אור גדול ריח

בזה חשש מן התורה כלל מכל הני טעמי דכתיבנא. ומעתה יש לצדד עוד דאף פסולא דרבנן ליכא בניד"ד, דהנה בטעמא דפסול דרבנן איכא ב' טעמי. אחד משום לעז. והב' משום דעדים חתמו אשיקרא. וכמבואר בתוס' ורא"ש גיטין (פ' הזורק.). ובשינה מקום הלידה פסקו דכשר משום דליכא לעז דאיננו ידוע מקום הלידה, וא"כ נראה לפי מה שהעלו האחרונים דאם שם הלידה הי' גיטל אף שאח"כ נקראת בפי כל גוטא עכ"ז נצרך לכתוב שם הלידה, וא"כ נראה לצדד לפ"ז דאף אם לא הי' מעולם שם הלידה גיטל דהוי כנכתב בהגט דשם לידתה הי' גיטל, והוי השינוי בשם לידתה דנראה דשינוי בשם הלידה לא גרע משינה מקום הלידה, דנראה מסברא דמקום הלידה ידוע יותר משם הלידה, וכיון דאף במקום הלידה הכשירו בשינוי משום שאינו ידוע וליכא לעז וגם אין לפסול משום דעדים חתמו אשיקרא כמבואר בדבריהם וה"נ בשינוי שם לידתה דאינו ידוע יותר ממקום לידה וכנ"ל, וא"כ בנקראת גוטא ונכתב גיטל יתלו שכן הי' שם לידתה, ואף דבאמת גם שם לידתה לא הי' כן שוב הוי השינוי בשם הלידה ולא גרע שינוי שם הלידה משינה מקום הלידה וכנ"ל ואף דהתם הוי כלא נכתב מקום הלידה דכשר משא"כ הכא אם לא הי' נכתב שמה הי' פסול, וא"כ אף דהשינוי איננו מגרע מאלו לא הי' נכתב מ"מ איננו מעדיף ג"כ והוי כלא נכתב שמה כלל דפסול. עכ"ז לפי מה שצדדנו לעיל יש לומר שפיר דכשר יותר מאלו לא הי' נכתב כלל דבלא נכתב לא הוי ספירת דברים, משא"כ בנכתב רק דנכתב בשינו שם הלידה שפיר הויא ספירת דברים כמו אלו הי' כן שם הלידה. ועוד יש לצדד הרבה עפ"י הדברים שכתבנו להתירא וכיון דנתבאר דאין בזה חשש פסול מן התורה רק פסול דרבנן ממילא יש לצדד להתירא ולאפיסת הפנאי מרובי הטרדות ההכרח לקצר, ובפרט בניד"ד דאפשר דבאמת הי' שם הלידה כן. ע"כ הנני מצטרף לשיבא מכשורא להרבנים שהתירו יען שהוא שעת הדחק ומקום עיגון גדול ויקבל כתר"ה ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו דושו"ט. ירוחם יהודא ליב החופ"ק. סימן לז. בעזהשי"ת ג' ניסן תרנ"א מינסק. החוה"ש וכ"ט אל כבוד ידידי ויקירי הרב הגאון החו"ב סיני ועוקר הרים המפורסם כ"ש מו"ה בנימין ואב וואלף נ"י הגאבד"ק קאטרינעסלאוו יע"א. אחדשה"ט ושתה"ר. זה כמה אשר הגיעני מכתבו היקר אשר פלפל בחכמה על חי"ת אשר שמע בשמי בזה שהעלה הטו"א בחגיגה (י' א') באבני שוהם דאף בדברים דמהני במחשבה לחוד אם גמר בלבו להוציא בשפתים ולא הוציא לא מהני [עיין בסי' ל"ו] **(הגה"ה אב"ה. מתשובה זו השמטתי כל מה שנזכר בסי' ל"ו הקדום.)** והנה במכתב כתר"ה ראיתי שהרגיש ג"כ בהתוס' פסחים (ס"ג א') ד"ה ר"מ וניחא לי' דע"כ התם מיירי בלא גמר בלבו להוציא בפיו רק שיתפוס ע"י מחשבתו דאל"כ מאי טעמא דרבנן דמכשרי הא בכה"ג לא נשחט הפסח לשם בעלים כלל דמה שחשב בלבו הא לא גמר שיתקיים עד שיוציא בשפתיו ובשפתיו אמר רק לערלים א"כ גם לרבנן יהי' פסול ומש"ה מוכרח דמיירי בשלא גמר בלבו להוציא בפיו רק שיתקיים ויתפוס ע"י מחשבתו, וז"א דמלבד דלשון התוס' שכתבו הא גמר בלבו נמי לומר למולין מבואר שהי' בדעתו להוציא בפיו, אף גם טעמא דרבנן אשה"ט דכיון דסברי דבעינן פיו ולבו שוין א"כ אמירתו שאמר לערלים לחוד הוי כלא אמר כלל וממילא דאף דגמר בלבו להוציא בפיו ולא הוציא ל"מ מחשבת לבו עכ"ז לא גרע מלא חשב