אור גדול רלט

להשיב אבקשו לצוות להעתיק לי מכתב דנא כי לא הנחתי העתק ויקבל כת"ר ברכת החוה"ש כו': סימן מג. תרנ"ג. מה שהשבתי להרב האבד"ק וואלקאוויסק בענין העראה. ושאר דברים א) ראשית הביא כת"ר דברי בה"ג (בהל' מיאון) דלאסור לבעלה בעינן שיראו כמכחול בשפופרת דז"ל והלכתא אין דבר שבערוה פחות משני עדים ועד שיהו רואים כמכחול בשפופרת לענין אשת איש לא מפקינן מגברא עד שיהו עדים רואין כמכחול בשפופרת והאי דאמרו רבנן בנטען כו' בקלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער ההוא לענין אפוקי מן נטען כו' אבל לענין אפוקי מן גברא לא מפקין לה עד דחזו עדים כמכחול בשפופרת והביאו הרא"ש (פ"ב דיבמות) והשיג עליו דקו"ח הוא ממיתה דהא אפילו לענין חיוב מיתה סגי אם ראוהו עדים כדרך המנאפים כדאיתא ב"מ (צ"א א') ומכות (ז' א'), והאו"ז (ח"א סי' תרט"ו) בת' ראבי' נראה דהבין דבה"ג פוסק כר"ע ור"ט במכות (שם) והשיג עליו דהלכה כרבנן. ובהשקפה ראשונה רציתי לומר דבה"ג מחלק בין מיתה ובין לאסרה לבעלה מטעם ההתראה וכענין שכתב הרמב"ם (פ"ב משבועות הי"ב) ומצאתי כן להנוב"י (תנינא אבה"ע סי' י"א) שכתב כן מסברא ולא הביא דברי הרמב"ם הנ"ל. ומה שהקשה בנו שם בהג"ה כל דבריו תמוהין דמה שהקשה דא"כ בלא"ה לא משכחת אשה חבירה דמקטלה דהא אי אפשר לראות כמכחול בשפופרת כדקאמר במכות (שם) מעולם, תמוה דא"כ לר"ע ור"ט לא משכחת לה כל דיני התורה שכתבה מיתה בעריות, וגם לבה"ג לא משכחת לה עידי טומאה לאסרה לבעל והתורה כתבה כי מצא בה ערות דבר דמיירי בעידי טומאה אלא ודאי דשפיר מצי חזי כמכחול בשפופרת רק דאינו מצוי ויעוי' רשב"א חולין (י"א ב') דהביא ראי' דמעולם לאו דוקא לענין טריפה, דומיא דמכחול בשפופרת רק דאינו מצוי, ובהכי ניחא נמי קושייתו השני' דאיך יכולין לומר לאוסרה באנו הא לא ראו כמכחול בשפופרת דז"א דבחבירה בלא התראה לענין קטלה נמי בעינן שיראו כמכחול בשפופרת, ובהכי נמי ל"ק מה שהקשה כת"ר אות ב' דמאי נפ"מ בפלוגתתם לענין העראה אי נשיקה אי הכנ"ע דשפיר נפ"מ היכא דראו שפיר:] ב) אמנם אחר העיון קצת נ"ל ברור אף שהוא נגד הראשונים הראבי' והרא"ש שהבינו כן בדעת הבה"ג מ"מ כיון דלדינא אין נפקותא דהם שהבינו כן בדעת בה"ג דחו דבריו, וא"כ אין נפ"מ רק להציל להבה"ג מפי אריות וללמד זכות עליו אמינא ולא מסתפינא דמעולם לא כיון הבה"ג למה שפירשו בכוונתו, וח"ו למתלי בי' בוקי סריקי אשר כל דבריו דברי קבלה, דכוונת הבה"ג הוא על מה שאמרו בנטען דהיכא דראו דבר מכוער דנראה מזה דהי' שם טומאה קודם או אח"כ וכמ"ש הרמב"ם (פכ"ד מאישות דין ט"ו) אף דאינן רואין הטומאה גופי' מ"מ תצא מהבועל והנטען אבל מבעל בעינן שיראו העדים הטומאה גופי' היינו שיראו העדים אותם שנטמאו היינו בעת שמכניס המכחול דזהו ממש הטומאה גופי' והדבר האוסר נקט הבה"ג דהא דרך המנאפים איננו אוסר משום החיבוק והקירוב בשר רק משום דזהו ראי' על הכנסת המכחול אז, דהעדים צריכים לראות גוף הטומאה, ובמה הוי ראייתם גוף הטומאה שפיר י"ל דבמאי דרואים העדים דעושים כדרך המנאפים בזה הוי ראייתם על הכנסת המכחול ומתקרי בזה שפיר דרואין את גוף הטומאה הכנסת המכחול בשפופרת והעיקר כוונתו דצריכין העדים לראות גוף הטומאה האוסר אותה, ובמה הוי ראייתם אם בראית העין ממש או במה שרואין כדרך המנאפים הוי כרואין גוף הטומאה מזה לא מיירי הבה"ג הכא רק דאתא לאפוקי דבשום דבר כיעור לא מפקינן עו שיראו גוף הטומאה האוסרת, ובמה הוי ראייתם שפיר י"ל דסגי במה שרואין שעושין כדרך המנאפים דהוא ראי' להכנסת המכחול והוי כראו ההכנסה דהוא האוסר, ומתקרי שפיר דחזו כמכחול בשפופרת, דאף בלשון תורה נקרא זה ראי' ממש דהא אמרינן