אור גדול ריז

דלבטא בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים ובהקדש ליכא קרא ואפ"ה גמר בלבו לומר עולה ואמר שלמים ג"כ לא מהני, וכעין שדקדק הטו"א לתירוצו הנ"ל. אמנם להנ"ל אשה"ט דהתם אפשר לקיים שניהם שיאסר בפת חטים ושל שעורים להכי איצטריך למילף מקרא דלא מהני מה שגמר בלבו ובהקדש מהני באמת בכה"ג וכמ"ש הש"ך (סי' רנ"ח) הנ"ל רק בעולה ואמר שלמים דפיו מכחיש לגמרי למה שבלבו דאי אפשר לקיים שתיהן אזי גם מה דגמר בלבו בטל מסברא בלא שום קרא. ומה יונעם לנו לפ"ז להבין דברי חכמים וחידותם דקדוק לשון המשנה דתרומות (פ"ג, מ"ח) הנ"ל דשינה בסיפא ממה דתני ברישא דלכאורה הו"ל למתני בחד גוונא דברישא נמי הו"ל למתני המתכוין לומר תרומה על זה ואמר על זה או שנתכוין להקדיש שור זה ואמר על זה כגוונא דתני בסיפא שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואמר לזה וכן בסיפא הו"ל למנקט בגוונא דרישא דנתכוין לומר שאיני נהנה ואמר שאני נהנה או שאיני נכנס ואמר שאני נכנס ומ"ט שינה בהם אמנם להנ"ל אשה"ט דבאמת בגוונא דסיפא הי' מהני בתרומה והקדש עכ"פ מה דגמר בלבו כיון דדברי פיו אינן מכחישין לגמרי למה שגמר בלבו דאפשר לקיים שתיהן א"כ הי' מהני האי דגמר בלבו לכך נקט המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר וכו' גווני דמכחישין לגמרי דאי אפשר לקיים שתיהן דבזה בטל אף מאי דגמר בלב, משא"כ בסיפא דלא מהני גמר בלבו אף דאיננו מכחיש לגמרי ואפשר לקיים שתיהן בכ"ז לא אמר כלום דמה דגמר בלבו לא מהני כלום כל שלא הוציא בשפתיו ודיבור פיו הי' בטעות וכמו בהא דסי' ר"י הנ"ל מש"ה בסיפא נקט לרבותא אף בגוונא דלא מכחישין זא"ז ג"כ לא אמר כלום, ואשה"ט וראי' ברורה לכל זה נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה שם שכתב העיקר אצלינו גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, דלכאורה תמוה מאוד דהא תני נמי קדשים ותרומה דאין צריך להוציא בשפתיו וע"כ דהכא איכא טעמא אחרינא, אמנם להנ"ל אשה"ט דברישא דמכחישין זא"ז לגמרי באופן דאי אפשר לקיים שתיהן א"כ אתי שפיר בפשוט משא"כ בסיפא דאיננו מכחיש לגמרי ואפשר לקיים, שתיהן בזה הטעם דלא מהני גמר בלבו, ויש עוד להאריך בזה אמנם אכ"מ. ויצא לנו מזה דאף היכא דמהני מחשבת לבו הוא דוקא דאיננו מכחיש לדברי פיו אבל היכא דמכחיש אף דדברי פיו הי' בטעות עכ"ז שוב לא מהני דברים שבלבו. ובזה נבוא לביאור והסבר דברי הרשב"א הנ"ל, דהנה לשמו ולשמה הוא אומר בתחלת הכתיבה דכותב לשם זה האיש והאשה ואח"כ שוב כותב סתמא רק דמהני מחשבת לבו דעל דעת הראשונה הוא עושה, וכמבואר (סי' קל"א סעי' ז') ובאו"ח (סי' י"א) ובביאורי הגר"א (שם סק"ד) וכל זה לא מהני רק במקום שאיננו סותר ומכחיש לדיבור פיו, אבל כששינה השם של הבעל והאשה, א"כ אף שחושב לשם עצם זה האיש והאשה לא מהני מחשבתו כלל כיון דחזינן להדיא דכותב שם אחר א"כ כתיבתו מכחשת למחשבתו, והוי כפיו מכחיש למחשבתו דלא מהני אף בדברים שמועיל מחשבה וכנ"ל אף שהי' בטעות וה"נ כתיבתו מכחשת למחשבתו שחושב על דעת ראשונה לשם עצם זה האיש והאשה כיון שכותב שם אחר וממילא דהוי ככותב לשם עצם איש אחר דלא נכתב לשמו ולשמה, כן נראה לי בביאור והסבר דברי הרשב"א ושאר פוסקים במה שכתבו דהוי שלא לשמה. ועפ"י הדברים הנ"ל נראה דכל זה לא הי' שייך רק בזמן הראשונים אבל לא בזמן הזה כאשר יבואר. דהנה נראה ברור דאם הי' אומר תחלה לפני עדים תדעו שאני עושה לעצמי אחר שכשאומר עולה אתכוון על שלמים ואני קורא לשלמים עולה ולעולה