אור גדול רנ

דבמורדת דבעינא לי' ס"ל דמשהינן י"ב חודש להדר אחר השלום ומשמע אפילו שניהם רוצים וא"כ איך אנו יכולין לעקור דין התלמוד לגרשה תוך י"ב חודש וכ' דמדברי המרדכי כתובות (פ' אעפ"י) ומת' מהרמ"פ אין ראי' דאפשר דעומדים בשי' הרשב"א וסייעתו דמשהינן אגיטא לא קאי רק בטוענת מאיס עלי והטעם כדי לקונסה ולכך היכא דאיכא עיגון הבעל לא משהינן אבל למאי דפסקינן דבכל מורדת משהינן א"כ הטעם כמ"ש הר"ן להדר אחר השלום אין חילוק בין זמן הש"ס לזמה"ז. העתקתי כל דבריו בקיצור כדי לדקדק אחריהן דהנה מ"ש דהמרדכי ומהרמ"פ סוברים דדוקא במאיס משהינן ולא בבעינא לי' הנה מקור דבריהם דבזמה"ז לא משהינן הוא מהראב"ן, והראב"ן בעצמו ס"ל להדי' דדוקא בבעינא לי' משהינן אמנם לדעת כת"ר כך הי' ראוי לומר דהראב"ן ס"ל דהטעם דמשהינן משום קנסא אבל לדעת הר"ן דהטעם להדר אחר השלום אין לחלק בין זמן הש"ס לזמה"ז, אמנם גוף היסוד שבנה עליו כת"ר לא ידעתי מאין לו דהא אף לטעם קנס עכ"ז ג"כ לא תלי' ברצון הבעל רק אף דשניהם רוצין מבקשין ממנו או אוסרין לו לגרש לכל חד כדאית לי' [יעוי' בט"ז שם] רק דהר"ן כ' הטעם מפני השלום והראב"ן מפני הקנס, אבל לשניהם איננו תלוי ברצון הבעל, וא"כ אם אמרי' דהתקנה לשהותה לא הי' רק בזמן הש"ס דלא הי' מעוגן אבל לא בזמה"ז כמ"ש הראב"ן אף להר"ן י"ל הכי דל"פ רק בטעמא ולא בדינא. הן אמת דיש מקום לסברת כת"ר בזה דבשלמא אם אמרי' מטעם קנס א"כ לא חשו לעיגון האשה, אדרבא תקינו לעגנה משים קנס א"כ היכא דגם הוא מעוגן ל"ש לקנוס דאיך קנסו לדידה אם הקנס נוגע גם לו והוא אינו ראוי לקנס, משא"כ אם נימא דאין הטעם משום קנס כלל רק להדר אחר השלום שוב י"ל כמו דלא חשו לעיגון דידה [בלא שום קנס רק להדר אחר השלום] ה"נ לא חשו לעיגון דידי' בשביל להדר אחר השלום, אמנם אף דיש מקום לדבריו עכ"ז איננו מוכרח דשפיר י"ל דלעיגון דידה לא חשו משום דבידה לחזור משא"כ לעיגון דידי' וגם י"ל דרמ"א תפס לדינא עיקר הטעם משום קנס ובפרט דאף לטעם הר"ן י"ל דמודה לדינא וכנ"ל, אמנם יותר נראה דס"ל טעם הר"ן כיון דסובר הרמ"א דתוך י"ב חודש לא הפסידה כתובתה, א"כ אם נימא מטעם קנס א"כ איך תהא כחה יפה לענין הכתובה וע"כ כטעם הר"ן ועכ"ז שפיר י"ל דבזמה"ז לא תקנו וכנ"ל. עוד כתב כת"ר דמהרשב"א בת' (סי' תת"ס) מוכח דאף אחר י"ב חודש אין מתירין דהקשה דכיון דבטוענת מאיס עלי נוטלת צ"ב א"כ כל אשה שתראה שנכסי בעלה מתמוטטין תתפוס הנכסים ותאמר מאיס עלי ותחדי ותי' דאין זה שמחה כיון דיכול לעגנה ואף דגם הוא