כלל ושחט סתמא בלא שום מחשבה דג"כ כשר דסתמא כשר דהא דאמר שם (ס' ב') דסתמא לא להני קאי היינו דלא אלים למיעקר מאי דאמר שלא לאוכליו אבל בסתמא לגמרי כשר דלא אמר ולא חשב כלל כשר. ע"כ נראה מוכרח מהתוס' דלא כהטו"א רק דכל היכא דגמר בלבו לחוד מהני גם גמר בלבו להוציא בפיו ולא הוציא נמי מהני, וכן נראה דעת רש"י קידושין (מ"א ב') ד"ה שכן ישנן במחשבה דפי' גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה דמבואר מלשונו דאף שגמר בלבו להוציא בפיו ולא הוציא ג"כ חל. והמתני' דתרומות (פ"ג מ"ח) הוא כמו שתירץ הר"ש במקומו שם משום דפיו ולבו מכחישים זה את זה ולכך לא מהני מאי דגמר בלבו, דלא מיבעי' לדעת הפוסקים דגם בהקדש יכול לחזור תוך כדי דיבור א"כ כיון דפיו סותר מה שבלב הוי כחזרה, אמנם אף לדעת דלא מהני חזרה בהקדש תוך כדי דיבור עכ"ז כבר כתב בת' ושב הכהן הובא בפתחי תשובה יו"ד (סי' רנ"ח ס"ק י"ד) דדוקא בהוציא בפיו אבל בגמר בלבו מהני חזרה תכ"ד וא"כ כיון דפיו מכחישו למה שגמר בלבו הוי כחזרה דלא מהני. וכן נראה להדיא דלא כהטו"א ממה שכתב הש"ך יו"ד (סי' רנ"ח סק"ה) עיי"ש, וגם לתירוץ הב' שבש"ך שם היינו שגמר בלבו שלא יהא לצדקה עד שיוציאנה בפיו היינו שחשב בהדיא שלא יחול במחשבתו אבל בסתמא שלא חישב להדיא שלא יחול במחשבתו אף שחשב להוציא בפיו ולא הוציא עכ"ז מהני מחשבתו, ותמיהני על כת"ר שלא נחית לחילוק זה וכתב דדברי רש"י בשבועות (כ"ו ב') ד"ה ולא שגמר בלבו להוציא דפירש שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתים הם כתירוץ ב' דהש"ך, וז"א דטובא איכא בין לשון שלא נתכוין שתהא שבועה בין לשון שנתכוין שלא תהא שבועה ודברי הש"ך הם שנתכוין להדיא שלא תהא אבל בסתמא אמת שלא נתכוין שלא תהא אבל גם לא נתכוין שתהא חייל ודברי רש"י בסתמא כל שלא נתכוין להדיא שתהא לא חייל. ומה שנראה מדברי הש"ך הנ"ל דלא מתקרי פיו ולבו מכחישין זה את זה רק היכא דאי אפשר לקיים שתיהן אבל היכא דאפשר לקיים שתיהן לא מתקרי מכחישין זה את זה ומתקיים מה שגמר בלבו, [והוא סותר את עצמו לדבריו שבסי' של"א ס"ק ע"ה וע"ו דנראה דגם בכה"ג מתקרי מכחישין זא"ז וכן נראה מדברי הט"ז סי' רנ"ח ס"ק ב' וכן נראה מדברי השנות אלי' בתרומות שם] כן נראה ג"כ מגמ' שבועות (כ"ו ב') דלבתר דמסיק כשמואל דגמר בלבו לא מהני מהא דכתיב לבטא בשפתים ולא בלב מתרץ להברייתא דשם לבטא בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין כו' יעו"ש וה"ה ולא שגמר בלבו לחוד וכמ"ש הרשב"א רק דנקיט לה משום סיפא, וא"כ בשלמא אם נימא דהיכא דמהני גמר בלבו הי' מהני בכה"ג שפיר, אבל אם נימא דבכה"ג מתקרי מכחישין זה את זה ואף היכא דמהני גמר בלבו לא מהני בכה"ג, א"כ איך שייך ה"ה דהא רחוקין זה מזה הרבה דבשבועה אף גמר בלבו לחוד לא מהני ובקדשים מהני ובגוונא דנקט דנתכוין להוציא פת חטין והוציא פת שעורין אף בקדשים לא מהני. ומה שדקדק כתר"ה בפסחים (ס"ג א') במה שדלג בבא דעולה הוא דקדוק נכון. אמנם נראה לתרץ בפשיטות עפ"י דברי התוס' שם ד"ה המתכוין דהקשו אמאי אין דיבור פיו קיים הא דברים שבלב לא הוי דברים ותרצו משום דטעה שאני, וכ"ה בריטב"א שבועות (כ"ו ב') וקידושין (נ' א'). ויש בדבריהם שצריכים ביאור אמנם איני רוצה להאריך,]. וא"כ