אור גדול רמא

הכנסת עטרה ואתי למעט נשיקה ומאי פריך הגמ' לכך כתבו דהא המ"ד נשיקה הוא שמואל והכא אליבא דשמואל נמי מסקינן דאמר שחוף מקנין ולכך פריך הגמ' שפיר, דזה דחוק דהא בברייתא תני שכבת זרע פרט לדבר אחר דמשמע דבר אחר ולא תשמיש ואין בכלל זה למעוטי שחוף וא"כ שפיר מקשה הגמ' למ"ד נשיקה. והנראה דכוונה עמוקה כוונו בזה כמו שיתבאר והוא דהנה לכאורה תמוה מאוד על תמיהת התוס' שתמהו דלמ"ד הכנסת עטרה למה לי מיעוט על נשיקה, הא רש"י שם במתק לשונו זה דרש"י כתב דאיצטריך קרא למעט דלא תימא העראה היא, א"כ כוונת הגמ' דלמ"ד הכנסת עטרה י"ל דטעמו הוא מהאי קרא דהכא דמינה ילפינן בעלמא דנשיקה לאו העראה היא א"כ תמיהת התוס' לק"מ, והנראה דהתוס' לא ניחא להו בתירוץ רש"י דס"ל דמסוטה לא מצינו למילף לעלמא לענין חיוב מיתה דאפשר דבסוטה גזירת הכתוב הוא למעטה משתיה וכמו דממעטינן קטן לשיטת התוס' שם ד"ה אבל, וא"כ ע"כ דלמ"ד הכנסת עטרה ידע לה מסברא או מקרא אחר ושפיר הקשו. ויעוי' ביבמות (נ"ה ב') סוד"ה לאח"מ דהקשו על הא דפשיטא לי' לאביי על דרך איברים דאינו אלא פריצותא מסנהדרין (ס"ו ב') דפליגי תנאי בזה דחד ס"ל דומתו גם שניהם ממעט למעשה חידודים דפירשו הערוך ורש"י דהיינו דרך איברים ואידך ס"ל דממעט לבא על הקטנה ומעשה חידודים אין צריך מיעוט, וא"כ איך פריך בפשיטות פריצותא בעלמא דלמא ס"ל דצריך מיעוט, ותירצו דאתיא כמ"ד התם דמעשה חידודים לאו כלום הוא ואף למאן דממעט לה מקרא י"ל דמקרא דהתם פשיטא לי' לאביי הכא. ולכאורה תירוצם איננו מובן כלל דאכתי מאי פריך דלמא ס"ל לתנא דברייתא דצריך מיעוט וס"ל דומתו גם שניהם ממעט לבא על הקטנה, ולכך מוקי לי' לשכבת זרע דסוטה למעט דרך איברים. וביותר דר' יאשי' גופי' דקאמר אליבי' בסנהדרין דסובר דמעשה חידודים לאו כלום הוא הא איננו מוכרח דשפיר יש לומר דסובר ג"כ דצריך מיעוט רק דמוקי שכבת זרע דסוטה להכי וא"כ מאי פריך אביי דלמא הברייתא אתיא כר' יאשי', ומאי קאמרי התוס' דפריך למ"ד מעשה חידודים לאו כלום הוא דהא אינו מוכרח כלל דאיכא למ"ד הכי, אמנם למה שביארנו שיטת התוס' דסוטה הנ"ל דמסוטה לא מצינן למילף לעלמא לענין חיוב מיתה אשה"ט גם תוס' דיבמות הנ"ל, דהא זה ליכא למ"ד דיסבור חיוב מיתה על דרך איברים, ומסוטה לא מצינו למילף לענין פטור מיתה וכנ"ל וע"כ דפטור מיתה ידעינן או מסברא דלאו כלום הוא וכדאמר בסנהדרין לר' יאשי' או מקרא דומתו גם שניהם כר' יונתן, ואחת משתים אלו מוכרח, וא"כ פריך אביי שפיר בממ"נ דע"כ ידעינן זה או