודר, ולפ"ז האי דקאמר בב"ב (נ"ד ב') הנ"ל דמכי מטי זוזי לידי' מסתלק לי' אין הכוונה דבכסף שקיבל נסתלק דכסף ל"מ שתצא להפקר רק מחמת שקיבל הכסף מסלק נפשי' לגמרי ובהאי סילוק נעשה הפקר, אמנם גוף דברי הירו' צל"ע דאולי הוא פליג אתלמודא דילן וסובר דבכסף ע"י אחרים היינו מטעם זכי' וכעין דהא דאמרי' תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב מבואר בירו' (פ"ב דקידושין ה"א) דהוא מטעם זכי' ופליג אתלמודא דידן כמבואר בריטב"א קידושין (ח' ב'), וא"כ אפשר דה"נ בהא דעבד כנעני אפשר נמי דפליג על גמ' דילן וסובר דהוא מטעם זכי' וממילא היכא דליכא זוכה ל"מ, אבל לש"ס דילן דהוא מטעם דקבלת רבו גרמא לי' ואינו מטעם זכי' ובהילך מנה. והתקדשי לפלוני נמי מקודשת מטעם עבד כנעני, שפיר אפשר דמהני נמי בהפקר, דכמו דבשביל הכסף מקנה להאחר ה"נ בשביל הכסף מסלק נפשי' לגמרי ומהני שפיר קנין להפקר ג"כ וכנ"ל. וצ"ע בכ"ז, דלפ"ז הי' אפשר לפרש ברווחא דבאמת בדו"ד וקנו מידו אהני להיות הפקר ולא שיזכה האחר שכנגדו, ולא כתבתי אלא להעיר. וקבלת אחריות שייך נמי בהפקר, למי שיזכה ויוציאו ממנו מחמת המפקיר, ויש לעי' בכ"ז. ונחזור להנ"ל לדברי הגהות אשר"י הנ"ל דלא מצאתי לשום א' מהראשונים דלא יהני לשון דו"ד בקנו מידו. אמנם מה שאני נבוך בזה הוא שנפלאתי מאוד על השמטת הרמב"ם וטוש"ע האי דינא דב"ב דאומר לחבירו דו"ד אי"ל בשדה זו וקנו מידו מהני ובזה אני תמה מאוד על המגיד (ריש פכ"ג מאישות) דכתב דהרמב"ם בנשואה הוציא דין מב"ב מהא דאמר בשותף דמהני בדו"ד וקנו מידו, והלא הרמב"ם השמיט האי דינא דב"ב ולא הזכירו בהל' מכירה ומתנה ושותפין, ואיך אפשר שהרמב"ם יכתוב התולדה שהוליד מזה ולא יכתוב האב גופי' מקור הדין, ולומר דסמך בזה על מ"ש בפכ"ג מאישות ידוע דאין זה דרך הרמב"ם להשמיט האב ולסמוך על התולדה. אמנם אין להוכיח מזה דס"ל כהגהות אשר"י דב"ב הנ"ל דאכתי תיקשי דאמאי השמיט הברייתא