בשבועות (דף ל"ד) דלרבנן דר' אחא לא משכחת לה בנפשות ראי' בלא ידיעה וידיעה בלא ראי' והלכתא כוותייהו, וא"כ קשיא היכי פסקינן דדי בכדרך המנאפים אף דלא ראו כמכחול בשפופרת הא זה הוי ידיעה בלא ראי', וע"כ דזה חשבינן לי' ראי' ממש דהו"ל ראי' וידיעה. הן אמת דלפמ"ש התוס' שם סוד"ה דאי דהומ"ל ולטעמיך דאף לרבנן דר' אחא משכחת לה ידיעה בלא ראי' בעלתה לו נשיכה בגבו, א"כ שוב י"ל דגם כדרך המנאפים הו"ל ידיעה בלא ראי' דגם רבנן מודו. אמנם נ"ל דהתוס' סנהדרין (ל"ז ב') ד"ה שאין פליגי ע"ז דכתבו שם דמקרא דעפ"י שנים עדים ילפינן דידיעה בלא ראי' ל"מ ויעו"ש בתורת חיים דביאר היטב כוונתם דמדכתיב והוא עד או ראה או ידע מכלל דסתם עד דכתיב קודם הוי ראי' וידיעה א"כ בדיני נפשות דכתיב סתם עפ"י שנים עדים בעינן ראי' וידיעה, רק בדיני ממונות משכחת לה ראי' בלא ידיעה כגון מנה מניתי לך וידיעה בלא ראי' כגון שהודה, ומכאן ראי' דל"א בתר אומד כהא דר"א ורשב"ש משום דידיעה בלא ראי' עפ"י אומד לא מהני, א"כ כיון דמוכח מקרא דידיעה בלא ראי' לא מהני א"כ קשיא איך מהני בעלתה לו נשיכה בגבו, וע"כ דזה חשיב ראי' ממש, דידיעה ברורה במה שאי אפשר בענין אחר חשבינן לי' ראיית העין ממש וה"נ כדרך המנאפים חשבינן לי' ראי' ממש על כמכחול בשפופרת, וכן האי דפ"ק דמכות (ה' א') דלא חיישינן לגמלא פרחא חשבינן לי' ראי' ממש, וה"נ י"ל הבה"ג כלישנא דקרא דזה מקרי ראה, והאי דאינו מפרש הבה"ג להדיא דלא בעינן ראיית המכחול רק דדי בכדרך המנאפים כיון דר"ע ור"ט פליגי ע"ז, י"ל דסמך על מה דהביא מימרא דשמואל דדי בכדרך המנאפים בסוף הלכות כלאים והכא לא נחית לזה רק דלא מהני בשום כיעור עד שיראו גוף הטומאה והדבר האוסרה ובמה הוי ראייתם סמך על מ"ש בהלכות כלאים. ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש ר"ת שהובא בתוס' מכות (ז' א') ד"ה דלמא וחולין (י"א ב') ד"ה ליחוש דאף דאי לא שיילינן להו קטלינן אפ"ה באמרו אין אנו יודעין גרע א"כ י"ל דגם במכחול כן. שוב ראיתי בס' הישר לר"ת (סי' שנ"ד) דכתב להדיא כן גם לענין מכחול א"כ לא פליגי ר"ע ור"ט כלל עם רבנן לדינא דלכו"ע סגי בכמנאפים אי לא שיילינן ואי שיילינן ואמרו אין אנו יודעין בטל העדות וכל מחלקותם אינו אלא איך נכון יותר לעשות אם למשאל ולהשתדל לבטל העדות בכדי שלא יהרגו או דנכון יותר שלא להרבות בבדיקות בכה"ג בכדי לבער העושי רשעה, [ובאמת הוא פירוש נכון מאוד דדוחק גדול לומר דר"ע ור"ט פליגי עם הסנהדרין דלא דייני הכי, וגם אי פליגי לדינא הו"ל לפלוגי להדיא ולא בלשון זה אלו היינו בסנהדרין אמנם לפי' ר"ת אשה"ט דלא פליגי בדינא כלל רק איך נכון יותר,] וא"כ לדינא כו"ע מודו דסגי בכדרך המנאפים דזה הוי ראי' וידיעה כנ"ל ומתקרי דחזו כמכחול דזהו עיקר החיוב וממילא לאסור אשה לבעלה לכו"ע סגי בכדרך המנאפים דזה מקרי עידי טומאה ממש ראי' וידיעה על כמכחול בשפופרת דזהו עיקר האוסר ומתקרי דחזי כמכחול בשפופרת וכנ"ל ובפרט שכבר כתב כן להדיא בהל' כלאים לכך לא הי' צריך לבאר כאן יותר ואשה"ט. ג) ויותר הסבר קצת נראה לבאר עוד, ונקדים דהנה ראיתי בס' עטרת חכמים להגאון ר"ב פרענקיל זצ"ל (באבה"ע סי' י') שתמה על דברי הנוב"י (תנינא אבע"ה סי' י"א) שדקדק מרש"י מכות דכדרך המנאפים הם ששוכבים בקירוב בשר ונוהגים בדרך תשמיש, דלא סגי בשכיבה בקירוב בשר עד שיראו שנוהגים בדרך תשמיש שהוא מתנענע עלי' ועוסק בדישה כדרך המנאפים, ותמה העטרת חכמים על זה דהא חיוב מיתה והאיסור על הבעל הוא אף בהעראה בלא גמר ביאה ובזה לא שייך נענוע ודישה [והביא על זה דברי הנ"י (פ"ב דיבמות) שכתב במנאפים שוכבים זה על גב זה ואפילו שלא כדרכה ואפילו הערה בה,