מתעגן וכ"ש להראב"ן דיכול לישא אחרת ולעגנה והקשה כת"ר דמאי מקשה הרשב"א דתחדי הא הוא בעצמו ס"ל דבמאיס עלי נצרך להמתין י"ב חודש וע"כ דקושי' הוא על אחר י"ב חודש ואפ"ה כתב בתי' דגם הוא מתעגן מוכח דלהרשב"א גם אחר יב"ח אין מתירין לו לישא אחרת ולכן הניח כת"ר הרמ"א בצע"ג הנה מה שחשב כת"ר דת' הרשב"א (שבסי' תת"ס) הנ"ל הוא מהרשב"א, אינו, דהוא מת' מהר"מ מרוטנבורג כמבואר בת' מהר"מ מרוטנבורג (סי' תתקמ"ו) ובהגהות מרדכי כתובות (סי' ר"צ) ויעו"ש להדי' דדעתו דבמאיס עלי' אי"צ להמתין י"ב חודש וא"כ ממילא איצ"ו לדברי כת"ר וגם לפי מה שביארתי דברי הרמ"א דמיירי שמבקשת מה שמגיע לה מדינא והוא מעכב א"כ אף לאחר י"ב חודש הוי כתוך י"ב חודש כיון דהיא מתגרשת מרצונה אם יתן המגיע לה מדינא וכמו שביארתי בקונטרסי וא"כ ממילא לק"מ על הרמ"א, דהרמ"א קאי על בעינא לי' ומצערנא לי דמפסדת הכתובה אחר י"ב חודש ואם רצונה בכתובה מבקשת מה שאינו מגיע לה לכן יכול לגרשה בע"כ או לישא, משא"כ בההיא דהרשב"א דמבקשת מה שמגיע לה והוא מעכב. והנה עיינתי בדברי האחרונים וראיתי להגאון מליסא בספרו בית יעקב (על הל' כתובות) שפי' ג"כ לדברי הרמ"א כעין שפירשתי רק באופן אחר קצת דהב' דעות שהביא תחילה ס"ל דמפסדת הכתובה תיכף אחר ד' שבתות וטעם הדעה הב' דאין להתיר אחרת רק בע"כ היינו מטעם שכתב מהרי"ק שאם נתיר לו אחרת אפילו תקדיח תבשילו יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באשה אחרת והאי דל"ח כן לענין בע"כ הוא משום דא"א לגרשה בלא כתובה רק אחר הכרזה דד' שבתות וע"י המלכת ב"ד ובב"ד ל"ש חשש זה וכמ"ש הבי"ש (ס"ק כ') ולבסוף מסיק הרמ"א להכריע לחלק בין תוך י"ב חודש לאחר יב"ח לפי שהכריע מקודם דתוך י"ב חודש י"ל כתובה מדינא דגמ' ולכך אף דבזה"ז דנתבטלה התקנה דשהי' מ"מ א"י להתיר חדר"ג לגרש בע"כ בלא כתובה כיון שעם כתובה לא יצטרך לעבור על הח' וכיון שאם לא הי' החרם הי' חייב כתובה וגם עתה יכול לקיים דינא דש"ס אסור לעבור על החרם משא"כ לאחר י"ב חודש. העתקתי בקיצור כל דבריו אולי אין לכת"ר ספר בית יעקב. והנה דבריו תמוהין דנראה דס"ל דהדעה הראשונה ס"ל דאף דמדינא דש"ס אינה מפסדת הכתובה עד אחר י"ב חודש מ"מ ס"ל דבזה"ז דלא משהינן לו מפסדת תיכף כיון דנתבטל התקנה דשהי' והרמ"א הכריע מסברת עצמו דאין להתיר החרם כיון שיכול לקיים דינא דש"ס א"כ תמוה מאד אנה מצא הרמ"א דעה הראשונה דמקירו הוא הראב"ן ואיהו ס"ל שם דגם מדינא דש"ס מפסדת תיכף כמבואר שם וא"כ מנ"ל דלדידן דפסקינן כהרא"ש