אור גדול ריט

אשה"ט דמתרומה וקדשים לק"מ דכיון דגמר בלבו מהני בהם א"כ גבייהו הוי דברים שבלב דברים ולכך מהני מחשבתו לסתור דברי פיו אבל במאי דדברים שבלב אינם דברים לא מהני מחשבתו לסתור וא"כ לפמ"ש התוס' שם בד"ה ר"מ דמחשבה בקדשים לא מהני בלב לכך לא מהני לסתור דברי פיו ולא בעינן פיו ולבו שוין וע"כ הקושיא מסיפא דג"כ לא הוי דברים ואפ"ה בעינן פיו ולבו שוין [ויעוי' פ"י קידושין (נ' א') גבי יקריב אותו דמחלק לענין הקדש דמהני בלב דוקא בתחלת הקדש ולא בסוף, ושם תמוהין דבריו דבפשוטו יש לחלק בין להכשיר בין לפסול, אמנם מתוס' כאן מוכח כדבריו ולא יאונה לצדיק כל און], עוד י"ל עפ"י מ"ש לעיל א"כ יש לומר ברישא כיון דלבו אינו מכחיש ואפשר לקיים שניהם שפיר מהני פיו ולבו לא מהני כמ"ש התוס' ד"ה ר"מ ולק"מ מרישא רק מסיפא ועי' בזה כי קצרתי. אמנם אף דהדברים הנ"ל נכונים מאוד בכ"ז יפה העיר כתר"ה מדברי הרמב"ם (פי"ד ממעשה הקרבנות הי"ב **(הגה"ה. אב"ה. עיין בס' "דבר אברהם" מגיסי הגאון מוה"ר אברהם דובער כהנא שפירא נ"י הגאבד"ק סמאלעוויטש, הוא חתנו של אאמו"ר הגאון זצל"ה, עיי"ש בח"א בהשמטות ומילואים לסי' ט"ז שהעיר ג"כ מדברי הרמב"ם הנ"ל, וכתבו אאמו"ר הגאון זצל"ה לא היו או לנגד עיני כתר"ה ועיין בס' הנ"ל ח"ב בהערות ומילואים לח"א לסי' ט"ז הנ"ל.)** דמוכח דאף דאפשר לקיים שניהם ג"כ אינו חל מה שבלבו וע"כ דגם בכה"ג מתקרי מכחישין זה את זה וכדברי השנות אלי' והש"ך יו"ד (סי' של"א) הנ"ל, [ודברי הרמב"ם בחיבורו סותרין לדבריו שבפי' המשנה דתרומות הנ"ל (עי' בסי' ל"ו),] ומה שרצה כתר"ה לחלק דדוקא גמר בלבו להקדיש תיכף אבל גמר בלבו לנדור להקדש לא עדיף משאר נדר ופלפל בזה ליישב דברי הרמב"ם בפי' המשנה, אף שדבריו נאמרו בהשכל ופלפל בחכמה עכ"ז באמת אינו נראה, דהא כתב הרמב"ם (שם) דגמר בלבו שיביא עולה ג"כ מחוייב להביא אף דאינו אלא נדר עכ"ז הואיל וזה הנדר הוא בענין הקדש חייב אלמא דאין לחלק ואף שיש להתעקש בזה ולחלק לא נהירא ויש לי עוד דברים בזה אמנם לא באתי רק להציע את אשר שמע כתר"ה משמי אשר כפי הנראה השומע לא מסר הדברים כהווייתן ולכן התלונן עליהם כתר"ה ובמה שהצעתי כמדומה לי שימצא כתר"ה תשובה על כל דבריו רק במה שהעיר עלי מדברי הרמב"ם בחיבורו בזה יפה העיר ויפה השיג ולא עיינתי אז בדברי הרמב"ם והנראה דהדברים במחלוקת שנוי' ובדרך אגב אציע לכתר"ה מה שהעיר בני הבחור החריף ושנון מו"ה משה נ"י בגיטין ר"פ השולח (מ"ב ב') דבעי בהרי הוא בטל אם הוא לישנא דלשעבר או להבא וקאמר מ"ש מהרי הוא הקדש, דמאי פשיט מהקדש הא בהקדש מהני גמר בלבו לחוד וא"כ תיכף שגמר בלבו להקדיש נעשה הקדש מקודם שהוציא בפיו וא"כ שפיר שייך לשון לשעבר דכבר נעשה הקדש במחשבתו קודם האמירה משא"כ בביטול, ויפה העיר ויש לעיין בזה. וכן ראיתי להשיב לכתר"ה בדרך אגב אף שאיננו נוגע כ"כ לעניננו על מה שהקשה בדברי התוס' ערכין (ה' א') דהקשו בהך דנתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכת"ר נתקשה הא מחויב לקיים מה שגמר בלבו, [ואף דאינו מוכרח דהא לא הי' בלבו להוציא בשפתיו לאחר זמן רק תיכף וזה כבר עבר ועל אחר ומן לא גמר בלבו להוציא בשפתיו, כמובן,], והנה הנני לבאר דברי התוס' וממילא יתיישב קו' כת"ר ג"כ, דהנה לכאורה איננו מובן כלל קו' התוס' דמה שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה גבי תרומה דבשלמא גבי ערכין דאין ערך לכלי ואי אפשר להתקיים מאמר פיו כלל שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה אבל בתרומה הא אפשר להיות תרומה ואפשר להיות מעשר, [ודוחק לומר בגוונא דכבר הפריש תרומה או מעשר.], וכן בעולה ושלמים וא"כ איך שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה דהא לולא מחשבתו