אור גדול רל

כל כך משכחת לה לשמור גיטה ולא עצמה משא"כ בקטנה דאף לשמירת גיטה בעיא דעתא טפי יש לומר דבזה הדעת של שמירת גיטה סגיא גם לשמירת עצמה וא"ש משום גרירא אמנם לפי כל הנ"ל יקשה אם שייך גרירא בקטנה אמאי אינה מתקדשת למיאון קודם שיעור פעוטות אם לא דנימא אין אדם דר עם נחש, ודלא כמ"ש באות ב' ודחוק רק לגי' רש"י בגיטין דבצרור וזורקו מתקדשת למיאון שפיר י"ל כן לשי' ר"ש הנ"ל והנה כל זה לגירסת הרי"ף משא"כ לגירסת רש"י דשיעור שמירת גיטה היינו פעוטות דהוא טפי מחפץ ומחזירו או דחד שיעורא הוא כמ"ש תוס' בגיטין ואפ"ה קאמר הגמ' בפ' חרש יודעת לשמור גיטה ולא עצמה נסתר כל הנ"ל, אמנם מה שכתבתי באותיות הקודמים הוא נכון. וקו' הישועת יעקב הנ"ל יתבאר אי"ה להלן. ו) אמנם אף דיישבתי כל מקומות הסותרים לזה שוב ראיתי דיש סתירה לזה מת' הרשב"א הובא בב"י (סי' קי"ט) ודבריו סתומים וחתומים וצריכים הגה והנוב"י (מה"ק אבה"ע סי' פ"ג) ברוב חריפותו עשה פירוש לדבריו אמנם היטב כיון בזה החת"ס (סי' ג') ודבריו אמתיים לאמתה של תורה שכן מבואר להדיא בתשו' מהרש"ל (סי' ס"ה) בתשו' ר"ש ור"א שם ובתשו' או"ז (סי' תשע"ח) הנ"ל ובתשו' מהר"מ ב"ב (סי' תנ"ה) וגם שם הוא בשיבוש קצת אמנם מה שחסר זה גילה זה וכצ"ל והשיב רשב"א דודאי דעתא צילותא הי' לה ואפילו מבחנת בו' [וכן הוא באו"ז ומהר"מ הנ"ל] בפ' התקבל אלא היכא דא"י לש"ע אפילו יודעת לש"ג אינה מתגרשת מדרבנן ועתים חלומה כו' [וכן הוא באו"ז] וכן הוא הגי' מ"ד מפני גרירא אסור מ"ד שא"י לש"ג יכולה לש"ג יש לה אב יכולה לש"ג פעמים שוטה פעמים חלומה עתים חלומה ויכולה לש"ג וכל הנך תרתי מילי וכו' כצ"ל וכך הוא הפי' דהי' כתוב בירו' עבר וגירש מ"ד מפני גרירא אסור מ"ד מפני שא"י לש"ג יש לה אב יכולה לש"ג פעמים שוטה פעמים חלומה יש לה עתים יכולה לש"ג והי' קשה להו דאיך אפשר דמפני גרירא אסור ולמ"ד א"י לש"ג דהוא דאורייתא יהא מותר וגם לא סיים כלל דקאמר מ"ד שא"י לש"ג יש לה אב כו' א"כ לא חשיב שום נפקותא בעבר וגירש, והפכו הגי' והגיהו מ"ד מפני גרירא מותר ומ"ד מפני שא"י לש"ג אסור, והוא אינו מהפך רק שמוסיף מ"ד מפני שא"י לש"ג יכולה לשמור גיטה ומיירי ביכולה לש"ג ול"ע. ולפי ההגה הנ"ל ניחא מה שנתקשה הנוב"י למאי קאמר וכל הני תרתי מילי הא תלת מילי הוי ולפי הנ"ל ניחא דבנפקותא ראשונה קאמר להדיא בירו' דלמ"ד גרירא אסור ובאינך לא מפרש בירו' בהדיא ולכך מפרש הרשב"א דבהנך נמי למ"ד גרירא אסור ובאו"ז ליתא הלשון תרתי מילי ושם בעתים שוטה גרס בהדיא מ"ד מפני גרירא אסור, ואיך שיהי' בזה הפירוש ברור ואמת כנ"ל וא"כ הרשב"א ור"ש