מסברא או מקרא דומתו גם שניהם, א"כ שוב למה לי קרא דסוטה, ובזה מובן היטיב הא דתוס' סנהדרין הניחו זה בקושיא ולא תרצו כתירוצם ביבמות משום די"ל דשם אזלי בשיטת רש"י בסוטה דמסוטה מצינן למילף לעלמא לענין חיוב מיתה וא"כ ממילא נסתר תירוצם ביבמות דיש לומר דהברייתא אתיא שפיר כר' יאשי' וכנ"ל. ועתה יבואר כוונת התוס' דסוטה שהקדימו לתמיהתם שרצו לתמוה לסתור תירוץ רש"י שם דלדברי רש"י לק"מ תמיהת התוס' משום דמזה ילפינן לעלמא וכנ"ל ולכך הקדימו להוכיח דלא כשיטת רש"י רק דמסוטה לא מצינן למילף לעלמא, דמ"ד העראה זו נשיקה היינו שמואל והכא אליבא דשמואל נמי מסקינן דהקרא אתי למעט דרך איברים משום דמהו דתימא בקפידא דבעל תלי רחמנא, ושמואל הא אמר בסנהדרין (ס"ו ב') מ"ט שחיק רב נימא לי' דבא על הקטנה חייב משום דכתיב ומת האיש אשר שכב עמה לבדו, ולדידי' מסקינן התם דומתו גם שניהם אתא למעט מעשה חידודים דהיינו דרך איברים כפי' הערוך ורש"י, וא"כ קשיא ב' פסוקים לדבר אחד למה לי דבשלמא קרא דסוטה משום מהו דתימא בקפידא דבעל, אבל קרא דומתו גם שניהם למה לי הא נדע מקרא דסוטה בקו"ח וע"כ מוכרח דמסוטה לא מצינו למילף בעלמא דדלמא משתיה ממעט לי' וכמו איש פרט לקטן וכנ"ל וכמ"ש תוד"ה אבל, וא"כ כיון דמוכרח דמסוטה לא מצינו למילף בעלמא וא"כ גם למ"ד הכנסת עטרה ע"כ דמסברא אית לי' הכי ולא מקרא דסוטה דהא מסוטה לא מצינו למילף וכנ"ל וא"כ שפיר הקשו אח"כ תמיהתם. והוא כוונה נכונה מאוד בעומק דבריהם. ומה עמקו מחשבותם שהטמינו ברמז בקוצר דבריהם. ואף אם לא כיוונו התוס' לזה מ"מ הדברים בעצמן נכונים. ואין להקשות על שיטת התוס' דא"כ מאי פריך הגמ' משחוף דלמא שמואל לא אמר רק מקנין אבל לא לשתות ושחוף ממעט מתני' משתיה, דז"א דזה תיקשי על תוד"ה אבל וע"כ דמשמע לי' הא דשמואל דמקנין ושותין דומיא דמתני' דעל כל העריות מקנין שנתבאר דס"ל ז) ולכאורה קשה לי על שיטת התוס' הנ"ל שנתבאר דס"ל דמסוטה לא נוכל למילף בעלמא דדלמא לא מיעט אלא משתיה וכמו המיעוט דאיש פרט לקטן וכנ"ל, א"כ לכאורה קשיא יבמות (נ"ו ב') דאמר הכל הי' בכלל אחרי אשר הוטמאה כשפרט לך הכתוב באשת ישראל והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת, דדלמא לא מיעט הכתוב. אלא משתיה דאם קינא לה שאינו חושדה אלא שמא יאנוס אותה אינו יכול להשקותה וכעין שכתב המל"מ (ספ"ג דסוטה), אבל מנ"ל דבאונס מותרת דלמא אף דגם באונס אסורה מ"מ גזירת הכתוב לענין סוטה דדוקא אם קינא לה על רצון וכמו שנתבאר לשיטת התוס' על דרך איברים