אור גדול רמד

ליכא ביאה כלל וליכא התחלת ביאה ופשיטא דלא קנה כלום וכדכתב להדיא בס' הישר וגם הרמב"ן כ"כ משמו וכמו שהביא המל"מ בשם הרמב"ן וכנ"ל רק כשגמר אזי מיבעי' לי' דאפשר תחלת העראה קונה וא"כ איננו ענין כלל למחלוקת הט"ז והבי"ש ואין להביא ממנו ראי' כלל ונסתלקה העדות מר"ת שהביא הנוב"י להבי"ש, ואדרבא מהרמב"ן והריטב"א שהביא המל"מ שכתבו דתחלת העראה לר"ת היינו נשיקה מוכח להדיא דס"ל כדעת הט"ז דבמקצת עטרה סגי דאי הוי ס"ל כהבי"ש דבעינן כל העטרה א"כ מי מכריח להו לומר אליבא דר"ת דתחלת העראה היינו נשיקה ולמה לא פירשו תחלת העראה היינו תחלת הכנסת עטרה דהיינו מקצת עטרה וירויחו בזה כמה דוחקים שהוקשה להם אליבא דר"ת כאשר יבואר להמעין בדבריהם אלא ודאי נראה מוכרח דס"ל כהט"ז דמקצת עטרה היינו גמר העראה וא"כ זהו סוף ביאה לר"ת ותחלת ביאה לר"ת ע"כ דאינו אלא נשיקה ומעתה מב' העדים שכתב הנוב"י להוכיח כהבי"ש רמב"ם בפי' המשניות ור"ת לא נשאר אלא אחד הרמב"ם בפיה"מ ונגד יש לנו ג' עדים כהט"ז הלא המה רש"י סנהדרין ורמב"ן וריטב"א קידושין הנ"ל ואין דבריו של א' במקום ג' ובפרט דעל דברי הרמב"ם בפי' המשניות אין להעמיד יסוד כי הורק מכלי אל כלי והועתק מלשון אל לשון ושלטו בו ידי המעתיקים ואולי שבשו כוונתו כדמצינו בכמ"ד בפיה"מ, ואדרבא מדבריו בס' היד נראה מבואר ג"כ כהט"ז דמקצת עטרה סגי וכדקאמר ראש העטרה והנוב"י נדחק דראשו שלמעלה קאמר, והוא דחוק טובא דא"כ הו"ל להרמב"ם לומר כל העטרה, ומ"ש אח"כ כל הגיד שפיר יש לומר כמ"ש הנוב"י דכל, ההיקף קאמר ע"כ נראה ברור כדעת הט"ז, ולהלן יתבאר אי"ה עוד בזה ואחר שנתבאר היטיב שיטת ר"ת מכל הקושיות שהקשו עליו, הנני לבאר עוד מאי דקשיא לכאורה דלמאי דפשיט בקידושין דכל הבועל דעתו על גמר ביאה א"כ לכאורה יקשה מזה על מ"ד העראה זו נשיקה ואין לומר דאף למ"ד העראה זו נשיקה מ"מ אשה לבעלה אינו אלא בהכנסת עטרה ולא יקשה הא יליף גז"ש דז"א דהגז"ש אינה אלא דגם אשה נקנית בהעראה, אבל מ"מ בעינן הכנסת עטרה דלענין זה לא שייך גז"ש משום דתלוי בדעתו, דאכתי תקשי על רבה בב"ח אמר ר' יוחנן דגמר ביאה דשפחה חרופה היינו הכנסת עטרה א"כ שוב לא איצטריך גז"ש דקיחה קיחה על הכנסת עטרה כיון דזה חשיב גמר ביאה [ולומר דהכנסת עטרה בשפחה חרופה דהוי גמר ביאה היינו כל העטרה וכמ"ש הנוב"י (תנינא סי' כ"ג) ובעינן גז"ש דקיחה קיחה על מקצת דז"א דא"כ תקשי ביבמות שם דכי אתי רב דימי ואמר בשם ר' יוחנן העראה זו הכנסת עטרה א"ל והא רבה בב"ח לא אמר הכי אמר או איהו שקראי או אנא, וכן אהא דרבין אמר אדרבה בב"ח