ור"א במהרש"ל הנ"ל כולהו מפרשי דהירו' קאמר נ"מ ביודעת לש"ג ולא עצמה דלמ"ד גרירא אסור. ומה מאוד נפלאתי על הט"ז (סי' קי"ט) במה שתמה על המחמירין דיעבד שהוא נגד הירו' והוא תמוה דעיניו שפיר חזו תשו' מהרש"ל הנ"ל וכמו שהביאו שם וא"כ לשי' וגירסתם אדרבא מבואר להדיא בירו' דאסור, עכ"פ יש מזה סתירה למ"ש דחזינן דגם להירו' משכחת שוטית יודעת לש"ג ולא עצמה, אמנם אף דלדידהו מוכח דמשכחת להירו' עכ"ז אנן בדידן לגי' התוס' י"ל כמ"ש ודברינו הנ"ל נכונים. ועפ"י דברינו הנ"ל נכון מאוד ליישב שי' ר"ש משפירא ויעוי' בחת"ס (סי' ב') מה שיישב אמנם לכאורה עדיין דבריו דחוקים דמנ"ל לרבינו שמחה להקל בדאורייתא דדלמא אף שאינה מאבדת א"י לש"ג, אמנם לפי הנ"ל נכון מאוד דהנה בגדר שוטה מדריגות מדריגות יש ומאבד מה שנותנין לו הוא שטותא יתירתא וכדאמר בב"ב ובירו' דאפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנין לו וא"כ כיון דמוכח בירו' דאפילו שוטה הגדול שמאבד מה שנותנין לו מ"מ יכול להיות יכולה לשמור גיטה דהא להירו' א"א בע"א כנ"ל וא"כ כל כמה שאינה בגדר הזה כ"ש שיכולה לשמור גיטה ואי"צ בדיקה כלל, וגם ביכולה לשמור א"ע יש להוכיח מהירו' הנ"ל לפמ"ש לעיל (באות ב') דדוקא נשתטית קאמר לא יוציא דהיינו כשהיא שוטית אבל כשאינה שוטית יוציא, וא"כ לפ"ז למ"ד מפני גרירא מוכח דכ"ז שאיננה שוטית ממש יכולה לשמור א"ע דאל"כ למ"ד מפני גרירא קשה מאי אריא נשתטית דהיינו שאינה בת דעת כ"כ עד שמאבדת מה שנותנין לה להירו' דא"א שוטית בע"א הא אפילו לא נשתטית כ"כ רק שא"י לש"ע לא יוציא ומ"ש לעיל דהטעם משים שיכולה לקבל קידושין לא ס"ל לרבינו שמחה וכסברת הרז"ה ובפרט לפמ"ש שתופס כגי' הרז"ה א"כ מוכח מזה דכל שלא נשתטית כ"כ יודעת לש"ע, וא"כ מוכח מהירו' הנ"ל דכל שאיננה שוטית כ"כ עד שמאבדת מה שנותנין לה יודעת לשמור גיטה ועצמה וע"ז לא מצינו דפליג בש"ס דילן דאף דהש"ס דילן סובר דהויא שוטית בפחות מזה ובסימנים דחגיגה מ"מ לענין שמירת גיטה ועצמה דמוכח מהירו' דכל שיש בה דעת עד שאינה מאבדת עדיין יכולה לש"ג ועצמה דלא מצינו דפליגי ודאי דנקטינן כהירו' ונכון בעז"ה. שוב אחר כתבי כל הנ"ל בא לידי ש"ע עם ביאורי הגר"א ראיתי שביאר דברי הרשב"א הנ"ל בד"א קצת, עכ"פ לשי' התוס' וגירסתם בירו' דברינו הנ"ל נכונים. ז) אמנם לכאורה עדן אינו מספיק תירוץ הנ"ל. דהנה הני סימני שוטה דקאמר בירושלמי נראה כוונתו דהיא ברייתא דתניא הכי [וכן הוא בחת"ס (סי' ב')] וכן הוא באמת בתוספתא וכדמצינו כמה פעמים שהי' לירו' גי' אחרת בברייתא וכמ"ש הרשב"א (ח"א סי' רצ"ח), וא"כ קשה על ר' יוחנן