וטור דאינה מפסדת לדינא דש"ס רק אחר י"ב חודש דבזה"ז דלא משהינן יכול לגרשה בע"כ בלא כתובה תיכף דלא כמו שהכריע אח"כ מסברת עצמו וגם מ"ש בטעם הדעה השני' דהוא מטעם שכתב המהרי"ק שיתן עיניו באשה אחרת ויאמר שהיא מורדת אף שגם הח"מ (ס"ק ט"ז) כן כתב עכ"ז הוא תמוה דהא מקור האי דינא הוא מת' הרשב"א (ס"ס תת"ס) ות' מהר"מ מרוטנבורג (סי' תתקמ"ו) והגהות מרדכי דכתובות דמשמע להדי' מדבריהם דאיכא חדר"ג ממש רק המהרי"ק אף שנראה לו עיקר כהראב"ן דליכא חרם עכ"ז לא רצה להתיר מחשש הנ"ל אבל האוסרים ס"ל דמדינא אסור, גם מש"כ דבגט כיון דבלא כתובה נצרך רשות מב"ד ל"ש חשש הנ"ל, א"כ אם ירצה ליתן כתובה כגון תוך ד' שבתות או להכרעת הרמ"א תוך י"ב חודש יהי' אסור גם ליתן בע"כ וההיפך מבואר בח"מ ובי"ש וגם למה לא יתירו לו אחרת ע"י רשות ב"ד דבזה ל"ש החשש דמהרי"ק כמבואר בדבריו שם וכמ"ש הבי"ש (ס"ק כ') ועוד יש לדקדק הרבה לפי דבריו ונלאתי להאריך. עוד כתב שם על מ"ש הרמ"א דבזה"ז לא משהינן והוא מטעם שכ' הח"מ (ס"ק ט"ו) ובי"ש (ס"ק י"ט) הא כיון דמתירין לו אחרת ל"ש האי טעמא שכתבו וכתב הוא דמ"מ יש חילוק דבזה"ז אין תועלת בהשהי' משא"כ בזמן הש"ס דהי' אפשר לקיימה אף דנשא אחרת, ג"ז תמוה דמקור האי דינא הוא מהראב"ן והוא סובר טעם השהי' לקונסה שתתעגן א"כ יקשה אמאי אין קונסין בזה"ז וכבר כתבתי ביאור דברי הראב"ן דמספקא לו אלי בשביל החרם ליכא תקנה דשהי' או דאיכא תקנה דשהי' רק דמתירין החרם אם לא דנדחוק דהרמ"א תפס צד הספק דמתירין הח' ואפ"ה בתקנה דשהי' לא ס"ל כוותי' משום דסובר בטעם השהי' כמ"ש הר"ן להדר אחר השלום וכדפסק מקודם דתוך י"ב חודש י"ל כתובה וכנ"ל והדוחק מבואר עד שלא ניתן לאומרו וביאור דברי הרמ"א כבר נתבאר דתפס צד הספק דאין מתירין הח' רק מבטלינן השהי' רק אם אינה רוצית מתירין הח' מהא דפשיטא לו להראב"ן דאי לא מבטלינן השהי' מתירין החרם וכ"ש היכא דאינה רוצית אבל ברוצית אי"צ להתיר הח' וכנ"ל, רק לבטל השהי'. עוד ראיתי בנחלת יעקב להגאון מליסא בשו"ת שבסופו (סי ה') שגם שם נדחק בדברי הרמ"א ובדברי המהרי"ק ואינני רוצה לדקדק ולהאריך כי יובן קצת ממ"ש כבר. אמנם ביאור דברי המהרי"ק פשוטים, דמעיקרא מיירי בארוסה שטוענת מאיס עלי ורוצית לקבל גט רק הוא אינו רוצה לגרשה אם להתיר לו אחרת בלא גירושין וע"ז כתב מראב"ן דמתיר לו לישא אחרת אף דהיא רוצית לקבל גט, והביא מהמרדכי שלא רצה להחליט להתיר והוסיף סניף בדור פרוץ אם יותר במורדת יבוא להתיר בשאינו מורדת והוא סניף בעלמא כדרך בעלי