ודאי פליגי וקשיא הא אפשר לקיים שניהם בלא שום שקר ובלא שום פלוגתא דגמר ביאה בשפחה חרופה הכנסת עטרה היינו כולה והא דאמר העראה זו הכנסת עטרה היינו מקצת וע"כ אחת משתים או דאין סברא לחלק בהכנסת עטרה בין כולה למקצתה או דגם העראה הכנסת עטרה היינו כולה ובקידושין דקאמר גמר ביאה לר"ת דהיינו העראה היינו נמי כולה וא"כ קשיא כנ"ל לרבה בב"ח אמר ר' יוחנן למה לי גז"ש דקיחה קיחה כיון דהכנסת עטרה היינו גמר ביאה לדידי'] אמנם באמת לק"מ דהא גז"ש דקיחה קיחה לענין זה איננו לא משנה ולא ברייתא רק סתמא דגמ' דיבמות קאמר לה דמגז"ש זו מצינן למילף דגם אשה לבעלה נקנית בהעראה, ואתיא לדידן דהכנסת עטרה אינו אלא העראה ולרבה בב"ח אמר ר' יוחנן באמת לא מצינן למילף מהך גז"ש לענין העראה באשה משום דלא אפשר כיון דתלוי בדעתו [עוד אפשר לומר קצת דגם ר"ת מודה לסברת התוס' דהיכא דגילה דעתו להדיא דרוצה לקנות בתחלת ביאה קנה רק דלא משמע לי' לאוקמא להגמ' דיבמות בהכי מדלא מפרש הגמ' להדיא לכך פירש דלדידן להלכה יתיישב אף בלא פירש ואה"נ דלרבה בב"ח יהי' דוקא בפירש להדיא והגמ' לא מפרש לה משום דלית הלכתא כוותי', אמנם יותר נראה כמ"ש בפנים]. עכ"פ נתבאר דלשיטת ר"ת נשיקה בעריות לפן הא' שכתבתי בשיטת ר"ת כשגמר ביאתו חייב על ההתחלה, ולפן הב' שכתבתי הנשיקה והגמר ביאה כולה חדא חיובא הוא ועכ"פ הנשיקה הוא מקצת החיוב, וא"כ שפיר נראה דאף דשאר קריבות אינן אלא מדרבנן וכשיטת הרמב"ן עכ"ז בנשיקה דהוי מקצת בעילה ומקצת מן החיוב הוי כחצי שיעור דאסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי דלכשיגמור ביאתו יצטרף לחיובא, וזהו לפן הב' ומכ"ש לפן הא' דלכשיגמור יתחייב לגמרי על הנשיקה לחודי' דפשיטא דעדיפא מחצי שיעור ונראה ודאי דאסור מן התורה, וא"כ אשה"ט דצריך למעט נשיקה אף למ"ד הכנסת עטרה משום דהוא מקצת בעילה או כולה אם יגמור ואסורה מן התורה וכנ"ל וזה נראה נכון ליישב קו' התוס'. ואף דיש לחלק מחצי שיעור דהכא אם לא יגמור לא נשאר מקצת כלל וגם יש לומר דאי"צ לההתחלה דעל הסוף לחוד איכא חיוב, מ"מ נראה דשפיר יש מקום לומר דגם בזה אסור מן התורה, וא"ש קו' התוס' י) ועתה נבוא לבאר דברי הרמב"ם (ספ"ג דסוטה) מהתמיהות העצומות של המל"מ שם דהנה דעת הרמב"ם גם אליבא דאמת לענין כמה דברים דבקפידא דבעל תליא וכבר הרגיש בזה קצת המל"מ (פ"א דסוטה ה"ג) וביתר ביאור הרחיב הדיבור בזה הגאון המנוח ר' יוסף דוב זצ"ל בספרו בית הלוי (תנינא סי' מ') בביאור שיטת הרמב"ם ורש"י לענין שומרת יבם יעושה"ט שדבריו נכונים, וכל מה שביאר באורך בשיטת רש"י שם