אור גדול רמג

ע"כ דס"ל דלא תקרבו היינו קריבה של גילוי עריות ממש כיון דדרך איברים אינו אסור מן התורה, וא"כ ה"נ למ"ד זו הכנסת עטרה לא תקרבו היינו קריבה של גילוי עריות ממש דהיינו הכנסת עטרה ולא נשיקה. אמנם נראה לי ליישב קו' תוס' עפ"י דרפו רק באופן אחר כאשר יבואר, ואף שמוכרח אני להאריך קצת עכ"ז לא אחדל מלכותבו משום דבזה יבואר בענין מחלוקת הט"ז והבי"ש (בסי' כ') אי בעינן כולה עטרה כהבי"ש או דסגי במקצת עטרה וכהט"ז, וכבר הבאתי לעיל (אות ג') רש"י סנהדרין (נ"ה א') דמבואר להדיא כהט"ז, והנוב"י (תנינא סי' כ"ג) הביא מר"ת קידושין (י' א') דס"ל כהבי"ש **(אב"ה. עיין לעיל סי' י"ב:)** ונחזי אנן בדעת ר"ת שפירש אי תחלת העראה קונה או סוף העראה והמל"מ (פי"ז מאיסורי ביאה) והנוב"י (תנינא סי' כ"ג) הנ"ל פירשו דמיבעי' לי' בהעראה גופי' אי כדעת הט"ז דסגי במקצת או כהבי"ש דבעינן כל העטרה והמל"מ נתקשה הרבה דא"כ מאי קאמר למאי נפ"מ הא נפ"מ לענין כל העריות, והנוב"י נדחק בזה מאוד על דרך רחוק מאוד וגם יקשה הא המל"מ הביא בשם הרמב"ן והריטב"א דכתבו אליבא דשיטת ר"ת דתחלת העראה היינו נשיקה, ולהמל"מ והנוב"י אינו אלא הכנסת מקצת עטרה ולא נשיקה, וגם לפמ"ש הרמב"ן וריטב"א דתחלת העראה היינו נשיקה יקשה דמאי קמיבעי' לי' ואי קמיבעי' לי' על העראה אי הוי נשיקה או הכנסת עטרה ומיבעי' לי' פלוגתת האמוראים דיבמות הנה מלבד שאין זה סגנון כלל דהו"ל להביא פלוגתת האמוראים דיבמות ואיך לא הזכיר כאן כלל מהן אף גס הא ר"ת כתב להדיא דהבעי' הוא אליבא דמ"ד זו הכנסת עטרה וא"כ מאי מיבעי' לי', וגם לפי' הנוב"י דהגמ' בקידושין הוכיח דהעראה שבכל מקום הוא הכנסת כל העטרה מקידושין דקידושין מגלי לן על כל ההעראות דאינן אלא בכניסת כל העטרה, א"כ יקשה מזה ההכרח גופי' על המ"ד ביבמות דס"ל העראה זו נשיקה והו"ל להגמ' להקשות עליו, ועוד הא הביא המל"מ בשם הרמב"ן דכתב בשם ר"ת דהיכא דהתחיל ופירש לא קמיבעי' לי' כלל ולהמל"מ והנוב"י אין שום נפקותא לדידהו בין פירש ללא פירש כמובן והנה עיינתי בס' הישר לר"ת בקידושין (אות ל"ג) ומשם עמדתי בעזהשי"ת על כוונתו וז"ל ישנו לביאה מתחלה ועד סוף העראה כשיתחיל לערות יתחיל לקנות מיהו אם פירש קודם הכנסת עטרה פשיטא דלא קנה אלא היכא דגמר כל העראה דהכניס עטרה מי אמרינן משהתחיל לערות התחיל לקנות וקונה והולך עד גמר העראה או דילמא אינו אלא לבסוף בגמר העראה חלה קידושין וקודם לכן לא ודמיא לישנו לשכירות מתחלה ועד סוף או אינו אלא לבסוף ודמיא לישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינו. העתקתי כל לשונו משום שאני מסתפק קצת בהבנתו כאשר יבואר הנה ר"ת נתן דמיון לזה האי דחולין (דף כ"ט) אי ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף והנה שם בחולין אמרינן דאף אי ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף מ"מ בנתקלקלה, בשחיטה ולא גמר איגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל ואף ההתחלה לא שמה שחיטה כלל דבגמר דאיכא סוף איכא תחלה ובנתקלקלה דליכא סוף ליכא תחלה, וא"כ הכי נמי לענין ביאה פשיטא לי' דבעינן הכנסת עטרה דזה חשיבא ביאה ואי לא לא חשיבא ביאה כלל, וקמיבעי' לי' כשעשה כל הביאה דהיינו הכנסת עטרה דאז שייך בה תחלה וסוף דלמא תחלת ביאה קונה כמו ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, אבל כשפירש ולא גמר דליכא ביאה כלל גם ההתחלה לא מתקרי' תחלת ביאה דהא ליכא ביאה כלל, וכמו התם בנתקלקלה בשחיטה. ומעתה אשה"ט הכל על נכון, דהיכא דפירש ולא גמר לא קמיבעי' לי' כלל, רק היכא דגמר וא"כ לענין עריות אין שום נפ"מ כיון דסוף סוף בעינן שיעשה כל המעשה דאם פירש ולא גמר