שלמים, ואח"כ יתכוין לשלמים ויאמר לפניהם עולה דבזה נראה ודאי דיהא שלמים דלא שייך לומר דפיו מכחיש למה שבלבו דזה אינו דהא אנן ידעינן לשונו שהוא מכוין למה שגמר בלבו ואיננו מכחיש כלל, וכעין דאמר שבועות (דף כ"ט) ונדרים (דף כ"ד) דלמא ציפורא חזא ואסיק שמי' גמלא רק דמסיק דאדעתא דידן משתבע דאזלינן בתר פומי' אבל אם גם אנן ידעינן דפומי' הכי הוא א"כ פשיטא דאזלינן בתר מחשבתו דפומי' איננו מכחיש לזה כיון דאנן ידעינן דפומי' ולשונו הוא הכי, ויעוי' רשב"א גיטין (דף ע"ו) דאם אמר בפני עדים כשאמסור לה הגט סתם תדעו שעל תנאי זה תהי' המסירה ומסר לה סתם דהוי על תנאי, אף דלא אמר כיון שיודעין כוונתו, יעוי' (סי' קמ"ג סעי' י') בהג"ה. אף דבקידושין (דף. נ') אמר על כעין זה דהוי דברים שבלב מ"מ הכא מהני דהוי כפירש הואיל ויודעין כוונתו, א"כ להכי בזמן הראשונים שלא היו שונין תחלה שם האיש והאשה רק שכותב לשם זה האיש שיגרש בו את אשתו, א"כ אח"כ כשכותב שם אחר שפיר הוי עקירה והכחשה למה שבלבו והוי שלא לשמה אבל עתה בזמנינו ששונין תחלה שמות האיש והאשה ומפרשין להדיא דזה האיש נקרא בשמו כך וכך וזו האשה נקראת כך וכך, אף אם באמת שקר הדברים שזה האיש והאשה אינם נקראים כך, אבל מ"מ הא אמרו מפורש שכשיכתבו זה השם כוונתם לשם עצם איש זה, אף שהאמת אינו כן מ"מ שוב אין השם הכתוב בגט מכחיש לכוונת לבו דהוי כאומר מקודם שעושה לעצמו לשון אחר לומר עולה על שלמים וכנ"ל דבכה"ג מהני מחשבת לבו ואיננו מוכחש מפיו, וה"נ איננו מוכחש מכתיבתו שם אחר דכיון דפירש בהדיא מתחלה שכשיכתוב זה השם כוונתו על עצם אותו האיש. ע"כ נראה דלהפוסקים דבלא כתיבת שם האיש והאשה כשר מן התורה אף בשינה כשר בזמנינו וכנ"ל דאינו דומה לזמן הש"ס דפשיטא להו דשינה גרע וכנ"ל. ומעתה נראה לצדד דאף להפוסקים דבלא הזכיר שמו ושמה פסול מן התורה, וכמ"ש הר"ן דבעינן ספירת דברים, אם נימא דבן פלוני לחוד או בת פלוני כשר בלא שמו ושמה וכמ"ש הב"י (סי' קכ"ט) בשם הרשב"א ובת' מהר"מ פאדווא (סי' ל"ה) בשם המרדכי, אף דלפ"ז שוב בפשוט יש לומר דשינה גרע, דבשלמא בלא שינה הוי שפיר ספירת דברים שבן פלוני גירש בת פלונית אבל כששינה שמו אף דכתב ג"כ בן פלוני גרע דשוב אינו ספירת דברים כששינה שמו דמזה ראי' דאיננו זה בן פלוני שאנן ידעינן לי' כיון דשם אחר הוא ושוב איננו ספירת דברים, מ"מ יש לומר דזה הוא בדבר דלא עבידי למטעי דבזה מאי חזית דסמכת על בן פלוני דהוא זה ובשמו הוא הטעות דלמא בשמו ליכא טעות ובבן פלוני הוא הטעות ואחר הוא וליכא ספירת דברים, אבל בגוונא דבשמו איכא שינוי בטעות דעבידי למטעי א"כ כל שמספרין שפלוני בן פלוני גירש ידעו הכל שזהו הבן פלוני שגירש אף ששינה בשמו יתלו הטעות בשמו משום דהוא טעות דעבידי למטעי מלמתלי הטעות בשם אביו וממילא דלא גרע מאלו לא כתב כלל שמו רק שם אביו לחוד דהי' כשר דשמו שנשתנה איננו סתירה דיתלו בטעות דעבידי למטעי. ועפ"ז הי' נראה לצדד עוד אף לפמ"ש התו"ג (סי' קכ"ט ס"ק ט"ו) דלא סגי בבן פלוני לחוד משום דלא הוי ספירת דברים בדרך זה אף שידעינן בודאי שזה הוא, עכ"ז כל שהזכיר שמו בטעות דעבידי למטעי שפיר כשר כיון דידעינן בודאי שזה הוא מבן פלוני, וספירת דברים שפיר הוי כיון שהזכיר גם שמו בדרך ספירת דברים, אף דטעה בשמו מ"מ כיון דמספירת הדברים ניכר שטעה בשמו שפיר ספירת דברים. וא"כ בניד"ד דמגוטא לגיטל** (הגה"ה. אב"ה. בכתב ההעתקה אינו ניכר אם הי' כתוב גיטל או גוטל ע"כ בכל מקום שהוזכר בזה גיטל אפשר דצ"ל גוטל.)** עבידא למטעי נראה שפיר דאין