הי' מתקיים מאמר פיו וגם הא נכשל וטעה באמירתו ואיך שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואף דהתוס' תרצו כן מ"מ דקארי לה מה קארי לה הלא הדברים פשוטים. והנראה בביאור דבריהם עפ"י מ"ש הריב"ש שהובא בשמ"ק לכתובות (ר"פ המדיר) על קו'. תוס' שם על הא דמוקי באומר צאי מעשה ידיך למזונותיך אמאי לא מוקי כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ותי' הריב"ש שהובא בשמ"ק שם דלא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה רק בהקדש וראיתי בס' כסף נבחר (סוף כלל ט"ז) דנתקשה מנזיר (דף ט') גבי הריני נזיר מן הגרוגרת דב"ש כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לכך אמרינן דכי קאמר הריני נזיר הו"ל נזיר וכי קאמר מן הגרוגרת לאיתשולי קאתי כו' אלמא דגם בשאר דברים אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומה שתירץ שם לא ניתן להאמר והנה כדברי הריב"ש הנ"ל מבואר מלשון רש"י גיטין (ל"ט א' ריש העמוד) דהוסיף רש"י תיבת להקדש, וכוונתו ברור לדברי הריב"ש הנ"ל. אמנם בטעם והסבר הדבר דמחלקי בין הקדש לשאר דברים, נראה דנהי דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובודאי כיון לדבר אחר ואזלינן בתר כוונתו הגמורה בלבו לא מהני כל שלא הוציא בשפתיו ולכך ס"ל דדוקא בהקדש דמהני גמר בלבו אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואזלינן בתר מחשבתו משא"כ בשאר דברים א"כ אף דכיון לדבר אחר לא מהני גמר בלבו, [והחולקים ס"ל דשאני הכא דאנן סהדי דבכה"ג מהני דברים שבלב כידוע דעת הפוסקים בזה,] זה נראה בטעם שיטת רש"י וריב"ש הנ"ל, וממילא דלק"מ מהא דנזיר (דף ט') דהתם אמר להדיא הריני נזיר דמהני רק דמספקינן דלמא ריש דבריו אסוף סמיך דהי' כוונתו מתחלה לסיים מן הגרוגרת ומהני האי דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דהי' כוונתו לנזירות גמורה רק דחזר אח"כ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אמרינן בכל מקום רק דלא מהני אלא בקדשים מטעם הנ"ל משא"כ בנזיר דלא שייך טעם הנ"ל שפיר אמרינן ואשה"ט, וזה נראה דעת התוס' ערכין הנ"ל דהקשו כיון דחזינן מחמת אין אדם מוציא דבריו לבטלה אזלינן בתר מחשבתו אף דהוציא בפיו בענין אחר א"כ גם בתרומה דמהני מחשבה אמאי לא מהני מה שגמר בלבו אף דהוציא בפיו בענין אחר, ושוב לא קשה מה שהקשיתי לעיל הא בכאן לא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה דלא בעינן להא דאאמד"ל רק היכא דלא ידעינן כוונת לבו רק עי"ז אבל היכא דידעינן בל"ז ל"ש ותי' הב' של התוס' היינו כסברת הטו"א משום שחשב להוציא בפיו וטעה שאני, כנ"ל כוונת התוס', וממילא לק"מ קו' כת"ר. ולרבוי הטרדות ואפיסת הפנאי לקחתי לי עת כעת אחר חצות הליל לכן יהא די בזה ועוד חזון למועד אי"ה בל"נ כשאקבל עוד, מכתב מכתר"ה ויקבל ברכת החוה"ש מאדוה"ש כנפשו ונפש ידידו ואו"נ דושו"ט בלו"נ. ירוחם יהודא ליב החופ"ק. בשולי המכתב שוב אחר כתבי כל המכתב הנ"ל נתיישבתי במאי דכתבתי לעיל דשיטת רש"י גיטין (ל"ט א') מאי דדקדק בלשונו להקדש דכוונתו לדברי הריב"ש, ז"א דא"כ למאי דקדק כן בגיטין ולא בשום דוכתא, ע"כ נראה דכוונת רש"י דלכאורה יש להבין דמאי מוציא דבריו לבטלה איכא במקדיש עבדו כיון דלרבנן אמרינן דלהוי עם קדוש קאמר א"כ איננו לבטלה, ולכך פירש"י דלהקדש יהי' לבטלה וכן דקדק הריטב"א בחי' גיטין יעו"ש, אבל אין כוונתו כלל לדברי הריב"ש. ולכאורה יש לדקדק לפ"ז דא"כ מנ"ל להגמ' דלר"מ דס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אמרינן דלדמי קאמר דמנ"ל זה דהא איננו דומה לערך כלי דהא התם כל הדיבור לבטלה לכך ס"ל אאמד"ל אבל הכא הא לא יהי' כל הדיבור לבטלה לגמרי רק לענין הקדש יהי' לבטלה אבל כל הדיבור איננו