כתבו המאירי ריש פ"ד דסוטה בקוצר וז"ל דאף דשומרת יבם אין זו אישות כלל מ"מ כל שרואה אותה פרוצה ביותר יכול לקנאות לה והיא גרמה אח"כ ליאסר עליו ולהפסיד כתובתה בסתירתה עכ"ל דבקוצר דברים אלו נכללו כל מה שביאר הבית לוי באורך בשיטת רש"י יעושה"ט, והנה התוס' יבמות (נ"ה ב') ד"ה לשקינא לה דרך איברים הקשו הא אל תסתרי סתם הוי קינוי ונדחקו רש"י ותוס' בזה אמנם הרמב"ם מפרש לה דהקינוי הי' דרך איברים, רק דהקינוי הוי סתם ככל קינוי והיא נסתרה וזנתה דרך איברים וזהו ביאור הגמ' שקינא לה דרך איברים לא שהקינוי הי' על דרך איברים רק שקינא לה [והיא זינתה] דרך איברים דס"ד דכיון דחזינן דהבעל קפיד אן על סתירה וכ"ש שמקפיד על זנות זה של דרך איברים והו"א דנאסרה עליו [וכמו בשומרת יבם הנ"ל דאיננו רוצה אשה פרוצה כזו ומש"ה נאסרה בתר קינוי וסתירה אף דשאר שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה] קמ"ל הפסוק דאם זינתה דרך איברים אין המים בודקין אותה ושותת ונקתה וממילא מוכח דמותרת לבעלה בזינתה דרך איברים אף בתר קינוי וסתירה אף דקפיד כיון דמותרת אחר שתיה והמים אין בודקין על דרך איברים ונקתה ונזרע זרע ומוכח דמותרת, וכן בשוגגת ואנוסה כיון דאף בתר קינוי וסתירה אין המים בודקין בכה"ג ומוכח דמותרת אף דהבעל קפיד [והסתירה הביאה לזה השוגג והאונס] עכ"ז מותרת, וא"כ אשה"ט האי דכתב הרמב"ם הכא בתר קינוי וסתירה דביאת שוגג ואונס ודרך איברים אין המים בודקין בכדי לידע מינה דמותרת לבעלה בדברים אלו אף בתר קינוי וסתירה אף דכבר כתב באשה דעלמא דבדברים אלו לא נאסרה עכ"ז הייתי אומר דבתר קינוי וסתירה נאסרה אף בדברים אלו משום קפידא דבעל קמ"ל דאין המים בודקין וממילא מוכח דמותרת אף בתר קינוי וסתירה ונפ"מ אף בבאו עדים שעשתה דברים אלו בתר קינוי וסתירה עכ"ז מותרת, וכמעט דשיטת הרמב"ם לפ"מ שנתבאר מבואר במאירי לסוטה (כ"ו ב') וז"ל וכל שקינא לה סתם ובא עלי' זה דרך איברים אעפ"י ששותה מצד הסתירה מ"מ אין המים בודקין אותה שאין זה אלא פריצותא בעלמא ועל זה נאמר שכבת זרע ולא אסרה תורה על בעלה בכך וה"ה לביאת אונס ושגגה עכ"ל, והדברים מבוארים כמ"ש ומיושבים כל תמיהות המל"מ חוץ מקו' האחרונה ויבואר הלן אי"ה. ולפ"ז נראה מבואר מה שנסתפק המל"מ שם באשת כהן אם נאנסה אם המים בודקין, ולהנ"ל נתבאר דבכה"ג המים בודקין אותה כיון דנאסרה לבעלה, דהרי הרמב"ם כתב לזה להוכיח מינה דאונס מותרת אף בחר קינוי וסתירה מדאין המים בודקין וממילא מוכח דס"ל דגבי אשת כהן דאסורה לו באמת המים בודקין, ואשה"ט שיטת הרמב"ם והוא שיטה נכונה מאוד.