פשיטא דאינו חייב על ההתחלה וכנ"ל, וא"כ כיון דגמר ועשה כל המעשה הרי הוא חייב ומאי נפ"מ אם החיוב הוא על ההתחלה או על הסוף וא"כ לענין עריות אין שום נפ"מ רק לענין קידושין מיבעי' לי' דאיכא נפ"מ כדקאמר הגמ', ואף דגם לענין עריות יש למצוא נפ"מ כגון באחות אשתו שמתה אשתו באמצע הביאה לאחר ההתחלה קודם הגמר אי חייב אי לא וכן באשת איש שנתגרשה באמצע וכיוצא, יש לומר דאה"נ דגם בהו קמיבעי' לי' רק דהכא דמיירי לענין קידושין ומיבעי' לי' לענין קידושין קאמר הנפ"מ לענין קידושין כיון דגם בשאר דברים הנפ"מ רחוק ונצרך לצייר גוונא והיכי תימצא ובפשיטות ליכא נפ"מ. אמנם לפ"ז גם להמסקנא דאיפשטא בקידושין אכתי נשאר הבעי' לענין שאר דברים, וזה דחוק טובא, ע"כ נראה יותר דלשאר דברים לא קמיבעי' לי' כלל דפשיטא לי' דישנה לביאה מתחלה ועד סוף וכשגמר ביאתו חייב על ההתחלה ולא קמיבעי' לי' רק לענין קידושין משום דעתו וכעין שכתב הנוב"י לשיטתו. עוד חשבתי להעמיס בדברי ר"ת כוונה אחרת קצת יען הביא עוד דוגמא האי דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וגם כתב בלשונו מי אמרינן משהתחיל לערות התחיל לקנות וקונה והולך עד גמר העראה או דילמא אינו אלא לבסוף בגמר העראה חלה הקידושין וקודם לכן לא, מדקאמר התחיל לקנות וקונה והולך עד גמר יש לומר דכוונתו כמ"ש התוס' קידושין (ס' א') אפילו לר' יוחנן במעכשיו ולאחר ל' דהכוונה דעכשיו יתחילו ולאחר ל' יגמרו יעו"ש וה"נ הכוונה בתחלת ביאה מתחילין הקידושין ובסוף ביאה נגמר ומתחלת ביאה עד סוף ביאה הוי כמו מעכשיו ולאחר ל' לר' יוחנן, ולפ"ז האי דקאמר נפ"מ דפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר, אין הכוונה דנפ"מ אם הקידושין של אחר חלין דז"א דכיון דאף אם תחלת ביאה קונה עכ"ז איננו אלא כמעכשיו ולאחר ל' לר' יוחנן עד סוף א"כ הקידושין של אחר ודאי חלין כמו במעכשיו ולאחר ל' לר' יוחנן דאפילו קידושי מאה תופסין בה וה"נ הקידושין של אחר ודאי חלין רק דהנפ"מ בהיפך לענין הראשון אם קדושיו חלין וצריכה גט מאתו אם לא דאם תחלת ביאה קונה גם מאתר צריכה גט ואם איננו קונה עד סוף אינה צריכה גט מאתו. ומעתה עפי"ז בשאר עריות לא מיבעי' לי' כלל דפשיטא דבעינן כולה דהא תחלת ביאה אינו אלא התחלה ומחצית החיוב ולא מיבעי' לי' רק לענין קידושין וכנ"ל אמנם אף דמלשון ר"ת דקאמר מתחיל לקנות וקונה והולך הי' נראה כן וגם מהדוגמא דמייתי מישנה לשכירות מתחלה ועד סוף עכ"ז נראה דאי אפשר לומר כן, דלא מצינו התחלת קנין רק היכא דעשה כל פעולת הקנין בתחלה, ובגוונא דאם הי' רוצה שיחול הקנין מיד הי' חל אזי יכול לומר מעכשיו ולאחר ל' דיתחיל מיד ויוגמר אח"כ אבל באינו שוה פרוטה בתחלה אינו יכול לעשות התחלת קידושין כלל וגדולה מזו קידושין (דף ח') במונה והולך ליכא התחלת קידושין עד שיגיע לידה כל המנה, וזה פשוט דכל מאי דאינו יכול לעשות קנין אף התחלת קנין אינו יכול לעשות וא"כ כיון דאמרינן דתחלת ביאה אינו יכול לקנות לגמרי גם התחלת קנין אינו יכול לעשות, לכך נראה יותר כמו שפירשתי תחלה בפן הראשון ומ"ש התחיל לקנות וקונה והולך עד גמר ביאה היינו משום דתלוי ועומד עד שיעשה הגמר דאז יקנה ההתחלה וכנ"ל, והדוגמא של ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או אינה אלא לבסוף היינו דאף למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מ"מ אינה משתלמת אלא לבסוף כמ"ש תוס' קידושין (דף מ"ח) ובכמ"ד רק כשיגיע הסוף נחשבת משעה ראשונה וה"נ בביאה כשגמר נחשב הקנין מתחלה. עכ"פ איך שיהי' בזה נתברר להדיא דשיטת ר"ת דהיכא דפירש ולא גמר ההעראה לא איבעי' לי' כלל דלאו כלום דההתחלה בלא הסוף לאו התחלה היא כלל דאי לא גמר