אור גדול רכא

שוב מצאתי להפ"י בגיטין שם שהעיר מש"ך חו"מ (סי' ל"ו) לענין הזמין העדים יעו"ש, והנה יש להאריך בכל פרט ופרט, אמנם איננו נצרך לענינינו כי בניד"ד פשוט דאין לחוש כלל ואין לגבב חומרות ויהא נכון לב כת"ר בטוח כי הגט הוא כשר והאשה מותרת להנשא בלי שום פקפוק. ויקבל כתר"ה ברכת החוה"ש מאדוה"ש כנפשו ונפש ידידו המצפה לרחמי שמים ולישועת הכלל בקרוב. ירוחם יהודא ליב החופ"ק. סימן לט. בעזהשי"ת ט"ו אד"ר תרמ"ו מינסק. שלו' אל כבוד הרב המאוה"ג חו"ב יא"מ כ"ש מו"ה שלו' נ"י האבד"ק ברעזנא יצ"ו. הנה שאלת כת"ר שזוג א' דלא מיתדר להו קבלו בקגא"ס להתגרש זמ"ז בלי מעות ויען כי במחנו אין כותבין גיטין נסע הבעל לעיר סטעפין הסמוכה למחנו וכתב שם גט ועשה שליח להולכה וכאשר בא השליח למחנו חזרה האשה ולא רצתה לקבל את הגט עד שיתן הבעל מעות וזה ארבעה חדשים שלא נתפשרו ועלה בדעת כת"ר להסתפק ולפקפק בגט זה ולדמותו להא דנצרך הבעל להשוות עם הסופר והרב והעדים קודם שמתחילין לכתוב והאריך כת"ר קצת בזה אם ראוי ליתן לכתחלה אי לא ויען כי מכותלי מכתבו הבנתי עיקר אחד שיש בזה שלא עלה על דעת כת"ר ולא הזכיר מזה במכתבו לכן הנני לעורר את כת"ר בזה, והוא, כי לפי הנראה ממכתבו נראה שגם הבעל הוא במחנו כי כתב כת"ר שהבעל סיפר לו ששלחה לו שתתן לו מעות שיעשה שלום מזה נראה שהוא במחנו וגם בסוף מכתבו כתב כת"ר אם ראוי לחוש שתסע עם הבעל לסטעפין להתגרש שם מכ"ז נראה שהבעל עם האשה הם במחנו ומעתה לפ"ז נראה פשוט דאין לה להתגרש בגט זה וכאשר יבואר והוא מחמת איזה טעמים. א) דהנה רש"י גיטין (י"ח א') כתב בד"ה המשליש שהבעל הלך לדרכו והתוס' השיגו עליו דלחנם פירש כן ויעו"ש בר"ן דכתב דס"ל לרש"י דדוקא משום עיגונא התירו ליתן גט שזמנו מוקדם מיום הנתינה כמו בגיטין הבאים ממדינת הים אבל לולא זה לא התירו ויעוי' בבי"ש (סי' קכ"ז ס"ק ו' ז' ח'), אמנם יעוי' בבי"מ דהעלה דלא כהב"ש וא"כ מחמת זה לא הי' לנו להחמיר. אמנם העיקר מה שנראה להחמיר בזה הוא. ב) דיעוי' רש"י גיטין (כ"ט ב') ד"ה ליחוש שמא פייס דפירש"י משום גט ישן דלמא בא עליה אח"ז הגט דהקשה על כל גיטין הבאים ממדינת הים דניחוש שמא פייס ותי' משום דסובר דכבר נתן לה השליח ולא עקר נפשי' מספיקא, א"כ מבואר דל"ב רגלים לדבר לחוש לפיוס כמ"ש תוס' גיטין (י"ח ב') רק דס"ל דבכ"מ חיישינן, וא"כ ממילא בניד"ד דהי' עמה בעיר וידע דלא ניתן לה הגט פשיטא דחיישינן שמא פייס לשיטת רש"י ואף אם הוא במקום קרוב ויודע שלא ניתן לה הגט וישתהה יש לחוש לשיטת רש"י הנ"ל, אמנם לזה הי' אפשר לומר עפ"י מ"ש הר"ן והראשונים לשיטת רש"י אהא דמהני נאמנות בס"פ מי שאחזו דעיקר החשש מפני ערעור דבעל ומש"ה בנאמנות שוב לא יערער וכ"כ תוס' גיטין (י"ח ב') ד"ה שמא א"כ ממילא ה"ה אם הבעל בעצמו יאמר שלא נתפייס עמה ולא בא עליה מהימן דשוב לא חיישינן לערעור. גם הי' אפשר לומר במה דקשי' דר' יוחנן לא חייש לפיוס גיטין (י"ח ב') משום דאם איתא דנתפייס קלא אית לי' א"כ איך מקשה בפשיטות שם (כ"ט ב' וס"פ מי שאחזו) דניחוש שמא פייס והיא קו' התוס' גיטין (י"ח ב') ד"ה חיישינן והראשונים שם ותי' הרשב"א דכיון שהוא עמה בעיר אמרינן אם איתא דנתפייס קלא אית לי' אבל כשאינו עמה בעיר חיישינן יותר, א"כ לפ"ז הכא אדרבא