דאמר מאבד לחוד א"כ למאי קתני אינך תלתא, וע"כ צ"ל דהפירוש הכי דבאינך תלתא או במאבד לחוד הויא שוטה, א"כ לר' יוחנן עדיין משכחת לה שוטית באינך תלתא ואינה מאבדת וא"כ לכאורה נסתרין דברינו הנ"ל, (ואם היינו אומרים דאין הכוונה של הירו' בסימני שוטה על ברייתא הי' אפ"ל דבאמת ר' יוחנן פליג אמנם אינו נראה.] והנראה בזה דהנה דברי הירושלמי תמוהין. ונקדים דהנה בחגיגה (ג' ב') על הברייתא דיוצא ולן ומקרע הוי שוטה איפלגו ג"כ רב הונא ור' יוחנן אי בכולן או באחת מהן ורב הונא אמר בכולן ושם (ד' א') קאמר דרב הונא הוה הדר בי' ומיבעי אי הוה הדר ממקרע לחוד או מכולהו, והקשה ע"ז הטו"א שם דאיך אפשר דממקרע לחוד הדר בי' א"כ סכינא חריפא אפסקי' לברייתא דיוצא ולן היינו תרווייהו ביחד ומקרע היינו או מקרע, ועוד הקשה דבשלמא אי ג' ביחד שפיר הטעם בכדי דלהוי חזקה משא"כ בתרי לחוד דאף לרבי לא הוי חזקה לממונא יעו"ש, ותירץ דהפירוש הוא דבחדא בעינן ג' זימני וא"כ לעולם הפירוש בברייתא כולהו ביחד דעבד כל חד חד חדא זימנא ובמקרע לחוד ג"כ די אם עבד תלתא זימני יעושה"ט, ודבריו נחמדים. והנה החת"ס (סי' ב') נתקשה בדברי הירושלמי הנ"ל דחשיב יוצא ולן ומקרע ומאבד לרב הונא דבעינן כולהו ד' ביחד מאי טעמא דליכא למימר מטעם חזקה כדאמר בגמ' דילן דא"כ בג' זימני די דליכא למ"ד בד' זימני הוי חזקה, ותירץ דאין הטעם משום חזקה רק דאי עביד כולהו ד' דברים קים להו לחז"ל דהוי שוטה לכל דבר דהירו' ס"ל דשוטה לדבר אחד לא הוי שוטה לכל מילי יעו"ש, וא"כ לר' יוחנן וכמו שאמר ר' אבון דבמאבד בלבד הוי שוטה תקשי כקו' הטו"א הנ"ל דאיך אפשר דיוצא ולן ומקרע הפירוש כולהו ביחד ומאבד היינו או מאבד וסכינא חריפא מפסקא להברייתא וכנ"ל דהכא לא שייך לתרץ כתירוץ הטו"א דהא ד' ודאי לא בעינן לחזקה וכקו' החת"ס הנ"ל הן אמת דנראה דקו' הטו"א הנ"ל לק"מ דמצינו כה"ג רפ"ה דיבמות חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל דועשה מאמר הפירוש דחלץ וגם עשה מאמר ונתן גט ובעל הפירוש דאו נתן גט או בעל, ואף דלפנינו הגירסא נתן גט בלא וי"ו מ"מ ברש"י ב"ק (ט' א') וברשב"ם ב"ב (דף ק"ט) הגירסא בוי"ו, ומה מאוד נפלאתי על התוס' יומא (ע"ט א') דכתבו דהפירוש או עשה מאמר והוא תמוה. ומצאתי להגאון רי"פ ביבמות (י"א ב') שהעיר בזה בהגליון על התוס' שם ובאמת שם לק"מ דיש לומר דכוונת התוס' על הסיפא ויותר הי' לו להקשות על תוס' יומא הנ"ל, ואולי הוא ט"ס בתוספות, עכ"פ נתבאר דמצינו כה"ג [ועוד הי' נראה ליישב קו' הטו"א בכמה גווני ולא רציתי להאריך) ולק"מ, אמנם בכדי להבין גם סברת רב הונא דבעי כולהו ד' מאי