ונשיקה, ודוחק לומר משום מיעוטא והיא דממעט לאשת כהן ולענין שתיה אין סברא לחלק דהוא דחוק טובא. ונראה דלק"מ דהא האי ועד אין בה דרשינן לה בריש סוטה דתרי לית בה אלא חד והיא לא נתפסה אסורה דלא קאי כלל לענין להשקותה רק דעד אחד מהימן אחר קינוי וסתירה לאוסרה לעולם ולא קאי על שתיה כלל ויעו"ש במזרחי (במדבר ה' פסוק י"ג), וא"כ שפיר מוכח דנתפסה מותרת דהאי והיא לא נתפסה קאי על ועד אין בה משא"כ דרך איברים ונשיקה דקאי על, השקאה כמו ושכב איש פרט לקטן וא"ש ואין להקשות דהא כל הטעם דעד אחד מהימן הוא משום רגלים לדבר דזינתה דקינא לה ונסתרה כדאמר פ"ק דסוטה (ג' א'), והאי רגלים לדבר אינו אלא זנות דרצון דהסתירה ראי' דהיתה על מנת לזנות אבל על אונס ליכא רגלים לדבר, וא"כ אף דקאי על ועד אין בה מ"מ שפיר יש לומר דגם אונס אסור בישראל רק דעד אחד אינו נאמן רק על זנות דרצון אבל על זנות דאונס אף דמתסרא מ"מ כיון דליכא רגלים לדבר שוב אין עד אחד מהימן ז"א דאי אונס הי' אסור הי' עד אחד מהימן דנאנסה במיגו דאי בעי הי' אומר דהי' ברצון דהי' מהימן משום רגלים לדבר, וע"כ דאף דמאמינין לי' דנאנסה מותרת בישראל משרא שרי. אמנם עדיין יש להקשות לפמ"ש הריטב"א קידושין (מ"ג א') דכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במיגו וכ"כ הריטב"א כתובות (י"ח ב' וי"ט ב') וכ"כ השמ"ק שם (י"ט ב') בשם הרא"ה והרמב"ן א"כ שוב שפיר יש לומר כנ"ל דעל נאנסה דליכא רגלים לדבר אינו נאמן ואף דאית לי' מיגו מ"מ כיון שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במיגו, ודוחק לומר דהמיגו ג"כ לא גרע מהרגלים לדבר וכיון דהתורה האמינו כאן בתר קינוי וסתירה משום הרגלים לדבר ה"נ הו"ל להאמינו משום המיגו דזה דחוק טובא. ע"כ נראה לי דהריטב"א בקידושין ס"ל כדעת הראשונים דס"ל דאף בדבר שבערוה היכא דליכא חזקה מהימן עד אחד, וא"כ יש לומר דה"פ בסוטה דהרגלים לדבר מסלק להחזקה וכמ"ש תוס' חולין (דף ט) וריש נדה דבסוטה ליכא חזקה והוי כליכא חזקה ושוב מהימן עד אחד מדינא וא"כ אף דהעד אחד אומר על אונס דע"ז ליכא רגלים לדבר מ"מ כיון דכבר נסתלק חזקתה משום הרגלים לדבר ממילא הוי כליכא חזקה דמהימן עד אחד מדינא, ומהימן נמי על נאנסה כיון דליכא חזקה ומוכח דאונס מותרת. ועדיין צ"ע בזה ולפ"ז הי' נראה דעד אחד דמהימן בתר קינוי וסתירה אין צריך להעיד דזינתה באותו הסתירה כמ"ש רש"י רפ"ו דסוטה, וגם אין צריך להעיד דזינתה עם זה שקינא לה עמו כמ"ש הרמב"ם (פ"א מסוטה הל' י"ד) רק אף דאומר שזינתה