כיון שהוא עמה בעיר לא חיישינן לנתפייס כר' יוחנן דאם איתא דנתפייס הו"ל קלא. ג) אמנם מה שמייראני בזה הוא במה שראיתי בתוס' רי"ד הנדפס בש"ס החדשים ד' ווילנא בדף (י"ח א') וז"ל אהא דתני בברייתא השולח גט לאשתו ונשתהה שליח שלשה חדשים מכאן מוכיח שאם היו בעיר אחת ורוצה לגרש את אשתו בגט שנכתב זה כמה ימים אעפ"י שהוא אומר לא נתייחדתי עמה אין מניחין אותו לגרש בו דחיישינן שמא נתייחד עמה עכ"ל יעו"ש א"כ מבואר דלעולם חיישינן והבעל לא מהימן וזה נראה שהוא דעת רש"י במ"ש בברייתא דהמשליש דמיירי דהבעל הלך לדרכו דנתקשו הראשונים דלמאי הוצרך לזה ולשיטת התוס' רי"ד הנ"ל אשה"ט ברווחא אשר מכל הנ"ל נראה להחמיר לבל ליתן גט הלז. ד) ועוד נראה בניד"ד לפי מה שסיפר לו הבעל שהלכו סרסורים בינה לבינו לעשות שלום א"כ אולי יש לחוש בכה"ג לשמא נתפייס אף לשיטת שאר הראשונים דפירשו שמא פייס וביטל הגט וא"כ ה"נ כיון שהי' עסק ביניהם לעשות שלום שפיר אפשר דיש לחוש לשמא פייסה ונתפייס וביטל הגט ה) ועוד נראה דאף אם אין לחוש לביטול הגט מ"מ לביטול השליחות משליח הולכה יש לחוש ואף שנקל לעשותו שליח מחדש מ"מ כיון שלא נעשה שליח ביום הכתיבה רק כעת אחר זמן הכתיבה שוב ממילא י"ל דדמיא להא דמבואר סי' קכ"ז סעי' ה' בהג"ה דנהגו לכתוב אחר ויען כי ידוע דהאחרונים החמירו הרבה בדיני גיטין לצאת ידי כל הדעות ובזה הגט יש לחוש הרבה לכתחלה מדינא דש"ס לפי דעת תוס' רי"ד הנ"ל ואפשר דגם שיטת רש"י הכי וכנ"ל ועוד חששות אשר נתבארו לעיל בדברינו א"כ נראה פשוט דאין ליתן לזה הגט רק שיסעו שניהם לסטעפין לסדר גט אחר. סימן מ. בהל' חליצה (סי' קס"ט סעי' כ"ו) ינעול המנעל על רגלו כשהוא יחף ולא על בתי שוקיים שלא יהא מעל דמעל, וכתב הבי"ש (ס"ק כ"ה) ואם חלץ גם הבתי שוקיים כשר, כ"כ הרא"ש וכן מוכח בש"ס עכ"ל. ודבריו תמוהין מאוד, דע"כ לא כתב הרא"ש דחלצה שניהם כשר, רק בב' מנעלים זה ע"ג זה דהוי שפיר חליצה משום התחתון אבל במנעל על בתי שוקיים כיון דהעליון הוי מעל דמעל והתחתון הא אינו של עור י"ל דפסול אף בשליף לתרווייהו. ומצאתי בס' בית הלוי (סי' ג' בהג"ה) שהרגיש בזה והניח בצע"ג ודייק מדברי הריטב"א ג"כ דפסולה. ובראייתו מדברי הריטב"א יבואר להלן אי"ה, ויען כי יש לי איזה הרהורי דברים בזה אמרתי לבאר באורך ואגב יתבארו דברי הראשונים בזה. א) הנה מקור דברי הש"ע דינעול כשהוא יחף הוא מדברי המרדכי וס' התרומה כמבואר בב"י וזה לשונם שלא יהא מעל דמעל ואע"ג דסנדל של עץ כשר ומוקי לה בגמ' במחופה עור וכן אנפילים של בגד היינו לפי שתפורים יחד והוי מנעל אחד אבל מנעל על בתי שוקיים איקרי מעל דמעל עכ"ל, וא"כ מבואר להדיא דכוונתם אף דחולץ גם הבתי שוקיים עכ"ז איקרי מעל דמעל, דאי בחולץ המנעל לחוד מעל בתי שוקיים, א"כ מה קשיא להו מסנדל של עץ דהא התם חולץ שניהם דכיון דתפורים יחד בוודאי חולץ שניהם וא"כ אין צריך לחלק בין תפורים יחד לאינם תפורין דבכה"ג דחולץ שניהם גם בבתי שוקיים כשר לדעת הבי"ש, והו"ל לחלק דהתם חולץ שניהם משא"כ הכא דחולץ המנעל לחוד, וע"כ מוכרח דכוונתם למפסל אף בחולץ שתיהן ולהכי שפיר קשיא להו מסנדל של עץ ומחלקו בין תפורים לאינן תפורין ובאינן תפורים אף בחולץ שתיהן פסול דעיקר החליצה הוא בעליון והוי מעל דמעל אף בחולץ שתיהן